המשלחת
עלילת "המשלחת", סרטו השני של אסף סבן (אחרי "בית בגליל" מ-2017), מתרחשת על רקע הסיטואציה הטעונה של תלמידי כיתה י"א שעולים לרגל למחנות ההשמדה בפולין. מצד אחד הגיל הסוער של הורמונים גועשים, חברויות, אהבות ואכזבות. מהצד השני המרכיבים הריטואליים של מסעות ממין זה: הקרבה הפיזית לשרידי תעשיית ההשמדה, הטקסטים והשירים של שואה ותקומה, השיחות הקבוצתיות שבהן החוויה נפרקת ומעוצבת מחדש באופן תכליתי לכינון האידיאולוגי של הצעירים. האתגר מצוי ביכולת לחבר בין חיות הנעורים וההתחככות במוות - דבר שמצליח רק באופן חלקי בסרטו של סבן.
גיבורי הסרט הם שלושה חברים: עומר, המכונה 'פריש' (יואב בבלי) ש"עוד לא עשה את זה", הידידה הקרובה שלו ניצן (נעמי הררי) בעלת האופי התוסס ושבה פריש מאוהב, ועידו (ליאו לייב לוין), החבר המשותף של שניהם ודמות שסובלת מתת-פיתוח תסריטאי. עידו מכיר את ניצן מאז הילדות והיא מאוהבת בו למרות שהקשר ביניהם הוא של חברות אפלטונית. היא צופה במהלכיו עם בנות אחרות בעודה מנסה לשמור על הקלילות של הידידה המגניבה. פריש ועידו חולקים את אותו חדר במסע, אבל המתח ביניהם מתעצם על רקע רגשותיו של פריש כלפי ניצן.
"המשלחת" הוא סרט קולח, שאינו מדשדש בסמליות יתר. יש בו רגעים שנלכדים היטב (כלומר, עם קמצוץ אירוניה) במפגש של בני נוער עם החוויות שמזמן מסע זה. ראויה לציון גם הופעה יפה במיוחד של עזרא דגן בתפקיד יוסף - ניצול שואה שהוא גם הסבא של פריש, שמצטרף למסע וחולק עם התלמידים את זיכרונותיו. יחד עם זאת יש בסרט גם מהלכים עלילתיים שנתפרים באופן קצת גס. ניצן הנסערת מהמסע לוקחת מזכרת שמערערת אותה - קו עלילתי שנדמה כי נוצר, התפתח והסתיים באופן שרירותי. באופן דומה יש מהלך עלילתי משמעותי יותר שבו פריש עוזב את האוטובוס ונעלם למסע מוזר שבו הוא מנסה לתפוס טרמפ עצמאי לכיוון אושוויץ. נדמה כי מהלך זה שולב בתסריט כדי לייצר מפגש ישיר יותר, במידה מסוימת אבסורדי, עם הפולנים. ישנה גם צרימה מסוימת בדמותה של אנה (קרולינה ברוצ'ניקה), פולנייה צעירה ויפה שממלאת פונקציה הנדמית כהגשמת פנטזיה של גיל הנעורים. בכללותו, חרף הסתייגויות אלו, "המשלחת" הוא סרט סימפטי. (ארז דבורה).
העתיד
"פני ימינה אל העתיד", שבה וכורזת מערכת ה-GPS בסרטו החדש של נועם קפלן "העתיד". העתיד כאן הוא שמו של רחוב שאליו פונה מכוניתה של גיבורת הסרט, מדענית פורצת דרך (ריימונד אמסלם), אבל אין מנוס מהקונוטציות הפוליטיות שמתלוות לכיוון הנסיעה. גם שמה של חללית שמשגרת סוכנות החלל הישראלית, "התקווה", נושא עמו הקשרים בלתי נמנעים, שמתעצמים נוכח מה שנראה כגורלה העגום. כן, זהו סרט שאפתני המחבר בין מדע בדיוני, פוליטיקה ישראלית ואימהוּת באופן יוצא דופן, אפילו נועז על פניו, בקולנוע הישראלי.
נקודת המוצא של הסרט מבוססת על ההתנקשות בשר רחבעם זאבי בבית מלון ירושלמי בשנת 2001. הוא נפתח בסצנה שבה משחזרת צעירה פלסטינית (סמר קופטי) אל מול המצלמות את חיסולו של שר החלל והתיירות. אחר כך היא מובאת לחקירה אל ביתה הפסטורלי של אותה מדענית-חוקרת עתידנית שפיתחה אלגוריתם המאפשר לזהות מחבלים פוטנציאליים ולמנוע מעשי טרור. המפגש בין השתיים אמור להיות תכליתי בהחלט: בירור הכשלים שהובילו לאי-חיזוי ההתנקשות. אלא שבהדרגה הוא מתפתח לשיחות אינטימיות בין האישה המבוגרת, שנשואה לגבר הנמצא כל הזמן, מטעמים מחקריים כלשהם, בין ענפי עץ ורק קולו נשמע (יוסי מרשק), ויחד הם מנסים להביא ילד באמצעות אם פונדקאית (דר זוזובסקי). יש לה גם אמא (אביבה גר) שיחסיה עמה צוננים, ושמה אף הוא תקווה.
יותר מדי "תקווה" יש בסרט הזה, ובדרך כלל בהקשר לא אופטימי במיוחד. בעייתו העיקרית של "העתיד" היא בעודף הסימבוליות שבו. קפלן (שב-2014 ביים את "מנפאואר") מטיח בנו את תובנותיו בדרך לא מעודנת במיוחד, ונדמה כאילו אין בו טיפת אירוניה בכל הנוגע לכך. גם הדינמיקה בין שתי הנשים שהולכות ונחשפות זו בפני זו אינה מעודדת קריאה יצירתית במיוחד של הסרט, ומתנהלת כקלישאה של דיאלוגים פוליטיים בין אם ובת סימבוליות מאשר משהו רציני יותר. וזה עוד בלי לציין את העץ שמדבר בקולו של הבעל הנעלם. בתמצית: החיבור בין מדע בדיוני, פוליטיקה ישראלית-פלסטינית ואימהות הוא יותר בגדר רעיון שהשתבש מאשר סרט מנומק ומגובש. (שמוליק דובדבני).
הפילגש
"הפילגש", סרט הביכורים של מעיין ריף (שכתבה את התסריט יחד עם ענת גפני) מתבסס על המפגש בין הדמויות שמגלמות דאנה איבגי ואניה בוקשטיין. מצער שזהו הסרט היחידי שביימה אישה בתחרות הישראלית השנה, אבל לפחות הוא עוסק בחוויה נשית מאוד ספציפית, ומשקף עמדה שהדקויות שלה פחות ניתנות לבמאי.
המונח הקצת אנכרוניסטי "פילגש" מגדיר את חייה של אלה (איבגי), מלבישה בהפקות של תיאטרון פרינג', שמקיימת כבר מספר שנים מערכת יחסים עם מחזאי הבית הנשוי. בתחילת הסרט היא מגלה שאהובה מת באופן פתאומי, ומוצאת עצמה באזור הלימבו של מי שאינה "האישה החוקית". הסביבה, שמודעת לקשר שנגדע, לא נותנת מקום לכאב ולאבל שלה. בני משפחתה רואים בפטירת האהוב סוג של הקלה שתשחרר אותה, ואנשי התיאטרון מפגינים חוסר רגישות וסבלנות למצבה. כל זאת בעוד הפרמיירה המתקרבת לעיבוד שכתב המנוח ל"מדיאה", מעצבת יחסים מקבילים בין הדמות הנשית בטרגדיה ומצבה של הגיבורה. גם היכולת של אלה לממש את עצמה אמנותית בסיטואציה זו (באמצעות שמלה יוצאת דופן שאוספת את הדמעות של מדיאה למערכת מורכבת של צינורות) נתקלת במחסום של חוסר קשב.
אלה מוצאת עצמה מגיעה כאורחת לא רצויה לשבעה. המחזאי "התחתן טוב" למשפחה מאוד אמידה. אשתו נטאשה (בוקשטיין) מתנהלת באיפוק קר, שרק בהדרגה יפשיר. פעם אחר פעם אלה תחזור לשבעה, ובהדרגה תתפתח מידה של קרבה בין "האלמנה הרשמית", ואלה, שחשה ברגשות מורכבים וסותרים. אלו כוללים היבטים שונים בחייו של אהובה המנוח, והצורך להסתיר את עוצמת תחושותיה. הסרט מתרחש ברובו בשבעה בבית המהודר והקר שבו חי המחזאי עם אשתו, עם הבלחות של התיאטרון - לפני ובאחורי הקלעים, ורגעים של כניסה לתוך התודעה של הגיבורה. ההצגה מהדהדת את האבל, והשבעה מתקיימת כסיטואציה תיאטרלית שבה כל אחת מהאלמנות עוטה סוג של מסכה.
כסרט ביכורים "הפילגש" מפגין כישרון, אבל חרף משכו הצנוע (83 דקות) הוא סרט "קצר-ארוך" בתוך גוף של "פיצ'ר-קצר". המתח שנבנה בהדרגה בסיטואציה שבה שתי האלמנות מתקרבות, משתהה יותר על המידה עד ההגעה לסיומו של הסרט. ההימנעות מאורך של פיצ'ר הייתה מהדקת אותו ומבליטה בכך את איכויותיו. (ארז דבורה).
מתחת לצל של השמש
סיפורי גאולה גבריים אינם זרים לקולנוע הישראלי ("גאולה" של יוסי מדמוני, "געגוע" של שבי גביזון), וסרטו של שלום הגר מצטרף אליהם דרך דמותו של גבר אתיופי המשתחרר מהכלא אחרי 15 שנה ויוצא לחפש את בנו, שאותו לא ראה מאז שהיה בן שנתיים. די מהר מתברר לנו שהגבר המנודה וחסר הבית הזה רצח את אשתו בהתקף של זעם, וחיפושו הנואש אחר בנו שגדל בהתחלה אצל דודתו, אחות אמו, ובהמשך נמסר למשפחת אומנה, ממנה הגיע לפנימייה, שגם בה לא מצא את מקומו – מונע מרגשות אשמה על המעשה הנורא וניסיון לגאול את עצמו. זוהי נקודת מוצא בעייתית, שכן הסרט כמו תובע מאיתנו הזדהות עם גבר אלים שחווה עתה ייסורי גוף ונפש כחלק מתהליך של תיקון. אבל סרטו של הגר, שכתב את התסריט יחד עם סיגלית ליפשיץ, מוצא את האיזון הנכון, אף על פי שהצגתו את הגבר כדמות ישועית כמעט – צלב גדול תלוי על הקיר בחדר שהוא שוכר בדירה מעופשת בדרום תל-אביב – נדמית מעט מיותרת.
מסעו של הגבר (בגילומו המרשים של אימוס איינו) מוביל אותו אל פינות הסחי והרפש של עולם הפשע והזנות של דרום תל-אביב. שם הוא גם מוצא עצמו בעימות מול דמות משמעותית שמזכירה את זו של פייגין מ"אוליבר טוויסט", והסרט צובר רובד נוסף של מאבק בין שתי דמויות אב על עתידו של הבן. יש משהו בעימות ביניהן שמזכיר את "נהג מונית", אולי ה-סרט שמשרטט נרטיב גאולה מודרני של גבריות אלימה ומיוסרת, אבל סרטו היפה של הגר מדגיש יותר את הצורך של גיבורו לשוב ולתפוס את מקומו כאב בחיי בנו. רגעים יפים במיוחד שמורים לתיאור מערכת יחסיו עם עובדת זרה צעירה שנותרה לבדה בישראל עם בתה התינוקת. לזכות הסרט עומדים גם הצילום של עופר ינוב והמוזיקה הנוגה שכתב רן בגנו. (שמוליק דובדבני).
טעם התפוחים אדום
סרט הביכורים של הבמאי הדרוזי איהאב טרבייה (שכתב את התסריט יחד עם שלום גודמן) מתרחש, במספר מובנים, בטריטוריית ביניים. כפר דרוזי ברמת הגולן שתושביו רואים עצמם כחיים באזור כבוש, ובו הם צריכים לשמר את נאמנותם למשטר אסד כדי שלא ייפגעו אחיהם מהצד השני של הגבול. העלילה מתרחשת לפני שנים ספורות כשהמלחמה הפנימית בסוריה משתוללת. זוהי גם טריטוריית ביניים בין חיים ומוות, שמפרה באופן ייחודי את קו הגבול. אלמנט גלגול הנשמות המהווה מרכיב רב חשיבות בדת הדרוזית גוזר תנועה מעגלית בין חיים ומוות. כך מי שמת מצידו האחד של הגבול, עשוי להתגלגל לתינוק שנולד בצד השני. בסצנה הפותחת את הסרט, ילד מדבר לפני שלושה חכמי דת על מעשיו בגלגול קודם, מעשים שעליהם הוא ואימו הנוכחית עתידים, בהתאם לנוהגי המסורת, להיענש. בפתיחה זו הסרט מצהיר על היותו מתקיים במרחב המגלם את מה שמכונה "ריאליזם מאגי". העלילה תשקף הגיון מחזורי שבו מוות וחיים חדשים ימשיכו להיקשר לזה במרחב שבו נופי רמת הגולן, והחיות המצויות בה, ישחקו תפקיד חשוב ולעיתים לא קל לצפייה.
הדמות הראשית היא של שייח קאמל (מכרם חורי), איש דת שגוזר את דינם של הילד והאם בתחילת הסרט. זמן קצר לאחר מכן הוא עומד לגלות שהעבר האישי והמשפחתי שלו - ובאופן ספציפי גורלו של אחיו שברח לפני מלחמת ששת הימים לתוך עומק סוריה - עומד לחזור ולרדוף אותו. אחיו מוסטפא (טארק קובטי המנוח) חצה כעת את הגבול לישראל פצוע, ומבקש מקלט בבית אחיו. נסיבות הבריחה יתגלו במהלך הסרט, והן מורכבות יותר מקיומו של קו גבול. האח שנפצע כשנלחם כנגד חייליו של אסד הוא מי שיש להסתיר את נוכחותו בבית אחיו, בעיקר מפניו של דאוד (סוהיל חדאד) "האיש החזק" של הכפר, שלא יסבול נוכחות של בוגד.
מול ההיבטים הספציפיים מבחינה תרבותית ודתית המתקיימים בסרט, הוא מצולם (על ידי יניב לינטון) באופן מדוד. שוטים ארוכים, תנועות מצלמה איטיות, כלים של התבוננות סבלנית במציאות הזו שאופייה, ואופי היחסים המתקיימים בה, מתגלה בהדרגה. סרט ביכורים מרשים, וראוי לתשומת לב מיוחדת בהיותו חריג בקולנוע הישראלי (גם אם יוצרו היה מעדיף לא להגדיר אותו כסרט ישראלי). (ארז דבורה).
דניאל אויערבאך
התחרות הישראלית ננעלה אמש (ד') עם הקרנת הבכורה העולמית של סרטו החדש של דוד וולך. בשנת 2007 הפתיע, אם לנקוט בלשון המעטה, וולך את קהל המבקרים והצופים עם סרטו הראשון, "חופשת קיץ", שגם זכה בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר בפסטיבל טרייבקה. הסרט, בכיכובו של אסי דיין כרב מחמיר, עקב בדרכו העדינה והמתבוננת אחר משפחה חרדית מירושלים היוצאת לטיול לים המלח שנחתם בטרגדיה. ההפתעה נבעה, בין היתר, משום שמי שעמד מאחורי היצירה המפעימה הזו, לא למד מעולם קולנוע באופן מסודר ועם זאת הגיש סרט ייחודי ובשל, בעל תפיסה אסתטית מנומקת ואפילו חריגה בנוף הקולנוע הישראלי.
עתה, 16 שנה אחרי, שב וולך עם סרטו החדש, שממשיך במידה מסוימת את התמות שהוגשו בעבודתו הקודמת. זהו סרט כמעט אוטוביוגרפי שבו הוא, וולך, מגלם את התפקיד הראשי: גבר שעזב את העולם החרדי שלא על מנת לשוב ומתקשה להתמודד עם התסריט שהוא כותב לסרטו הבא. כמו כמה סרטים ישראליים מהשנים האחרונות ("אפריקה", "סינמה סבאיא", "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם"), גם הסרט הזה נע על איזשהו קו תפר דמיוני שבין מבט כמו תיעודי ובדיון. גיבורו, הדמות שבשם הסרט, הוא טיפוס אובססיבי, נרקיסיסטי, טרדן, מעין נביא זעם התוהה על מהות היהדות והישראליות, מישהו שמזכיר מאוד גם את גיבורה הנודד של יצירת המופת של מייק לי, "עירום" (1993), שיוצא לאודיסיאה עירונית חסרת תכלית. בד בבד, זהו סרט על תחושת התלישות של אדם חרדי לשעבר שנמצא במעין לימבו, בין עולם התורה והגמרא ובין החילוניות. לימבו שהוא היצירה הנוכחית שלו.
האם הציפיה לסרטו החדש של וולך משתלמת? בהחלט. זהו סרט שנע בין רגעים מבריקים וסצנות שיש בהן מידה כמעט בלתי נסבלת של עיסוק עצמי. יש תמיד משהו בעייתי בבמאי המתבונן בעצמו בתפקיד עצמו, ודאי כאשר הוא מופיע רוב הזמן בסרט. נדמה שמאז "עיניים גדולות" של אורי זוהר מ-1974 לא צפינו ביצירה שבה ההתבוננות הזו מלווה בביקורת (אך גם בהערצה) עצמית כזו. המונולוגים של וולך מזכירים את אסי דיין במיטבו. כדאי לציין גם את יואב בבלי ורועי ניק, שמגלמים את וולך בשלבים שונים ומוקדמים של חייו, בעודו תלמיד ישיבה מפקפק ובתקופה שבה עזב את העולם החרדי. זוהי ללא ספק יצירה הראויה לדיון נרחב יותר, וכזו המותירה בסופה שאלה מסקרנת באמת: מתי יעשה וולך את סרטו הבא? (שמוליק דובדבני).
