אחד המחזות הראשונים על 7 באוקטובר עלה בניו יורק כיוזמה מכיוון לא צפוי: זוג עיתונאים אירים, קתולים ושמרנים שהרגישו שיש כאן סיפור שאף אחד לא רוצה לגעת בו. אפילו למצוא תיאטרון בברודוויי שיסכים לעלות את המחזה שלהם היה אתגר. "זה דבר מדהים, לא? בשנת 2024, אתה לא יכול למצוא תיאטרון בניו יורק שיעלה הצגה על טבח ביהודים", אומר ל-ynet פלים מקאליר (57) שכתב את המחזה יחד עם אשתו, אן מקליני (60). "זה גם מאוד מאוד עצוב לומר, או אפילו משעשע, שבשנת 2024 ההצגה היחידה בניו יורק שזקוקה להגנה משטרתית קבועה היא הצגה על ישראל. שום מחזה אחר בניו יורק לא צריך הגנה משטרתית. מחזה על ישראל, מחזה על העם היהודי, צריך הגנה בניו יורק. בשנת 2024. איך הגענו לזה? אנחנו קתולים, מה אנחנו מבינים בזה? אבל בהחלט לא חשבתי שהעולם מלא עד כדי כך באנטישמים, בטח לא באמריקה".
"7 באוקטובר" – טריילר ההצגה
(באדיבות The Ann and Phelim Scoop)
המיקום שנבחר לבסוף, Actors Temple Theatre, הוא חצי-בית כנסת חצי-תיאטרון אוף-ברודוויי, מרחק יריקה אירוני מהיכן שהוצגו עד ממש לאחרונה המחזה היהודי המצליח ביותר בעיר, "לאופולד-שטאט". "7 באוקטובר" (October 7) מבוסס כולו על עדויות שליקטו מקאליר ומקליני במהלך ביקורם בישראל בנובמבר 2023, הביקור הראשון שלהם במדינה. "אני לא חושבת שפגשתי אי פעם באופן אישי אדם יהודי עד שהגעתי לאמריקה, ואיכשהו היום יש לי כאן רק חברים יהודים", אומרת מקליני.
5 צפייה בגלריה
"ההצגה היחידה בניו יורק שזקוקה להגנה משטרתית קבועה היא הצגה על ישראל". מתוך ההצגה October 7
(צילום: Aaron Houston)
"דיברתי עם חברה מאוד טובה שלי מקונטיקט, והיא חיברה אותנו עם בת דודה שלה שגרה ממש מחוץ לתל אביב ועזרה לנו מאוד להגיע לאנשים. היא הכירה אנשים מאופקים, הפגישה אותנו עם הרב שם ומשם התגלגלנו. בסוף אנחנו עיתונאים, אז פשוט התחלנו לעשות טלפונים וזו באמת הייתה זכות יוצאת דופן לדבר עם האנשים שפגשנו. אנשים יוצאי דופן, כל אחד בדרכו שלו - מאוד מאוד חזקים. בהתחשב בהיסטוריה האחרונה של ההתנהגות האירית כלפי ישראל, אז אתה יודע… זה היה אתגר שהיינו צריכים לעמוד בו. בפעם הראשונה בחיי התנצלתי על היותי אירית. אני זוכרת שכשהייתי במספרה בתל אביב שמעתי אנשים מדברים על ראש ממשלת אירלנד ועל ההתבטאות שלו על הילדה אמילי הנד, ילדה ישראלית-אירית שנחטפה באכזריות, והוא הציג זאת כאילו היא נאבדה ועכשיו נמצאה. אז הודעתי לאנשים סביבי שאני אירית ואני מתנצלת בשמו. אמרתי שלא כולם באירלנד כמוהו, וכולנו התחברנו, חיבקו זה את זה. אז זו הייתה חוויה מאוד ספציפית להיות אירית ולעבוד על הסיפור הזה בזמן הזה, אני חייבת להודות".
5 צפייה בגלריה
"אני לא חושבת שפגשתי באופן אישי אדם יהודי עד שהגעתי לאמריקה". אן מקליני ופלים מקאליר
(צילום פרטי)
מקליני: "אפילו כשעשינו צ'ק אין באל על, הדיילת אמרה לנו, 'הייתי אמורה לנסוע לדבלין כדי לעשות תואר שני. אין מצב שאני אסע לשם עכשיו'. בדרך כלל כשאתה נוסע לחו"ל ואומר שאתה אירי - העיניים של כולם מאירות והם אומרים, 'אוי, מקסים! אנחנו אוהבים את האירים'. אבל לא בישראל".
מה פשר הריב הזה בין ישראל לאירלנד? מאיפה זה מגיע?
"יש לכך כמה סיבות", מסביר מקאליר, "קודם כל אירלנד התמודדה גם עם הנרטיב המדוכא בכל הקשור לבריטניה כל כך הרבה זמן, אז הם פשוט החליקו בצורה מסודרת פנימה אל תוך הנרטיב של ישראל ופלסטין בלי הרבה הבנה של העובדות בשטח. אני גם חושב שיש לזה קשר לתחושות אשם. הרבה אנשים מהרפובליקה של אירלנד לא תמכו באנשים בצפון בזמן 'הצרות' (הסכסוך שהתחולל מסוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-90 בין הפלגים האתנו-דתיים באוכלוסיית צפון אירלנד, ד"א). הם לא אהבו את האלימות, לא אהבו שזה הגיע לסף דלתם. הם הרגישו קצת אשמים על כך שלא תמכו בחבריהם הקתולים בצפון, ועכשיו אני חושב שזאת הדרך שלהם למחוק את האשם הזה. קל הרי לתמוך באנשים במרחק של אלפי קילומטרים ממך כשאתה לא צריך לחיות עם ההשלכות. ובנוסף - תמיד יש מנה טובה של אנטישמיות שעומדת בבסיס הרבה מאוד מכל זה. אירלנד גם מדינה די שמאלנית, והשמאל בדרך כלל מאוד פרו-פלסטיני. אז אלה ארבעת המרכיבים השונים בחוסר אהדה של אירלנד כלפי ישראל: הקולוניאליזם, האשם על אי-תמיכה ב-IRA, האנטישמיות ואגף שמאל פעיל מאוד".
ואיך אתם נמלטתם מהנרטיב הזה?
"אני גדלתי בצפון אירלנד. הייתי עורך ה-Irish News בתקופת 'הצרות' ואחר כך ב-Financial Times. אני זוכר את האנשים האלה שהיום הם תומכי חמאס הגדולים. אני זוכר איך הם הסתכלו עלינו מלמעלה כמו על משהו שנדבק להם על הסולייה במדרכה. אני זוכר היטב. ומצד שני ראינו סיפור מאוד מעניין וחשבנו שאנחנו רוצים לספר אותו. להסתיר דברים זה פשוט לא משהו שמסתדר לנו. זה כבוד לספר סיפור כזה, ואנחנו נמשיך לספר ולספר ולספר גם במקומות שבהם אנשים לא רוצים לשמוע אותו. שמנו לב שאנשים רוצים לדבר על עזה ועל 8 באוקטובר, אבל נראה שאף אחד לא רוצה לדבר על 7 באוקטובר, בתקשורת או באליטה העולמית.
5 צפייה בגלריה
"נראה שאף אחד לא רוצה לדבר על 7 באוקטובר, בתקשורת או באליטה העולמית". מתוך ההצגה October 7
(צילום: Aaron Houston)
מקליני: "היינו די בהלם מהאופן שבו התקשורת גרמה ביעילות לאנשים להסתכל על משהו אחר כל כך מהר ולא לדבר על הטבח הזה. אנשים רגילים קיבלו את זה, התחילו לדבר רק על דלק, על חשמל בעזה, על הפסקת אש. זה אילץ אותנו לנסוע לישראל ולדבר עם האנשים. חשבנו, 'אנחנו צריכים לספר את הסיפור הזה ואנחנו צריכים למצוא דרך יצירתית לעשות את זה'". "אנחנו רוצים שאנשים יזכרו - כמו שאומרים בהוליווד - את 'סיפור המקור' של המלחמה בעזה", מוסיף מקאליר. "זה מאוד חשוב, וזה גם מאוד עצוב שניו יורק, המרכז של עולם התיאטרון, היא אחד מאותם מקומות שבהם אנשים לא רוצים לשמוע, והם אפילו עוינים באופן אקטיבי לזה עם הפגנות ומחאות בקמפוסים".
"התרופה לשנאה היא אמפתיה - והרדיקלים בקמפוסים צריכים מנה גדולה ממנה"
השניים מספרים כי התוכנית ליום שאחרי סבב ההצגות הנוכחי היא להביא את המחזה לאולמות הגדולים של ברודוויי, ואחר כך לקחת את ההצגה לדרכים ולכל קמפוס של ליגת הקיסוס - במיוחד אוניברסיטת קולומביה. "אנחנו חושבים שדווקא הם צריכים לשמוע", אומר מקאליר, כשמקליני מוסיפה: "הם צריכים חינוך שהם לא מקבלים בכיתה שלהם. התרופה לשנאה היא אמפתיה - ורדיקלים בקמפוס צריכים מנה גדולה ממנה, אז נגיע גם אליהם. אנחנו ארגון ללא מטרות רווח. אנחנו מקבלים תרומות מהציבור, אז יש לנו תומכים והם מחזיקים אותנו לאורך שנים. אנחנו באמת ובתמים מאמינים במשימה שלנו - לספר סיפורים שלא ידווחו בתקשורת".
אחד האתגרים הגדולים של ההצגה הוא אתגר ה-Show, Don’t tell, או 'הראיה'. בערב הפרימיירה שבה נכחנו, קאסט מגוון של שחקנים, בהם גם ישראלים יהודים ומוסלמים, הצליח להחיות את טקסט העדויות ולהנפיש אותו במיומנות גבוהה, אך כמו במקרים רבים בז'אנר התיאטרון המתומלל (Verbum), ישנו סיכון שבשלב מסוים הצופה ייאבד בין המילים וירגיש שהוא נשאב בעול כורחו אל תוך לופ אינסופי שחוזר על עצמו על הבמה. "תראה, Verbum הוא גם אתגר וגם הזדמנות", אומר מקאליר. "אתה מוגבל, אבל אם בהצגה רגילה הקהל יושב לאחור וסופג את מה שהכותב כתב לו, ב-Verbum הוא רוכן קדימה כדי להקשיב לכל מילה, כי הם יודעים שכל ציטוט הוא אמיתי ונאמר על ידי בן אדם אמיתי. זה מוסיף משהו למחזה שאתה יודע שכל מילה שאתה שומע היא המציאות, אתה חווה 13 וריאציות שונות של הסיפור ואתה לא יודע לאן זה הולך".
5 צפייה בגלריה
"כל ציטוט הוא אמיתי ונאמר על ידי בן אדם אמיתי". מתוך ההצגה October 7
(צילום: Aaron Houston)
מה לגבי הטענות שזה מוקדם מדי וטרי מדי?
מקליני: "אנשים בישראל חושבים שכולם אובססיביים לסיפור הזה, אבל למרבה הצער מחוץ לישראל הם לא. על אף שהם צריכים להיות. זהו אחד הסיפורים החשובים ביותר של העשור, אבל יש בעולם מאמץ מרוכז עצום לנסות ולשכוח את 7 באוקטובר כדי לנסות לדחוף אותו לחור הזיכרון. אם הם רוצים שהסיפור שלהם יהיה ידוע - הם צריכים מחזות כאלה. הם צריכים שהסיפור הזה יסופר בכל דרך יצירתית אפשרית, ואם לא עכשיו - זה יהיה מאוחר מדי".
כחלק מזה, קונסול התרבות של ישראל לצפון אמריקה, יעל השביט, אמרה ל-ynet כי "ההפקה הזאת היא הסנונית הראשונה מבין מספר הפקות על אירועי 7 באוקטובר שאנחנו עתידים לראות בקרוב על במות ניו יורק וארצות הברית".
"זה הסיפור האפל ביותר של ישראל, אבל הוא גם סיפור של הישרדות, תקווה וחוסן"
במהלך ההצגה, שמבוימת על ידי ג'פרי קנטור (מי שגילם את מיטשל אליסון ב"דרדוויל" ו"המעניש"), הצופים שומעים עדויות של פצועים, של אנשים ששכלו, וגם של אלו שהצילו עשרות ונלחמו. בין העדויות ישנן גם סבתות ואימהות שהתחבאו במשך שעות בחדר הממוגן בעודן תוהות אם משפחותיהן שרדו; שוטר חמוש באקדח שבו תשעה כדורים בלבד, שהרג טרוריסטים והציל עשרות משכניו; חייל בתורנות שהגן על הקיבוץ שלו ונורה חמש פעמים על ידי שלושה מחבלים שונים; נהג הובלות של קוקה קולה שהציל יותר מ-100 אנשים בטנדר שלו; ועדויות הצעירים שנאצלו לברוח על נפשם מפסטיבל הנובה כשהם עדיין מסוממים ועדים לטבח סביבם.
יצחק, למשל, חשב שמצנחי הרחיפה של המחבלים הם ישראלים ונופף לעברם "שלום שלום" - עד שהתחילו לירות לעברו; או שני, שהתחבאה כל הלילה מתחת לשיח קוצים בזמן שאנשים מסביב נטבחו. עם עלות השחר היא מתחילה להתפלל למרות שאינה דתייה. ציפור נוחתת על ענף סמוך, ולפתע היא מספרת ש"יש לי הרגשה שסבא שלי, זכרונו לברכה, היה איתי. כשסוף סוף הגעתי הביתה מאוחר יותר באותו לילה, סיפרתי לאמא שלי, והיא אמרה לי את התאריך שבו נפטר סבי. 7 באוקטובר 2016". אלה עדויות אמיתיות שעלו מהראיונות של מקאליר ומקליני. צמד המחזאים מסבירים כי "7 באוקטובר הוא הסיפור האפל ביותר של ישראל, אבל הוא גם סיפור של הישרדות, תקווה, חוסן ולחימה חזרה בכוחות האופל".
היוצרים קיבלו כאמור לא מעט סירובים מתיאטראות שלא רצו לקחת את נטל האבטחה הכבדה, אבל לבסוף המיקום הנבחר רחוק מלהיות פשרה. Actors Temple Theatre הוא תיאטרון ובית כנסת שנוסד בשנת 1917 כאגודת הסעד העברי ווסט-סייד. המיקום שלו, בלב מתחם התיאטראות של מנהטן, הוביל לקשר מיוחד עם היהודים של תעשיית השואו-ביז שמסביב לו. הוא משך כישרונות מתיאטרון דוקומנטרי, מוזיקלי ודרמטי כמו גם אושיות מועדוני לילה וטלוויזיה. בין שאר חבריו לאורך השנים נמנו אגדות עבר כמו האחים מרקס, אל ג'ולסון (שנחשב לכוכב הבידור היהודי הראשון של ארצות הברית), הבדרנית סופי טאקר (הלא היא "א יידישע מאמע"), רד באטנס, אדוארד ג'י. רובינסון, ג'ק בני ושלי ווינטרס. גם כוכבים לא יהודים, כמו פרנק סינטרה ואד סאליבן, רבצו כאן.
עבור מקאליר ומקליני מדובר בפרויקט זוגי נוסף לרשימה, אחרי שכתבו ספרים שכיכבו ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, יצרו סרטים וסדרות פודקאסטים פופולריות, כמו זאת שהתחקתה אחר הזיכוי של השחקן קווין ספייסי. "העבודה ביחד היא בעיקר טובה", אומרת מקליני. "כמובן שזה מאוד מאתגר, וזה מאוד מלחיץ לעבוד כזוג. אבל זה עובד כבר יותר מ-20 שנה, אז ברור שאנחנו עושים משהו נכון".
