זוהי חבורת החיות האנושית ביותר שהתקבצה אי פעם: דוב קטן וטיפשי; שפן (ארנב) פעלתני; חזרזיר חרד-תמיד; ינשוף נפוח מחשיבות עצמית; חמור קדורני; נמר קופצני ושחצן; אמא קנגורה, תמצית האימהיות; ורו, גור קנגורו, תמצית הילדִיוּת. חבורה של ספק-צעצועים, ספק-חיות, ספק-ילדים, ובעצם תערובת מתוחכמת של כל אלה יחד, שחיה ומבלה ביער, חווה הרפתקאות, וכל אחד מחבריה לומד אגב כך דבר זה ואחר על עצמו, על האחרים ועל היחסים ביניהם, ונער קטון בשם כריסטופר רובין נוהג בם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כריסטופר הוא הילד, שלו מספר האב, לפני השינה, את סיפורי פו וחבורתו. הסיפורים נרקמים סביב צעצועי חדר הילדים שלו, שקורמים חיים על רקע נופי יער מוכרים. הם משקפים את אופיו, את אופן התבוננותו בעולם ואת המבנה הנפשי שלו, של ילד בכלל. כריסטופר רובין היה שֵם בנו היחיד של אלן אלכסנדר מילן, שכתב את ספרי 'פו', והיער הוא יער אשדאון שבסאסקס, אנגליה. סמוך ליער זה נמצאת חוות קוצ'פורד, שהייתה בית הקיץ של משפחת מילן.
היער הוא מין גן עדן קסום של הילדות המוקדמת, ששוכניו מוצאים בו אושר, הגנה, ביטחון וביטוי עצמי. כל יצורי היער חיים בתוך, מעל או מתחת לעצים. החיים סובבים די הרבה סביב אוכל. כמו אצל פו, מחוגי השעון עומדים תמיד על חמישה ל-11, בדיוק הרגע המתאים ללוֹק או לוֹגֶם, או ל"קמצוץ של משהו". פו סופר תמיד את הצנצנות המלאות שעוד נותרו לו, אך אלה לעולם אינן מתכּלות. בילדוּת, כך לפחות חשים הילדים, אספקת הדבש תמיד מובטחת.
5 צפייה בגלריה
היער כגן עדן
(Kim Raymond in the style of E.H Shepard who illustrated Winnie-the-Pooh by A.A. Milne © Disney)
החבורה כולה היא מעין מיקרוקוסמוס, שמשקף חברה אנושית רחבה יותר. כל אחד ממרכיביה, עם כל "פשטותו", בנוי בתחכום רב: גם צעצוע וגם יצור חי ומרגיש; גם ילד וגם כל-אדם; גם סטריאוטיפ וגם "טיפוס" ייחודי. לצד מגבלותיה ושגרת יומה יש לכל חיה פנטזיות משלה: פוּ רוצה לגלות מקומות חדשים ("גילהו פו!"), נמיר הוזה שהוא כל-יכול, חזרזיר הפחדן חולם שהוא אמיץ. לכל חיה דפוסי התנהגות קבועים, אך ניתן להבחין בה גם בהתפתחות. יש תחושה של ריאליה, יחד עם רימוז ברור שזה רק סיפור. ועל כולם שולט המסַפֵּר, עם חיוך אירוני-ממזרי בזווית הפה, כאילו הכל ברצינות ולא ברצינות גם יחד.
סצנת פו כולה מתרחשת בילדות המוקדמת, מרגע שהילד חדל להיות תינוק ועד ראשית כיתה א'. "הבית בקרן פו", כזכור, מסתיים בנימה גדולה של עצב. כריסטופר רובין נפרד מחבריו, כי עליו ללכת לבית ספר. עליו להיפרד מהמשחקים, מההנאות ומהחירויות של הילדוּת ולהתחיל להתעניין ב"מלכים ומלכות, ומשהו שנקרא גוֹרמים, ומקום בשם אירופה, ואי בלב-ים". הפרידה מהילדות מתוארת בתחושת אובדן קשה. זהו, בפירוש, גירוש מגן עדן. מובלעת פה, אפוא, ההנחה שתקופת הילדות המוקדמת היא פרק זמן קסום בחיי האדם והמעבר לחיי בוגר כרוך בהרבה כאב, אם לא בטראומה ממש.
ההומור והאירוניה ממַתנים מעט אידיאליזציה זו של הילדוּת המוקדמת, שמילן היה אחרון נביאיה הוויקטוריאניים-אדוארדיאניים. גם בתודעתו, כבתודעת קודמיו, נשזרו יחד גן העדן האבוד של הילדות עם גן העדן האבוד של הכפריוּת האנגלית. הגעגוע לתור הזהב של הילדות הוא, אפוא, גם געגוע לאנגליה הטרום-מתועשת, ובכלל, לאירופה של טרום מלחמת העולם הראשונה, שפצעיה אז טרם הגלידו.
זוהי, על פי מילן ועל פי כותבים אחרים בני דורו, תקופת התום והתמימות, טרום-הרציונליזציה והתחכום. טרום-החשבונאות, הנימוס והעמדת הפנים. הילד מקבל בתקופה זו את הדברים ללא שיקול מוסרי או חברתי. בהדרגה אתה מגלה את המציאות, והיא תמיד מפתיעה ומרתקת. העימותים שבהם אתה נפגש הם בעיקר חיצוניים: סערה, שיטפון, בור עמוק, פחד מללכת לאיבוד, מחיות או ממִפלצות. אין מוּדעוּת לכך שיש קונפליקטים פנימיים, עימותים הרסניים בין אדם לאדם, בין אדם לקבוצה ובין אדם לעצמו. אין חשש, שהעולם אינו מתנהל כשורה ושיש מצבים שאין להם פתרון, שיש אובדן, שיש נזקים בלתי הפיכים, שיש סוף שאינו טוב.
החיות מנהלות את חייהן בעצמן. מחליטות, מגלות אחריות, נושאות בתוצאות. אבל תמיד יש "אבא" נפלא ומגונן, פודה ומציל. ומי ממלא את תפקיד האב? כריסטופר רובין. כמה חכם להעניק את תפקיד האב לילד, שעדיין זקוק בעצמו להשגחת אב. הַטילו על ילד אחריות, סמכו עליו, ותראו איך הוא מתַפקד להפליא.
כשאחת החיות במצוקה, תמיד יבוא כריסטופר ויושיע. כשפו תלוי על בלון ליד כוורת הדבורים או בא בין המצָרים במאורת שפן, כשנמיר ורו נתקעים על העץ, כשבא שיטפון, תמיד יימצא כריסטופר ברגע הנכון במקום הנכון. וכריסטופר הוא דוגמה למנהיג נאור: אינו רודה בפָקודיו אלא אוהב אותם ודואג להם, נותן להם לחיות על פי רוחם. זהו אבא שיודע לא רק להביא ישע אלא גם להעביר רגש: הוא יודע להגיד "דובי דוב פותה" בקול כזה, שכל הלבבות מתמלאים תקווה.
יקרה אשר יקרה, אתה, הילד, מוגן, בטוח. אם לא תפתור את הבעיה בעצמך, יבוא ההורה ויפתור. יש חיק חם ובטוח, שיקבל אותך תמיד באהבה, בהבנה ובסבלנות, למרות חולשותיך, מגבלותיך, טעויותיך, תמימותך, אישיותך השונה. ובנקודה זו, לדעת פוּאוֹלוגים רבים, טמון אחד מסודות הקסם העיקריים של ספרי פו: האמפתיה המוחלטת שבה מתייחסים הסופר, כריסטופר והחיות אל החסרונות, הגחמות וחוסר המושלמוּת של כל אחד ואחד. כל אחד מהם יודע שיש לו מקום, שאין כלפיו גינוי או ביקורת, בגלל טעויות, כישלונות ומרכיבי אופי כאלה ואחרים. הסופר — ועימו הקורא — מביטים על החיות לא דרך תוצאת מעשיהן אלא דרך הכוונה. האירוניה, אם ישנה, מכוונת יותר אל הקורא הבוגר. החיות עצמן מרגישות תמיד רצויות ואהובות.
ובתקופה זו עדיין מסתובב כל אחד סביב האגו שלו: אני ואני ואני. תראו איך ילדים משחקים בגיל זה: לא זה עם זה אלא זה ליד זה, כל אחד לעצמו, מרוכז בעצמו, ועדיין בלי רגשי אשם. כמו שאומר פו, כשנמיר מופיע פתאום בביתו באמצע הלילה: "אז אם נמירים אוהבים לישון על הרצפה, אחזור אני למיטה".
זוהי, כזכור, תקופה של אוֹמניפּוֹטנציה. כל יציאה היא הרפתקה, כל מוט הוא הציר הצפוני וכל טיול — משימה הרת גורל וסכנות. הילד חש שהוא יכול לעשות הכל: לגלות, להמציא, לפתור בעיות, להציל, לחבר המהומים. ואם המהומים, הרי זוהי גם תקופת היצירתיות הגדולה. על כל אירוע, חוויה, גם סתם, פו מחבר המהום מחורז: "שלג יורד, טידלי פום. יורד טורד, טידלי פום", "זה מצחיק, זה מגוחך, שדבש הדוב אוהב כל-כך" וכו'. ההמהומים שלו, בינינו, די מגושמים, לא בדיוק אמנות. אבל, זה מה שילדים עושים. יצירתיות הבוסר בילדוּת היא ההכנה והתִרגול לקראת יצירה בשלה יותר בבגרות.
לכל אחת מהדמויות אופי אישי מובחן. פו הוא-הוא וגם כולם יחד: האגואיסט, הטיפשון, היצירתי, הנהנתן, הלקקן. בעצם הוא האלטר-אגו של כריסטופר רובין. תבנית הילד שבתוכנו. פו הוא הגיבור האמיתי של ספרי "פו". הוא המאחד את כל שוכני היער באמצעות ביקורים. הוא פותר הבעיות. הוא שמגלה את הציר הצפוני. הוא שכותב את דברי הימים של היער ושל שוכניו באמצעות המהומיו.
מי שייטיב לקרוא את "פו" ואת "הבית בקרן פו" יבחין שיש שוני והתפתחות ביניהם. ב"פו" יש יותר אגוצנטריות ובדלנות, ב"קרן פו" יותר חִברוּת. בראשון יותר מסיבות והתבצרות בעולם הילדי המוגן, לעומת חשיפה לסכנות חיצוניות, אמיתיות יותר, לפלישת העולם שמבחוץ, בשני. בראשון לכל חיה-צעצוע אופי יציב ומובחן ובשני יש התפתחות באישיות הגיבורים. חזרזיר, שהוא חי קטן מאוד ועל כן פחדן קבוע, עושה מעשה גבורה מדהים. אפילו לאי-יה ביש המזל והקדורני הייתה עדנה לבסוף, כשחיבר שיר פרידה נפלא מכריסטופר רובין. וכריסטופר, שהוא בהתחלה ילד-יער, ילד-טבע כזה, שגר בתוך גזע עץ, צריך בסוף לצאת אל החיים.
אם "פו" הוא ספר שמח, אופטימי, שיש בו יציבות ומוּגנות, הרי מעל "קרן פו" מרחף כל העת צל עצוב. מעיבה עליו החרדה מפני הנטישה הקרובה של כריסטופר. שוררת בו תחושה טרגית של אובדן קרוב. עולם הפנטזיה וההרפתקאות המוגן מפנה מקום לעולם הריאלי, שבו אתה פגיע, חשוף לסכנות אמיתיות, חייב לעשות דברים שאינך רוצה, הולך לקראת הלא-נודע. מבחינה מסוימת סיום הילדות הוא כמו מוות. "פו", אומר כריסטופר, "אם לא אהיה..."
הסופרת אן ת'ווייט, שכתבה את הביוגרפיה המקיפה על מילן, כותבת בין השאר: "אולי כולנו דובונים עם מוח קטן מאוד, שמנסים, למרות זאת, איכשהו, לפלס לנו דרך בחיים. כמו שפו חושב שהוא פיקח ואמיץ ומוכשר, כך גם אנו חושבים שאנו פיקחים ואמיצים ומוכשרים, לוּ רק העולם ייתן לנו הזדמנות".
מילן, אנגלי ממוצא סקוטי, היה ביסודו סופר למבוגרים. אביו היה מנהלו ובעליו של בית ספר פרטי, איש ליברלי בדעותיו ובשיטותיו החינוכיות. חינך את תלמידיו לומר אמת, להיות הם-עצמם, לא לנהוג באלימות. בבית הספר שלו לא הלקו תלמידים ולא הענישו אותם.
הוא נשא לאישה את דפנה דה סילנקור, ממשפחה רמת יחס שמוצאה מצרפת, אך שנתיים אחרי הנישואים, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, התגייס לצבא הבריטי ונשלח לחזית הסוֹם בצרפת, כסֶגֶן, קצין קשר. מילן חווה סביבו הפגזות, פציעות, מוות, סבל של רבבות בחפירות ובבוץ. אין פלא שחזר משם פציפיסט ואנטי-מלחמתי מושבע. אז כתב את "מעשה במעשה", אגדה למבוגרים שמציגה את האיוולת שבמלחמות.
מילן כתב מחזות, רומנים, בלשים, תסריטים לקומדיות, טקסטים לסרטים אילמים. ב-1920 נולד כריסטופר רובין. אמו חלמה על בת, לכן נהגה להלביש את הילד בבגדי ילדה וגידלה את מחלפותיו. זו הסיבה לדמות הילדה שנשקפת מדמותו המצוירת והמצולמת. "הייתי ילד רזה מאוד", כתב מאוחר יותר, "אכלן גרוע, תמיד בולע תרופות, חסר ביטחון עצמי. במיוחד פגע בי כשהייתי מטייל עם אמא ומישהו בדרך היה אומר: הו, איזו ילדה יפה!"
כשהגעתי לאנגליה כריסטופר רובין היה עדיין בחיים אבל סירב לכל הפצרותיי להתראיין. הספרים שינו את חיי המשפחה. הוא שנא כל רגע. וכך החלה להתפתח בו תסמונת פו, נוכח נודניקים שפנו אליו בכל הזדמנות
בקיץ 1924 קנה מילן את חוות קוצ'פורד, בסאסקס, שעה מלונדון דרומה ברכבת, שאותה הפך לבית לסופי שבוע, לחגים, לחופשות ולפגרת הקיץ. ב-1940 עברו לשם בקביעות. "אמא אהבה את הכפר ואת הטבע כמו חתול. אבא, כמו כלב", כתב כריסטופר. "אמא אהבה את השקט, את הבדידות ואת היופי. הרבתה לצאת לטיולי רגל ארוכים לבדה. אבא היה לונדוני אמיתי והטבע, לדידו, היה מקום שאתה לא גר בו אלא יוצא אליו".
כריסטופר בילה הרבה ביער אשדאון, עם ה"נאני" ובלעדיה, בשיטוטים, בטיפוס על עצים ובתצפיות בבעלי חיים. הוא היה ילד יצירתי, מדמיין, מתבודד, שהמציא לעצמו סיפורים, שהתרחשו סביב צעצועיו, על רקע היער. היה חוזר ומספר לאבא, וזה חורת את הדברים בזיכרונו. סיפורי בנו ישמשו בידו חומר גלם לסיפוריו, לצד זיכרונות ילדותו ודמיונותיו.
ספריו לילדים הפכו לרבי-מכר מיד עם הופעתם, ומאז תורגמו לעשרות שפות ונמכרו במיליונים, באנגליה, בארצות-הברית ובכל העולם. באנגליה בלבד נמכרים היום, מדי שנה, כמאה אלף ספרי "פו". הספר הפך לקלאסיקה, קצר ביקורות נלהבות, גיבב מועדוני מעריצים וגרר תעשייה מסועפת של מוצרי לוואי. מילן, כאמור, הפך לידוען בינלאומי; גם כסף, גם פרסום, גם כבוד. ,פעוטים היינו" כונה "ספר הילדים הגדול ביותר מאז אליס". והיה הספר הנמכר ביותר באנגליה ובארה"ב במשך עשר שנים.
כריסטופר: "הדמויות בספרים היו הצעצועים שלי. מלבד שפן וינשוף, שאותם בדה אבא מדמיונו. הדוב היה בן לווייתי הקבוע. הוא התמרטט עד כדי כך, שמדי פעם היה צורך לתפור לו אוזן שנתלשה או עין שנשרה. אי-יה גם הוא ותיק. בנעוריו נישא ראשו אל על. אבל, במשך הזמן הידלדל המוך שבצווארו וראשו נשמט. מכאן הדימוי הקודר שלו. את שניהם קיבלתי במתנה מהוריי. את חזרזיר קיבלתי משכֵנה. סביב שלושתם החלו להתרקם הסיפורים. כשהיה אבי זקוק לדמויות נוספות, הוא המציא את ינשוף ואת ארנב. קנגה, רו ונמיר נבחרו בקפידה וניתנו לי במתנה לא רק כדי לשמח אותי אלא — בעיקר — לשם תפקודם הספרותי".
איפה הם היום?
רו אבד במטע התפוחים. את חזרזיר לעס כלב ופניו שונו לבלי הכר. מאוחר יותר תוקן. קנגה, חזרזיר, פו, אי-יה ונמיר נרכשו על ידי הוצאת דייטון בניו-יורק, המו"לים האמריקאים של מילן, שוכנו בארון זכוכית במשרדיה והיום הם מוצגים בספרייה המרכזית של ניו-יורק באגף הילדים. לפני שנים אחדות נזכרו האנגלים לדרוש אותם בחזרה, אבל האמריקאים מסרבים לוותר עליהם.
הספרים שינו את חיי המשפחה, אבל מי שהסתבך הכי הרבה היה כריסטופר רובין. מכל רחבי אנגליה והעולם זרמו אליו אלפי מכתבי ילדים. "נאני, מה לעשות עם כל אלה?" "אני חושבת שהם ישמחו מאוד אם תענה להם..." איך אפשר לענות לרבבות? הוא ידע גם שהם אוהבים את הילד שבספרים, שזה לא בדיוק הוא. עיתונאים התחילו לצור על המשפחה, מבקשים לראיין גם את הילד. אחר כך סילפו את דבריו וכתבו שטויות. השם כריסטופר רובין הפך למועקה. ושם זה לא היה כלל בשימוש. היה לו כינוי קבוע: בילי מוּן. כשרצו חבריו לעצבן אותו היו קוראים לו בשם זה, שהפך לפצע.
הפרק "יום הולדת לאי-יה" הוצג כמחזה בבית ספרו. כריסטופר גילם את עצמו. היו תקלות. הבלון לא התפוצץ. הילדה ששיחקה את חזרזיר גנבה את ההצגה. כולם אמרו שהוא היה כריסטופר חלש. יצא גם תקליט, שבו אביו קורא את שיריו בקול מונוטוני. את הבן אילצו לשיר בו שירים מולחנים, "בקול פואי שכזה", והוא שנא כל רגע. וכך החלה להתפתח בו תסמונת פו, נוכח נודניקים שפנו אליו בכל הזדמנות, שהיו בטוחים שהיה לו נפלא עם אביו ושרצו לראות את הצעצועים. התפתחה בו עוינות כלפי אביו, שהפך אותו לנכס ציבורי ושיצר לו דימוי שלא יכול היה להתמודד עימו.
"ברגעים של מרירות הייתי חושב: האם אבי הגיע לאן שהגיע בכוחות עצמו בלבד? האם, בעצם, לא עשה זאת על גבי? האם לא גזל ממני את שמי הטוב ונטש אותי בלי כלום, פרט לתואר החלול של היותי בנו?"
הוא החל לברוח מפו. לא מתראיין, לא עונה על מכתבים.
האם מילן חש בכך?
"היו לו בעיות משלו. אם אני רציתי לברוח מפו - הוא רצה בכך לא פחות".
למילן היו באמת בעיות משלו: הרפתקת ספרי הילדים שלו נמשכה חמש שנים בלבד. מ־1924 עד 1928. לגביו זו הייתה רק אתנחתה קלה בין ספריו ומחזותיו. אבל, כשראה שהצלחת ספרי הילדים מאפילה על כתיבתו למבוגרים, החליט שלא לכתוב עוד לילדים. זה לא הלך. מכירת ספרי הילדים שלו נשארה יציבה, מפרנסת, בעוד שההתעניינות בו ככותב למבוגרים הלכה ושקעה. המחזות והספרים כבר לא הצליחו, לעיתים ממש נכשלו. הוא היה בן 46 כשפורסם ספר הילדים האחרון שלו. מעכשיו באה השקיעה. התואר "סופר ילדים" נצמד לשמו, עד לבלי נתק. גם המבקרים חיכו לו בפינה. פתאום התחילו לרדת עליו, לבעוט בו, להתעלל בו. כריסטופר רובין אמר על אביו: "הכישרון לא עזב אותו. הקהל עזב אותו". ובמקום אחר הוסיף: "הסיפורים היו לגמרי המצאה שלו, שמבוססת על התבוננות, דמיון וזיכרונות ילדות וקצת הקשבה לסיפורים שלי. הילד שהופיע כל כך הרבה בסיפורים ובשירים זה לא תמיד אני. זהו, פשוט, שם שנוח לשזור סביבו סיפורים. לפעמים זה אני, לפעמים אבא, לפעמים כל ילד".
ופעם תהה: "האם אבי אהב ילדים? לאו דווקא. יש אנשים שיודעים להתהלך עם ילדים. אחרים לא. אבי לא ניחן בתכונה זו. מפני שכתב עליי בכל כך הרבה חיבה והבנה חושבים שגם היה משחק איתי הרבה. וזה בהחלט לא נכון. אבי לא היה סופר שמדווח אלא סופר יצירתי. מפני שלא יכול היה לשחק עם בנו, חיפשו געגועיו ומצאו פורקן אחר: הוא כתב עליו".
אין ספק שלאב הייתה השפעה מסרסת על בנו. לכריסטופר הייתה חנות ספרים בדרום אנגליה, ובה הקדיש רק פינה צדדית לאביו. אחרי הרבה שנים יכתוב הבן, בין השאר, שני ספרים: 'המקומות הקסומים' ו'המשעול בין העצים'. בראשון יענה, אחת ולתמיד, על כל השאלות שנשאל בענייני פו: אבא, אמא, צעצועים, היער, הבית, מה קרה, מי, מתי ואיפה. בשני יספר על דרכו מאז האוניברסיטה ועד רגע הכתיבה. הכתיבה עבורו הייתה פורקן, תרפיה, שחרור לחץ, גם השלמה. והוא מיטיב לכתוב. גם אם הטיח באביו דברים קשים, בסופו של דבר הוא העריץ ואהב אותו.
כריסטופר רובין, המכונה בילי מוּן, מת ב-1996. בן 75 היה במותו.
לפני שנים רבות עשיתי מסע לאנגליה בעקבות פו. יצאתי לשם עם בני נועם, "הילד הזה", לטיול בר-מצווה. משרד התיירות הבריטי סייע. מדריכה הסיעה אותנו ליער אשדאון שבסאסקס והסבירה. ה"יער" איננו יער עבות אלא חורש דליל, עם הרבה שטחים פתוחים. כאן נהגו משפחות המלוכה לצאת לציד איילים. את חוות קוצ'פורד, שנמכרה, אי־אפשר לראות. בעליה אינם אוהבים טרדנים. בעיירה סמוכה אפשר לראות את ביתו עטור המטפסים של שפארד, המאייר, שהאריך ימים ומת בן 97.
כריסטופר היה אז עדיין בחיים אבל סירב לכל הפצרותיי להתראיין. בחנות מזכרות הנקראת — איך לא? — "קרן פו", פגשתי אישה, בת האופה, שזכרה את כריסטופר מילן כילד יפה, ביישן ומנומס, שתקן ומתבודד, שנהג לבוא אל מאפיית אביה לקנות לחם, רכוב על אתון בשם ג'סיקה. למשפחת מילן, סיפרה, לא היו קשרים קרובים עם אנשי המקום. הם היו זרים, לונדונים, עשירים. ידענו, היא אמרה, שמילן כותב ספרים. לא ידענו שהוא כל כך מפורסם.
ניתן לזהות בשטח אתרים שנקשרים לפו. חורש זה ואחר, כנף גליאה וכו'. גבעות ירוקות לכל מלוא העין. בראש אחת מהן מצבה עם טבלה ירקרקה ועליה כתוב: "לא. א. מילן ולארנסט שפארד, ששיתפו פעולה ביצירת פו הדב וכך לכדו את הקסם של יער אשדאון והעניקו אותו לעולם".
לא הרחק משם מחפורת חולית. כאן היה רו מתאמן בקפיצות. פה ניסו פו, ארנב וחזרזיר לחטוף אותו. כאן ניסה פו להטות את עיני אִמו לכיוון אחר, כדי שחזרזיר המפוחד יוכל לקפוץ לכיסה של קנגה, במקום בנה. בני, נועם, שגדל על ספרי פו ומיטיב עד היום לצטט מתוכם, אומר פתאום: "הנה העץ!" איזה עץ? אני שואל. והוא עונה: "זה שפו הצביע עליו ואמר: הביטי, הנה שם ציפור על העץ, או אולי זה דג". המחשה נפלאה איך ילד מפנים טקסט של סיפור. איך מתמזגים החיים עם הבדיה הספרותית. ואולי באמת היה שם דג.
והשיא: לעמוד על גשר כפיסי-פו, ליד הערבה הבוכייה שמזילה את ענפיה אל הפלג, ולשחק באותו משחק ששיחקו פו וחבריו. זוכרים את הציור? מבעד לקורות המעקה מציצים ראשיהם של פו, שפן וחזרזיר. מתבוננים בציפייה. שנייה קודם, בצד השני של הגשר, הם השליכו למים יחד כפיסי-עץ או אִצטרובלים ועכשיו הם דרוכים לראות של מי ייצא קודם. ומי מופיע פתאום בזרם, צף על גבו, כשארבע טלפיו מונפות למעלה, אם לא אי-יה...
והרי יש באנגליה עוד מאות גשרים כאלה, אז מה השמחה? העונג הוא שאנו עומדים על הגשר ההוא, שסביבו נוצרה פיסת ספרות קסומה. כאילו נגענו לרגע בסוד היצירה.
כבר פעמיים הוחלפו קורות הגשר, שנרקבו או נשחקו תחת נעלי המבקרים. מיליוני ילדים, באנגליה ומחוצה לה, ניפצו אז את חזרזירי־הקוּפּה שלהם ותרמו לפרויקט את חסכונותיהם ביד רחבה.
יש לקוות שהתרגום החדש יביא קהלים חדשים אל פנינה נפלאה ונדירה זו של ספרות העולם, שיוכלו לחוות דרכו את המקור הנקי, האנגלי והחד-פעמי כל כך. המתרגם, רועי חן, איש תיאטרון שהכיר את פו בילדותו, מספר שעכשיו התאהב בו מחדש. הוצאת כתר הציעה לו לתרגם את הספר אחרי הצגות הילדים שכתב והעמיד באהבה וברגישות, תוך הבנה נדירה לנפשם ולשפתם של ילדים. תרגום מומלץ ביותר, נטול מליצות לחלוטין, ויש בו גם כמה חידושים: לשמות גיבורי מִשנה מסוימים הוא מציג חלופות חינניות. והרי תודו שסְמַרְמוּר מצלצל טוב וראוי לשכון ליד תּוּעַל או חֲטַרְטֶרֶת שהכרנו, ופִּילוֹפּוֹטָם יכול להתנחל בנחת ליד פִּילְנְפִיל האיום והנורא, שנותר בשמו זה מאז התרגום הראשון ועד אבירמה גולן.
נותר עוד לשאול את ההוצאה ואת המתרגם: ומה עם "הבית בקרן פו?"
פורסם לראשונה: 07:55, 25.11.22
