"פשעי המחר", מותחן האימה החדש של דיוויד קרוננברג, היה המדובר מבין כל סרטי התחרות הרשמית של פסטיבל קאן. ככל שהשיח התגבר לקראת הקרנת הבכורה שלשום (ב'), כך גברו ציפיות קהל מעריציו הלא מבוטל של הבמאי הקנדי בן ה-80, ששב לריביירה הצרפתית שמונה שנים אחרי ביקורו האחרון עם "מפת הכוכבים". לקראת האירוע, קרוננברג סיפק אזהרות לגבי תכני הסרט ואמר בריאיון שלדעתו צפויה נהירה של צופים מזועזעים החוצה מן האולם כבר בסצנה הראשונה הקשה מנשוא. ובכן, בתור מי שצפה ב"פשעי המחר" מהתחלה ועד הסוף, אני יכול לספר שלא כצעקתה או כזעקתה. בסך הכל מדובר בעוד מותחן מדע בדיוני שמציג זוועות ואז מנתח אותן, בפטפטת איטית ומתמשכת. אני יכול להודות שכן עלתה בי המחשבה לעזוב באמצע. לא בגלל הזעזוע, אלא בגלל השעמום.
"פשעי המחר" – טריילר
דווקא סצנת הפתיחה ממנה הזהיר קרוננברג מסקרנת ומבטיחה לקראת ההמשך, והיא מתרחשת על חוף ים בו מתגוררים אם ובנה - ומי שמובילה אותה היא השחקנית הישראלית ליהי קורנובסקי. הילד בראקן, התמים למראה, הוא אכן תמים, אבל יש לו נטייה טבעית לזלול חומרים סינתטיים, ואנחנו אף צופים בו מתענג על אכילת פח פלסטיק. האם הוא בן אנוש? אמו הצעירה והיפה לא חושבת כך, והיא חונקת למוות את בנה היחיד, לו העניקה חיים כעיוות של DNA שהתערבל ועשוי להוציא מאיזון את המין האנושי. מאוחר יותר אנחנו מגלים שבעולם העתידני הגווע בו מתחולל הסרט, האבולוציה האנושית מסוחררת לחלוטין, נגועה בנגעים גופניים ועיוותים נפשיים. זהו עולם שבו בני אדם הפסיקו לחוש כאב, ועדיין נוהים אליו. במקום לקיים יחסי מין הם פוגעים בעצמם או באחרים, ומשתדלים להפיק מכך הנאה. זה עובד לא רע במקרה של סול טנצר (ויגו מורטנסן) וקפריס (ליה סיידו), שני אומני מיצג שמבצעים הליכים רפואיים מול קהל נלהב.
חלוקת התפקידים בין קפריס לסול די ברורה. היא מנתחת כירורגית לשעבר, ואילו הוא התברך בגוף שמייצר עוד ועוד גידולים מזדמנים ואיברי גוף שונים ומשונים שעל אף היותם חסרי תוחלת, מוצגים ותועדים כארטיפקטים נדירים. היא האקטיבית, הוא הפסיבי. היא עומדת בצל ומשספת אותו בשלט רחוק, והוא שוכב באור הזרקורים על מיטת מנתחים שכאילו נלקחה מעזבונו של האמן ה. ר. גייגר. הזרועות הממוכנות שקפריס מפעילה פורצות אל תוך הקרביים של סול, ומפשפשות בהם בחיפוש אחר האוצרות הפיזיולוגיים הגלומים בתוכו. זוהי חדירה מלאה, "ניתוח זה הסקס החדש", כפי שמעירה אחת ממעריצותיו הנלהבות של סול (בגילומה של קריסטן סטיוארט). לעתים נדמה שדרך המופעים הגרוטסקיים הללו, קרוננברג מבקש ללגלג בציניות על אמנות המיצג, שדווקא צוברת תאוצה בעולם האמנות. ביקורת אמנות מובהקת וברורה יותר מובאת בשיחות בין הדמויות על מהותה של אמנות כמחשבה או רגש שמקורה בעולם הנפשי הפנימי של האמן, ומתמששת במציאות החומרית אל מול אמנות כיצירה אקראית שמגיעה באופן לא מכוון – במקרה זה, מתוך העולם הגופני הפנימי של האמן. באמצעות כל המלל הזה, ניתוח של הניתוח, הבמאי מבקש להעיר דבר מה, ואפילו לגחך, על ערך האמנות בימינו.
3 צפייה בגלריה
מתוך "פשעי המחר"
מתוך "פשעי המחר"
מתוך "פשעי המחר"
הזרועות המכניות חודרות עמוק לתוך גופו של סול, אבל הדיאלוגים הפשטניים לא מעמיקים. הבעיה של "פשעי העתיד", והאכזבה ממנו, נובעת מכך שנראה שהמוטיבציה ליצירתו נובעת מהצורך של קרוננברג להביע דעה, תוך הזנחת האלמנטים העלילתיים של בניית עולם, עיצוב דמויות, וטוויית הסיפור שקושר ביניהם. כהרגלו, קרוננברג שואף לזעזע אותנו בחזיונות זוועה שמחברים בין הגוף האנושי הביולוגי לחומרים הקרים, הסינתטיים. קשר לא טבעי, שאינו מתקבל על הדעת ועל הגוף, שהבמאי חוגג לאורך כל שנות יצירתו. בהצלחה רבה יותר בעבר - כי אם בעבר העיוותים הללו נחוו ככמעט אורגניים בעולמות הדמיוניים שהזה, הפעם הם נראים מאולצים ונטולי ערך, למעט השאיפה לטלטל את הצופים.
התסריט עצמו מפוזר ומבולגן, ולא כורך יחדיו את הרגעים הסמליים שהבמאי מתיימר לייצר לנו. המסתורין והמתח שאמורים להיות המניע העיקרי מתפזרים לכל עבר, הן ברמה האישית של הדמויות והן בהקשר הפוליטי הכללי שקרוננברג מנסה לשרטט עבורנו, כשאביו של בראקן דוחק בסול וקפריס לבצע נתיחה שלאחר המוות בגופת בנו. המופע החי במת אמור להיות הצהרה פוליטית שתביא למהפכה. אנחנו אמורים להיות מופתעים, אבל למען האמת, בניתוח הזה לא בטוח שיש צורך בהרדמה. הסרט עצמו יטפל בכם.
אם יש ציפייה שהנוכחות של כוכבים בסדר הגודל של מורטנסן, סיידו וסטיוארט תעורר אתכם, אלו צפויות להתבדות. ההופעות שלהם מרוסנות, סינתטיות ונטולות רגש. מן הסתם בהוראת הבמאי שלהם. מורטנסן נראה כמו צל של המלך ארגורן שגילם בטרילוגיית "שר הטבעות", או הרוצח השכיר טום סטול מ"היסטוריה של אלימות" (שיתוף הפעולה הקודם שלו עם קרוננברג מ-2005). סול הוא גבר מת מהלך, חולה מאוד, ובניגוד לאחרים עדיין כואב. הוא מדדה ברחבי העיר החרבה שבה הוא גר, ותלוי במכשור רפואי מתקדם, מיושן למראה, כדי להמשיך לחיות. סיידו מנסה להיות מסתורית וכהרגלה חושפת את גופה לראווה כשהיא מתענגת על שיסוף עצמי לבד ובחיק אהובה. סטיוארט, בתפקיד קטן יחסית, מגלמת פקידה במשרד רישום האיברים שנקרעת בין הריסון הבירוקרטי במקום עבודתה לבין תשוקתה הקמאית לאמן המיצג הנערץ. עוד ברשימה: דון מקלאר שעומד בראש הרשות לרישום האיברים, סקוט ספידמן כאביו המהפכן של בראקן, וכאמור, ליהי קורנובסקי כאמו.
3 צפייה בגלריה
מתוך "פשעי המחר"
מתוך "פשעי המחר"
מתוך "פשעי המחר"
"זה היה מאוד מרגש", אומרת קורנובסקי אחרי הקרנת הבכורה, "קרוננברג באמת במאי שנותן הרבה מאוד חופש. עושים טייק אחד או שניים ועוברים הלאה. ברגע שהוא נותן לך את הביטחון הזה ואת ההרגשה שאתה יודע מה שאתה עושה". על צילומי סצנת הפתיחה המצמררת היא מספרת כי היא הצריכה הכנה נפשית ופיזית לא פשוטה: "כשקראתי את התסריט הבנתי שזו אקספוזיציה מדהימה שהזכירה לי מיתולוגיה יוונית, ואת מדיאה. היה לי מאוד קשה מבחינה פיזית לחשוב איך אני יכולה להעביר את הדבר הזה באופן כמה שיותר אמין. בהתחלה לא הצלחתי לעשות את זה ועבדתי על זה עוד ועוד בניסיון להפוך את זה לאמיתי. בהכנות בבית ניסיתי לעשות סימולציה ולהשתמש בכרית עד שהגעתי לדבר הכי מדויק, וכמובן שקרוננברג הנחה אותי על הסט, והורה לי ממש להשתמש בכל משקל הגוף שלי, וללכת עד הסוף. ולבסוף יצאה סצנה מאוד חזקה".
רק טבעי ש"פשעי המחר" הוקרן בבכורה בפסטיבל קאן, שנה אחרי זכיית "טיטאן" בדקל הזהב, מותחן אימה מדמם שכמעט ונלקח ישירות מההזיות של קרוננברג. מן הסתם, הבמאית ז'וליה דוקורנו לא עודכנה מבעוד מועד לעלילת יצירתו החדשה של הקולנוען החביב עליה, אבל בלי לדעת, שני הסרטים מתכתבים ביניהם וגם עם המיתולוגיה היוונית. ההשראה של החזון הקרוננברגי באה לידי ביטוי מובהק ב"טיטאן", אבל בשני הסרטים יש הבטחה שהיא בעיקר סכנה לתפנית חדה באבולוציה האנושית דרך תינוקות שנולדים כשילוב של גוף אנושי עם חומר קר. ב"טיטאן" מדובר בעובר מתכתי שבא לעולם בהיריון בלתי רצוי, כתוצאה של פלירט בין מכונית בלי בלמים לגיבורה הפסיכופטית שמנסה לקטול אותו בבטנה ללא הצלחה. ב"פשעי המחר" זהו הילד בראקן, שמעכל סיבי פלסטיק סינתטי, פרי אהבתם של אבא מעוות ואמא אנושית שכמו גיבורת "טיטאן", שואפת לסיים את חייו - ואף מצליחה.
3 צפייה בגלריה
ליהי קורנובסקי בבכורת "פשעי המחר" בקאן
ליהי קורנובסקי בבכורת "פשעי המחר" בקאן
בסוף יצאה סצנה חזקה. ליהי קורנובסקי בבכורת "פשעי המחר" בקאן
(AP)
מבחינות רבות, דוקורנו היא התינוקת של קרוננברג, ואפשר לזהות את החומר התורשתי שלו בסגנון שלה. הוא האב הקדמון פורץ-הדרך, אבל במסלול האבולוציוני הזה נראה שהבת חזקה, נועזת וחצופה יותר בטיפול שלה בחיים ומוות, בגוף, בנפש ובמגדר. הבעיה העיקרית של שני הסרטים הללו היא ההתבשמות העצמית של יוצריהם, הסגידה לייחודיות סגנונית, התשוקה לרגעים סימבוליים בוטים שמבליטים את הגוף על פני הנשמה. התמסרות לספקטקלים מטלטלים תוך הזנחת ההקשר והסיפור שאמור לחבר הכל. בסופו של דבר, שני הבמאים מאכילים אותנו פלסטיק. חלק יצליחו לעכל את זה כמו הילד בראקן, אחרים יקיאו. אבל יש סיכוי לא מבוטל שהרוב פשוט ישתעממו.