יש טעות יסודית ביחס לסאגה סביב האלבום החדש של קניה ווסט, והיא המחשבה שקניה ווסט הוא אמן מתחום המוזיקה - ולכן Donda, האלבום העשירי שלו, יהיה "אלבום", עם תאריך יציאה, רשימת שירים, כיוון. ואז ידברו עליו, ינתחו אותו והלאה, לפרויקט הבא.
אבל כבר כמה שנים טובות שהיצירה האמיתית של קניה ווסט היא קניה ווסט. והמפתח להבנת היצירה הזאת, על כל מה שגאוני, טרגי ובעיקר מתיש בה, טמון בהיותה Work In Progress. תמיד. לכן "דונדה" (אימו המנוחה של ווסט, שאובדנה רובץ עליו יותר מכל דבר, לרבות הגירושים מקים קרדשיאן) לא יצא מתי שכביכול אמור היה לצאת. וכשכבר יצא, זה קרה בלי קרדיטים נורמליים ועם "עטיפה" שכולה שחור. ומיד נוסף לו קטע (יש כרגע 27 כאלה, שנעים בין 52 שניות ל-11 וחצי דקות). ואחר כך תוכלו לקנות גאדג'ט – רק 200 דולר! – שיעזור לכם לשחק, לפתוח, לפצל ובעצם להמציא מחדש את "דונדה". כי "דונדה", האלבום, לא חשוב. כי הוא לא היצירה, אלא קניה ווסט.
וקניה ווסט אינו שלם, ולכן הוא נפרד מהאמנות כדבר שלם. פעם, לפני שהדברים השתנו מכל מיני סיבות, חלקן הן לא משהו שמבקר מוזיקה אמור לכתוב עליו, כוח העל של ווסט היה ביצירת מפגש מדהים, לא פחות: מפיק חד כמו חרב ומוח בוער כמו הסנה של משה רבנו. בין אם זה שיר כמו Jesus Walks או אלבום כמו My Beautiful Dark Twisted Fantasy, ווסט היה מספיק מבריק ומספיק נחוש כדי להיות מסוגל לצייר מאסטרפיס, לחתום עליו ואז לשחרר אותו לעולם ולהשתחרר ממנו בעצמו.
אבל עכשיו הוא מתעכב, מזיז, מחליף, מנסה גרסאות, שופך הכל ואז רואה מה קורה. השבר הגלוי להכאיב שלו מתבטא בהמון דרכים: רעיונות אדירים, בלבולי מוח מביכים, תפילות רכות ופאנצ'ים נוקשים. אבל הכל מסתובב סביב השבר עצמו, שהוא חוסר הרצון (או היכולת) של ווסט לסמן התחלה וסוף של תהליך: אישי, מוזיקלי, ווטאבר. אפילו האלבום הזה "מסתיים" – נכון לשניות אלה, כבר עברה שעה מאז שבדקתי – בגרסאות שניות לשירים מתוך האלבום. כי שום דבר לא שלם, ולכן הוא אף פעם לא נגמר.
עוד ביקורות אלבומים של ווסט:
קשה לדעת כמה זמן אפשר להמשיך לחיות ככה, בהינתן שאתה עשיר ומסוגל לגייס כל טאלנט שתרצה למסע: ג'יי-זי, דה וויקנד, טרוויס סקוט, Playboy Carti וגם פופ סמוק המנוח בקולות רקע. וכדי להראות עד כמה הוא בלתי נסבל, ווסט ליהק גם את כריס בראון (מכה נשים), מרילין מנסון (חשוד בשורת מקרים של תקיפה מינית ואונס נשים) ודה בייבי (הומופוב). הכל כדי שהיצירה – כלומר ווסט - תקבל עוד תשומת לב.
את מה שאי אפשר לקחת מווסט גם לא צריך. Jail עם ג'יי-זי מתחיל כמו קטע אייטיז ומתפתח לשיתוף פעולה מרשים של שני החברים הוותיקים (אם כי תלוי באיזו תקופה). God Breathed, שבא לאחר מכן, מחבר את ווסט הדתי לווסט הרדיקלי, המהפכן, זה שלקח את ההיפ הופ למחוזות דחוסים וקודרים ולפעמים נשמע כאילו אלוהים באמת נשם עליו.
Praise God כבר מתקרב למשהו שיכול להיות סינגל, ובכל מקרה תמיד כיף לשמוע את הקול של טרוויס סקוט. אבל כנראה שאם הרדיו מסוגל לעכל משהו ב"דונדה", זה יהיה כנראה Believe What I Say, עם הסימפול של "דו-וופ" של לורן היל, או Hurricane עם דה וויקנד. גם Pure Souls, למרות אורכו, הוא תזכורת לפאזה הפופית של ווסט, שעטף את הביט עם שמיכת פוך נעימה של אורגן כנסייתי. חוץ מזה, מדובר באחד השירים היחידים שבהם נשמע קול אישה (שנסיאה המוכשרת).
היחסים עם הבורא מככבים באלבום, בהתאם למי שווסט "מדבר איתו כל יום" (כפי שהוא אומר ב-Off The Grid, שתופס כותרות בגלל האזכור של לאו מסי). אלוהים שם גם ברגע השיא של "דונדה", Jesus Lord: אפוס של תשע דקות בהשתתפות ג'יי אלקטרוניקה, שההתחלה שלו מזכירה קצת את Runaway המושלם. אבל מה שלוכד ואף לופת זה הטקסט החושפני והנוגע ללב של ווסט, שמצליח לנטרל לרגע את האנטי כלפיו.
יש עוד הרבה מה להגיד על "דונדה" ועל ווסט: על קרב האיתנים בין הניצוצות והיומרנות, על המתח בין הצד שרוצה להיתפס כעמוק והצד שעדיין יודע להפיק להיט עם עיניים קשורות, על השאלה לאן זה הולך מפה. אבל אולי זאת ההזדמנות ליהנות מהתכונה שאין לווסט, ובלעדיה הוא ימשיך לשוטט אבוד (ומרתק) בעולם: לדעת מתי לעצור.
