זה קרה בשנת 88'. אמא זוכרת את היום כי היא הפעם נעלבה מאבא אפילו יותר מהרגיל. אבא מילא טוטו כמו תמיד מוקדם יותר באותו שבוע. הלך לסמי בורקס, ישב עם חברים שלו. קנה לו קולה ובורקס תפוחי אדמה. אכל לאט את הבורקס וזרק את הצהוב של הביצה שנתנו לו כתוספת. הוא שנא צהוב של ביצה ובלע את הלבן כמו קינוח כי הוא אוהב רק דברים מתוקים. הוא חיכה למשחק האחרון שבדיוק שודר בטלוויזיה. סמי בורקס היה מהמקומות הנדירים שהיו שם גם טלוויזיה, גם אוכל מצוין וגם ארטיקים וסיגריות. כל אחד יכל למצוא שם משהו שהוא אוהב.
החברים של אבא ישבו לידו ומילאו טפסים של לוטו. היה שם את עובדיה, שאמא הייתה אומרת שהוא חרא של בן אדם כי הוא כל הזמן שיכור. הוא עבד בעירייה והיה אחראי על כל המנקים. אם נניח מישהו ניקה לא טוב, עובדיה לא היה מתעצבן עליו בכלל כי לא היה לו שום בעיה עם לכלוך. אם באו אליו בטענות מהעירייה, הוא היה מגרד בראש ומתפלא שלא נקי אבל לא מדבר על זה עם אף אחד, עד שאפילו בעירייה כבר התייאשו מלהגיד לו ופשוט שלחו מישהו אחר שינקה.
לבורקס הגיע גם מוסקיטו. הוא קיבל את השם הזה מאבא. לא ידעתי איך קוראים למוסקיטו באמת. כולם קראו לו ככה, ולא נראה לי שלאף אחד היה אכפת מזה שהשם האמיתי שלו הוא זיכרון פרטי של מוסקיטו. כששאלתי את אבא מאיפה הכינוי, הוא אמר שהיה פעם מטוס כזה שריגל, שמוסקיטו כל הזמן יודע הכול והכי מהר שאפשר. את המידע הוא מעביר לאחרים גם כדי שידעו, וגם כדי שידעו שהוא יודע. מוסקיטו חשב שיש לו מוניטין של מומחה לאנשים, בעיני אחרים הוא פשוט היה רכלן. מהבחינה החיצונית הוא גם לא היה מציאה גדולה, כמו שאמא אומרת. איש קטן, נמוך וקירח, שכל הזמן צחק בקול מוזר כזה שלא היה מה להגיד עליו, אז כולם אמרו שהוא צוחק מהלב.
מוסקיטו גם עבד בעירייה אבל אף אחד לא ידע מה בדיוק הוא עושה. כל יום הוא היה מבלה במחלקה אחרת. לפעמים תיקן שם דברים, לפעמים סתם דיבר עם חברים שלו ואז הלך לאכול פלאפל ליד, בבוטקה של ציון. כשסיים את המנה הלך הביתה לישון כי היה עייף. בהתחלה הוא היה חוזר בארבע אחרי הצהריים רק להחתים כרטיס, אבל אז החליט למצוא דרך יותר חכמה להתמודד עם המטרד. הוא ביקש מעובדיה להחתים לו את הכרטיס כל פעם והשאיר אותו בארון של חומרי ניקוי בתוך קופסת קפה ישנה. לעובדיה לא הייתה בכלל בעיה לעשות את זה, הוא אמר לו "בסדר גמור" ושכח מכל העניין כי האלכוהול די הרס לו את הזיכרון. בסוף החודש מוסקיטו קיבל טלפון מדליה ממחלקת משאבי אנוש שאמרה שבמשך יותר מעשרים יום הוא לא החתים כרטיס ביציאה. מוסקיטו התנהג כאילו הוא לא יודע איך זה יכול להיות ואמר שהכרטיס לא עבר כי יש לו ידיים רכות מדי. דליה ממשאבי אנוש אמרה לו שהוא חייב לנסות להעביר חזק יותר כי בפעם הבאה היא לא תוכל להחליק את זה. מוסקיטו אמר שהוא נשבע לה ואחר כך הלך לעובדיה ואמר לו שהוא זבל שכמעט הרס לו את המשכורת. עובדיה בכלל לא הבין על מה הוא מדבר ואמר לו שילך קיבינימט כי הוא בחיים לא היה לוקח שקל ממישהו. מוסקיטו התעצבן ואמר לו שהוודקה לא רק גנבה לו את החיים אלא גם את הזיכרונות. עובדיה נעלב ממש והלך משם.
במשך חודש לא הסכים לשמוע או לראות את מוסקיטו, אפילו שהוא התחנן שיסלח לו וקנה בקבוק יקר של שתייה שעובדיה אהב. עובדיה אמר שאותו לא קונים בבקבוקים למרות שזה לא היה לגמרי נכון, אבל עובדיה היה שוכח גם את העקרונות שלו לפעמים, כי השתייה החריפה גרמה לו לשכוח מה באמת חשוב בחיים. פעם אחת, למשל, הוא היה אמור לאסוף את הבת שלו מאמא שלה. הוא התגרש מזמן אבל הילדה עדיין הייתה של שניהם אז לא הייתה לו ברירה, והוא כבר לא יכל לזרוק אותה רק על האמא. באותו יום הוא שתה יותר מדי ושכח להביא את הבת. האמת שהוא שתה לפני כי לא היה לו כוח לילדה. הוא שנא להרגיש שהוא צריך לעשות דברים בשביל מישהו אחר אם הוא יכול פשוט לנוח ולשתות. אז הוא שתה ונרדם, ואז התחילו מלא טלפונים שהוא לא שמע, ואז מלא דפיקות בדלת. כשהוא קם כבר היה לילה והוא ראה מכבי אש שפרצו את הדלת עם אשתו לשעבר. היא נלחצה שהוא לא עונה וחשבה שאולי הוא מת. כשראתה שהוא סתם שיכור היא אמרה שחבל שהוא לא מת. גם הילדה ראתה הכול אבל זה לא היה חשוב לאף אחד, כי אפילו שזה נגע לה, זה לא באמת נגע לה, וכולם רק רצו לצרוח אחד על השני כי החיים שלהם קשים. באותו יום מוסקיטו בא לעובדיה ונתן לו את הבקבוק שהוא קנה לו אז ועובדיה שתה עד שהוא שכח את הילדה שלו ואת הצעקות. שכח שהוא בכלל נולד ומה חשוב לו. הוא אהב לא לזכור כלום כי מה שכן היה קיים לא היה משהו. למחרת הוא חזר לדבר עם מוסקיטו כי הבין שהוא באמת חבר טוב.
אבא היה חבר של מוסקיטו אבל שנא אותו. את רוב החברים שלו הוא שנא. גם את עובדיה וגם את יעקב. יעקב היה עובד בחנות חשמל אבל לא הייתה לו הרבה סבלנות להסביר על דברים. פעם נכנסה אישה לחנות ושאלה מה ההבדל בין התנורים ויעקב אמר לה שהיקר יותר טוב כי יש שם יותר חלקים. כשהיא התעקשה להבין איזה חלקים, הוא אמר לה שהיא יכולה להיכנס לתוך תנור והוא יראה לה כמה זה שורף. היא אמרה לו שהוא איש דוחה ושהיא בחיים לא תקנה שם כלום. יעקב אמר לה שעכשיו בפרינציפ, גם אם היא תתחנן, הוא לא ימכור לה. היא נעלבה וחצי שעה אחרי שיצאה משם היא חזרה עם בעלה שצרח על יעקב ואמר שהוא בן זונה. בסוף, כדי שאף אחד לא ייפגע, יעקב מכר להם תנור בהנחה והאישה הייתה מרוצה אפילו שבאיזשהו מקום בלב היא הרגישה שהיא צריכה להמשיך להיעלב.
אמא אמרה פעם לאבא שליעקב הייתה יד ארוכה כשהוא נכנס לחנויות, אני לא הבנתי מה זה אומר ולמה זה לא בסדר שלמישהו יש יד ארוכה ולא קצרה או בגודל שיד צריכה להיות. אבל אמא המשיכה ואמרה לאבא שהיא שמעה מג'וליה מהמכולת שהוא גנב פעם בונבוניירה של שוקולד. הבן שלה אמר לה שהוא ראה אותו שם במעיל, אבל ג'וליה לא יכלה להוכיח את זה. מאותו יום היא שמה עליו עין בכל פעם שהוא נכנס. אבל יעקב, לפי מה שאמא אמרה, ראה שהיא בוחנת אותו ונזהר לא לקחת משם בכוונה, אלא רק קנה מה שאשתו רשמה לו שצריך.
גם בחנויות אחרות יעקב היה חשוד ביד ארוכה אבל אף אחד לא אמר לו כלום בפנים, רק דיברו עליו מאחורי הגב שלו. אמא גם אומרת שיעקב הוא שפוט של אשתו אניטה. "אלוהים נתן לו אישה טורקייה," היא אמרה פעם לאחותי הגדולה. "הוא פודל שלה. לא יכול להרים את העיניים, וזה העונש שלו. מה שהיא אומרת קדוש. היא חושבת את עצמה למלכת היופי, אבל היא נבלה." אני עשיתי את עצמי קוראת ספר, אבל מאוד רציתי לדעת למה היא נבלה ולמה אמא מכווצת ממש את העיניים ומעלה את האף כאילו היא מריחה קקי בזמן שהיא מדברת על אניטה ויעקב. "לפני שהוא הכיר אותה הוא הסתובב ליד פנימייה של בנות מסכנות. קנה ממתקים לאחת מהן, בת חמש-עשרה, ואחרי כמה פעמים שנפגשו הכניס אותה להיריון. כשאמרה לו, אמר שזה לא התינוק שלו. ההיא מסכנה לא ידעה מה לעשות. היה לה אבא שמרביץ. אמא שלה שגרה בצרפת לא הסכימה שהיא תוריד את התינוק כי זה כבר היה מאוחר כשהיא גילתה. היא לקחה אותה לצרפת ושם היא חיה חיי כלב. אבל מה? נולדה בת וכשהיא גדלה היא רצתה לראות את אבא שלה. באה לפגוש את יעקב. ילדה חמודה. אבל אניטה הנבלה לא הסכימה שהיא תישן אצלם. הוא עשה מה שהיא רצתה. הבת עשתה ויברח ולא חזרה יותר. עדיף לה עם אבא כזה."
אני אוהבת לשמוע את אמא מדברת כאלה דברים כי זה תמיד מעניין מאוד וגם סודי מאוד. אבא יודע שהחברים שלו, הם לא תמיד עושים דברים טובים, אבל לא נראה לי שכל כך אכפת לו מזה. כשמשהו מפריע לו הוא יכול לצעוק על מישהו או אפילו להרביץ. אני כבר יודעת שהוא הרביץ לשני חברים שלו. פעם אחת כי מוסקיטו אמר משהו לא יפה על קבוצת הכדורגל שאבא מנהל, ופעם שנייה הוא זרק כיסא על פנחס כי אבא אמר שהוא גנב לו את העבודה שיכלה להיות שלו. התפקיד של מנהל של בית ספר לכדורגל ילדים. פנחס אמר שאבא שלי משוגע וברח ממנו מהר. אבא חזר הביתה עצבני מאוד וסיפר לאמא מה הוא עשה. "אתה לא יודע להיות גבר," היא אמרה לו בחצי עיראקית-חצי עברית. "מה את יודעת בכלל," הוא אמר לה בחזרה. "הוא לקח לך את העבודה ואתה הולך ומלקק לראש העיר. כן שמרוני, לא שמרוני. לא נותנים לך כלום ואתה מתעלם מכולם. איך אתה לא מתבייש." אני הייתי בסלון ליד המטבח כשהם רבו. שמעתי שאבא מתחיל ממש להתעצבן. כשזה קורה, מתחיל לצאת לו אוויר מהנחיריים והוא נראה כמו אריה שבלע מכונת עשן בהופעת קרקס שהשתבשה. "לכי מכאן!" הוא צרח על אמא. "חרא על הפרצוף שלך, את והבנות שלך."
אבא משום מה תמיד הכניס אותנו לריבים שלו, גם אם בכלל אף אחת מאיתנו לא אמרה לו כלום. אני ידעתי שעדיף להתרחק ממנו במקרים כאלה כי מי שכועס יכול להרביץ. כמה ימים אחרי התקרית הופיעה ידיעה במקומון של העיר שהיו כתובים שם כל הפרטים על הזריקה. פנחס דיבר שם ואמר שהוא לא מאמין באלימות ובגלל זה הוא לא החזיר לו. זה הכעיס את אבא עוד יותר. גם עצם הפרסום וגם זה שפנחס התנהג כאילו הוא בכלל לא מרגיש שהוא צריך להרביץ או לעשות דברים לא יפים, בזמן שהוא היה בעצם גנב. הוא רצה ללכת לדבר איתו, אבל אמא אמרה לו שלא יעז כי גם ככה היא הושפלה. היא סיפרה שליאורה, מורה בבית ספר שהיא עובדת בו כמזכירה, שאלה אותה מה בדיוק קרה כי קראה את הידיעה בעיתון והייתה מודאגת. אמא קמה מהכיסא ואמרה בקול רם, שכולם ישמעו, שאף אחת לא תעז לפנות אליה בעניין הזה. זה סיפור אישי, ואם יש משהו שהיא שונאת זה בעלות אף גדול ומסריח שמתעסקות בחיים של מישהו אחר בזמן שהחיים שלהן בזבל. ושהיא יודעת יפה מאוד מה קורה אצל כל אחת אז לא כדאי שהיא תפתח את הפה. מאותו רגע אף אחד לא דיברה איתה על זה יותר בחיים. וגם פנחס ואבא שלי כבר לא דיברו. לא הייתה אף סולחה ביניהם. אף אחד לא רצה לסלוח. לא על הגניבה ולא על הכיסא. אם הם ראו אחד את השני בסמי בורקס, הם התעלמו כאילו הם לא חיו חיים שלמים כחברים טובים. תמיד חשבתי שזה די חבל.
היו לאבא עוד חברים. היה את נחום עזרא שגם עבד בעירייה במחלקה לשיקום שכונות. אבא אהב אותו מאוד כי לא היה לו אכפת שהוא לוקח ממנו סיגריות כל הזמן בלי להחזיר אף פעם. גם היה להם אותו סוג של הומור. למשל, אבא אהב לצחוק על אנשים. פעם הלכתי איתו ועם נחום למשחק כדורגל. אבא סחב סלסילה מלאה ממתקים כי היה חג והוא קיבל מתנה. הוא ראה ילדים עוברים לידו ומסתכלים על כל השוקולדים. "ילדים," הוא אמר להם. "אתם רוצים ממתקים?" הילדים אמרו שכן. ואז אבא אמר להם: "יופי לכם, אז לכו תקנו!" הילדים הלכו משם כמעט בוכים. אבא ונחום צחקו מזה מלא אחר כך. אני חשבתי שזה גם מצחיק וגם עצוב אבל לא אמרתי כלום.
אבא זכה להיות המנהל של בית"ר מגדל נחמיה די במפתיע. המנהל הקודם נפטר בתאונה ולא היה מי שירצה את התפקיד. אבא, שתמיד אהב כדורגל, הסכים לקחת את זה על עצמו. הוא היה שחקן מצטיין כשהיה צעיר. הוא כל כך אהב לבעוט בכדור כי ככה הוא היה מוציא את כל הכעס שלו על החיים. בגיל שמונה-עשרה הוא ריסק את הרגל באמצע משחק כדורגל. זה קרה במשחק אימון. אבא רצה לחטוף את הכדור ורץ כל כך מהר שלא שם לב שאפרים בדיוק עצר לקשור את השרוכים שלו. באמצע הריצה שלו אבא נתקע באפרים ועף באוויר. כשנחת גילה שאפרים לא רק ריסק לו את הרגל, אלא גם את קריירת הכדורגל המבטיחה שהייתה לו. ככה הוא תמיד סיפר וקילל אותו. הרגל הייתה בגבס במשך חודשים ולא חזרה להיות בריאה לגמרי אף פעם. אבא אהב להשוויץ בפציעה הזאת מדי פעם. הוא היה מזיז את הרגל ושואל אם שמעתי את הקנאק שהיא עושה. באמת היה קנאק כזה, אבל הוא לא היה משהו מיוחד שגרם לי לחשוב על אירוע רפואי חמור. סתם כזה מין רעש שאפשר לעשות עם שאר האיברים, גם אם היית אדם רגיל ובריא לחלוטין. אבל הייתי אומרת לו ששמעתי ועושה מבט של פליאה כדי שלא ירגיש שכל זה היה לחינם. הוא תמיד היה מחייך בגאווה ואומר שאם הרגל שלו לא הייתה מתרסקת, הוא בכלל לא היה כאן היום אלא היה מגיע רחוק מאוד בכדורגל וגם היה עשיר, ושלא היה מישהו שלא היה יודע מי זה נאג'י יחזקאל, אבל החיים התאכזרו אליו ובמקום זה הוא כאן עם שלוש בנות וצריך לתת כסף לחשמל ולמכולת.
באותה תקופה הוא עבד כצבּעי לפרנסה וכמנהל בית"ר בשביל הנשמה. אבא לא הרוויח שקל מהניהול אבל היה לו רעיון אחר איך לעשות כמה שקלים. הוא הציע לשחקנים להביא את המדים המסריחים שלהם אלינו אחרי כל משחק כדי שאמא תכבס אותם. אמא לא אהבה את זה ואמרה לו שהוא עושה אותה עבד ושאפילו לערבים יש יום חופש בשבת. אבל אבא שלי אמר לה שזה שווה שנרוויח ככה עוד כמה שקלים הביתה ושמה זה בשבילה כי בתוך חמש דקות היא עושה מכונה ועוד חמש דקות תולה. אמא שלי באמת הכי מהירה שיש בכל דבר. בתוך שעתיים היא יכולה להכין שלושה סירים מלאים באוכל, לשטוף את הבית ככה שאנשים חושבים שעשינו וקס מרוב שנוצץ, לתלות כביסה וללכת למכולת ואז לעבודה. היא כל כך מהירה שהיא גם לא נשארת בשום מקום יותר ממה שצריך בדיוק. פעם היא חיכתה לאוטובוס בתחנה וכשראתה שלא בא אחרי שלוש דקות, היא העדיפה ללכת לתחנה שאחריה ולתפוס את אותו אוטובוס בדיוק רק כדי ללכת ברגל ולא לעמוד בלי לעשות כלום.
אבא מעריך אותה על המהירות הזאת כי הוא מעדיף להיות איטי ממש עד לעצירה מוחלטת. הוא למשל לא אוהב להכין אוכל בעצמו, לנקות, או לשאול אותנו איך היה בבית ספר. הוא מעדיף לעשות דברים אחרים שעושים לו יותר כיף. כמו לראות את המסך המפוצל בכבלים כי ככה הוא יכול לראות את כל הערוצים ולא להתחרט שהוא מפספס משהו. כמו לעשן, הוא ממש אוהב סיגריות. כל כך קשה לו להיפרד מהן שהוא מעשן אותן גם בשירותים, ופעם אפילו היה עושה את זה במקלחת עד שהחליט שזה מסובך מדי כל העניין הזה של לערבב מים ואש. ככה הוא פחות נהנה מהסיגריה. הוא לא אוהב רק טוטו אלא גם לוטו וגם את הכרטיסים החמודים האלה שאומרים לך באותו רגע אם הרווחת משהו. כשזה קורה, אבא פשוט קונה עוד כרטיסים ואז בדרך כלל מפסיד.
באותו יום רביעי בסמי בורקס אבא ראה משחק של הפועל תל אביב נגד בית"ר תל אביב. המשחק שודר בטלוויזיה ואבא חיכה לגלות מה תהיה התוצאה. במשך שנים הוא מילא טפסים. כל פעם שמילא חשב לעצמו מה הוא היה עושה אם הוא היה קבוצת כדורגל שמתמודדת עם יריב. פעם צדק רק בחלק מהמשחקים וזכה במאתיים שקל, אחר כך בחמש מאות. הפעם היו לו ארבע-עשרה תוצאות נכונות, שזה כולן. בסוף המשחק של הפועל נגד בית"ר אבא כבר סיים את הקולה, הבורקס וקופסה שלמה של סיגריות טיים שאהב. ברגע השריקה הוא נהפך מצבּעי שבקושי מצליח לגמור את החודש לאיש שזכה בפרס הראשון בטוטו. הוא לא אמר מילה לחברים שלו ורק סיים את הסיגריה שלקח מנחום, שילם לסמי על מה שקנה, קיפל את הטופס, שם בכיס והלך הביתה. כשנכנס ואמא שאלה אותו מה נשמע, הוא לא אמר לה מילה על הפרס. רק שאל אם היא יכולה להכין לו קפה כי הוא הכי אוהב שהיא עושה בשבילו דברים. אמא הלכה למטבח ואבא החביא את הטופס במגירה שלו עם המנעול. את המפתח שם בכיס והלך לסלון לשתות קפה ולראות טלוויזיה יחד עם אמא. בדיוק התחיל "כן מה?!" - סדרה יפה שאהבתי כי דיברו בה בעברית ולא היו הרבה תוכניות כאלה. אבל אבא התעצבן כי הוא שונא את גידי גוב. אז הוא לקח את הקפה והלך למטבח וקילל את גידי גוב ואמר שבכלל אין לו קול של זמר. אחר כך הוא קילל את מי שהמציא את הטלוויזיה. אמא נשארה ודווקא מאוד נהנתה מהפרק.
"לוטו, טוטו, קלטות יחזקאל", יערה יעקב, הוצאה לאור: ידיעות ספרים, 198 עמודים.
