הקורונה עשתה טוב ליוסי פיין. בימים אלה המוזיקאי והמפיק הוותיק בן ה-56, עסוק בעיקר בפסטיבל הג'אז ה-35 אותו הוא מנהל אמנותית. בשיחה עם ynet הוא מספר על השנה המוזרה – וגם המוזיקלית – שעברה עליו. "אני עובד על שירים חדשים. פרחתי בשנה הזאת בזכות מופעי החצר", הוא מספר. "בשלוש השנים שקדמו למגפה הופעתי עם ההרכב שלי ושל בן אילון בלי הפסקה, רצנו ב-180 קמ"ש ולא עיכלנו בכלל. כשהסגר התחיל זה הלחיץ, אבל מהיום הראשון הבנתי שצריך להתרגל למציאות חדשה כי זה כבר לא יחזור להיות אותו הדבר. ניצלתי את הזמן כדי להחליף את כל הציוד באולפן, חזרתי לנגן בס אחרי חמש שנים, והתחלתי לשיר ולהופיע במקומות קטנים וזה היה תענוג.
"חזרתי למהות של המוזיקה שצריכה לדבר לקהל – לראות את האנשים שאתה מנגן להם. בהופעה רגילה הקהל מגיע אליך ופתאום אתה מגיע אליו. הופעתי בפני אנשים שלא יוצאים למועדוני מוזיקה בגלל השעות, המרחק או המשפחות, אבל הם אוהבים מוזיקה. הם באו כי הגעתי אליהם, בלי להכיר אותי, והם נהנו. ילדים בני חמש הגיעו אלי אחרי הופעה ודיברו איתי וזה מאוד שימח אותי, כי אם המוזיקה שלי לא מתקשרת עם אנשים אז מה היא שווה?"
הגישה של פיין - שמוזיקה צריכה לתקשר עם הקהל שלה – מאפיינת את כל התחנות שעבר בקריירה שלו, וגם בבניית התוכנית של פסטיבל הג'אז המתקרב שיתקיים באילת, במלון ישרוטל אגמים בתאריכים 13-11 בנובמבר. אבל עוד לפני שמדברים על צלילים, צריך להבין קצת איך מתמודדים עם תווים ירוקים וסגולים ומדינות אדומות.
כל דבר הפך למסובך יותר בעידן הקורונה. גם לארגן פסטיבל ג'אז. "הדבר הכי מורכב הם הנהלים המשתנים", מתחיל פיין, "בבוקר יש נוהל אחד ובערב כבר נוהל אחר, זה מטורף. אני כבר לא מדבר על להזמין אמנים מחו"ל לפסטיבל, כשנגיד אתה רוצה הרכב מסוים אבל לא כל הנגנים בו מחוסנים ואתה מעדיף לא לקחת צ'אנס, או כשחלק מהמוזיקאים מגיעים ממדינות שמצריכות בידוד והם לא רוצים להיתקע פה. יש גם ג'אזיסטים ישראלים שפועלים בחו"ל ומתים להופיע כאן, אבל הם מופיעים כרגע באירופה וזה יגרום להם להפסיד את ההופעות שם. ככה שזה מראש מצמצם את האפשרויות. חוץ מזה, אתה גם לא יודע כמה אנשים מותר להכניס. למשל יש מופע שאתה מייעד ל-3,000 איש ופתאום אסור להכניס יותר מאלף. אבל אני משתדל לנוע קדימה עם המטרה שלי".
רשימת האמנים שפיין הרכיב לפסטיבל למרות הקשיים, היא ישראלית כמעט לחלוטין, למעט הגיטריסט הברזילאי טוניניו הורטה ואמן הגוספל-ג'אז האמריקני דובי פאוול. תמצאו שם בין היתר את יוני רכטר ואלי דג'יברי, לצד ענת פורט, יונתן אבישי ואבישי כהן, מתן קליין ושי מאסטרו, מהנציגים המובהקים של הפלאפל ג'אז הישראלי שכה מצליח בחו"ל. פיין גם הקפיד לשלב בין ותיקים לצעירים יותר וכך תמצאו בפסטיבל את שלום חנוך וחוה אלברשטיין לצד אלון עדר ואסתר רדא. לצידם תוכלו לאתר גם שמות שצריך להתאמץ כדי למצוא את הקשר בינם לבין ג'אז כמו טונה (מופע פותח: אקו), מארינה מקסימיליאן שתארח את מרגי ומרגול שתארח את הזוכה הטרי של "הכוכב הבא" תמיר גרינברג.
"ג'אז צריך להגיע לקהל הרבה יותר רחב", מסביר פיין את ההתעקשות על הגיוון, וגם על הבריחה האישית שלו מנוסטלגיה. "לפני עשרים שנה היו המון צעירים בפסטיבל הג'אז ופתאום הם הפסיקו להגיע. התכנים היו מאוד שמרניים ויצא לפסטיבל שם של משהו זקן. כשאתה מגיע לפסטיבלי ג'אז בארצות הברית ובאירופה אתה רואה שג'אז היא מוזיקה שכל הזמן מתחדשת ועל הבמה יש מלא הרכבים חדשים וזה מה שרציתי לעשות כאן. ליידי גאגא הופיעה בפסטיבל של מונטריי ויש שם גם להקות פרוג מטאל והרכבי היפ הופ, כי הם חלק מהמוזיקה היום. אחד הדברים הכי כיפיים בלהיות בפסטיבל ג'אז הוא שרוב הזמן אתה לא יודע מה הולך להיות וככה אתה מגלה דברים חדשים. בפסטיבל הקודם שנערך באילת באפריל אנשים גילו כמה המוזיקאים הישראלים והצעירים הם איכותיים. ועם זאת, ברור שצריך לשמור על הבאלאנס בין הוותיק לחדש.
"בפסטיבל כזה אנשים מגלים מוזיקה שתמיד הייתה להם מתחת לאף", הוא ממשיך. "לג'אז הסטנדרטי יש קהל אבל דברים אחרים נופלים בין הכיסאות והקהל מפספס אותם. כשאני מציג את ההופעות אני תמיד שואל מה זה ג'אז ומה מגדיר אותו - האם זה רק מה שהיה ב-1959 ומה שהרבי הנקוק וצ'יק קוריאה עשו אחרי כבר לא נחשב לג'אז? אנשים אוהבים סטנדרטים בג'אז שפעם היו שירי הפופ הכי מצליחים, ולאט לאט הג'אז הפסיק להיות עם שירים שרוקדים לצליליהם, והוא החמיץ את הקטע שלו. הרבי הנקוק הצליח להרקיד אותי כאדם צעיר ובגלל זה נכנסתי לג'אז. אז היום זה יכול להגיע דרך קנדריק לאמאר שמסמפל איזה קטע ג'אז וככה אתה נחשף למוזיקה הזאת".
ועדיין, מה הקשר למשל בין מרגי לג'אז? גם הבחירה בתמיר גרינברג נראית כמו חנופה לקהל הצעיר
"זאת הייתה בחירה של מארינה שרצתה לארח אותו וללוות אותו עם הפסנתר כי היא חושבת שהוא ייתן לה השראה, וכמובן שאמרתי בטח. אולי אם היא תיתן לו לשיר יראו כמה הוא זמר מדהים. הוא לא יופיע עם פלייבק. הפסטיבל לא יכול להכריח לחבר בין שני אמנים שאין קשר ביניהם. קח לדוגמה את גידי גוב של 1973 שהופיע בפסטיבל הזמר עם 'יעלה ויבוא' ואולי בלי זה לא היו נותנים לו צ'אנס לעשות מוזיקה אחרת כי הוא היה נתפס כלא רציני, למרות שבהמשך הוא גם עשה לא מעט ג'אז".
בפסטיבלים קודמים שהיית מעורב בהם, זה הוכיח את עצמו – שזמרי פופ גורמים לקהל צעיר יותר להתחבר לג'אז?
"לגמרי. זה כמו להיכנס למסעדה יפנית – תנסה לטעום גיוזה, ואחרי זה אולי תסכים גם לאכול סושי – אבל קודם כל תיכנס למסעדה. בפסטיבל הקודם הופיעו נגה ארז ויסמין מועלם, עוד לפני שהן פרצו. הן הופיעו במופע צדדי יחסית ופתאום אנשים קלטו מיהן וזה היה המופע הכי נמכר בפסטיבל וגם הקהל של הג'אז הגיע לראות אותן. ראיתי אנשים מכל הדורות - רוקדים בפסטיבל הג'אז וזה היה מגניב. אני לא נהנה בקונצרט מעונב , אני רוצה לרקוד ולהתלבש איך שבא לי. יש את משטרת הג'אז שקובעת מה זה ג'אז ומה לא ואלו שטויות במיץ עגבניות. מוזיקה צריכה להיות חגיגה".
פיין מדבר כמו שהוא מנגן. לא בכדי הוא מזוהה בעיקר עם פ'אנק, היפ הופ ודאב, כבסיסט מלא גרוב וכמפיק מוזיקלי שעבד בין היתר עם שבק ס', הדג נחש ויובל בנאי. אבל יש לו גם עבר ג'אזי לא מבוטל – ועוד בתזמורת האגדית של גיל אוונס.
"הוא ראה אותי בניו יורק עם ההרכב שניגנתי בו לפני 35 שנה, כשהייתי בן 20 וקצת, ואז הוא הגיע לעוד הופעה קטנה שלי. כשהוא פנה אלי רק הכרתי את השם שלו. הוא הזמין אותי להופעה שלו ופתאום ראיתי 17 נגנים שכולם קוראים תווים וזה נראה לי הרבה מעל ליכולות שלי אז. הוא התקשר אליי בסוף השבוע שלאחר ההופעה ואמר שיש הופעה נוספת בעוד יומיים ושאל אם ארצה לנגן? אמרתי לו די בבהלה שאני לא חושב שאני מתאים, אבל הוא הרגיע אותי ואמר שהוא בטוח שאסתדר, וככה ניגנתי איתו חמש שנים".
חוץ מיוקרה מקצועית, פיין למד מאוונס שיעור חשוב לחיים. "ניגנתי איזה קטע סווינג לפי התווים והוא כל הזמן הסתכל לאחור. בצד עמד אז הבסיסט ג'אקו פסטוריוס שעלה אחריי והוא לא ניגן את מה שהיה צריך לנגן. בסוף הערב גיל ניגש אליי ואמר לי שאם הוא היה רוצה שהוא ינגן הוא היה קורא לו, ואמר לי שהוא הזמין אותי בשביל שאנגן כמו שאני מרגיש. ואז הוא הוסיף שאם אני רוצה לנגן ג'אז טוב אני צריך ללמוד לרקוד".
בהמשך פיין עבד גם עם לו ריד ודיוויד בואי. מהאחרון הוא זוכר בעיקר את שיטת העבודה המהנה באולפן. "בואי הוא סופר ג'אזיסט. הגישה שלו למוזיקה תמיד הייתה ג'אזית והוא עבד עם לא מעט נגנים שהגיעו מעולם הג'אז. הוא היה מגיע לאולפן עם האקורדים של השירים, עשינו קצת חזרות, הקלטנו וזהו - עוברים לשיר הבא, בלי להקשיב אפילו. די הופתעתי מזה ושאלתי אותו אם ככה הוא עשה את כל האלבומים שלו והוא ענה לי שכמעט את כולם. זה מה שיצר את הסאונד המיוחד של בואי – כמעט בכל אלבום יש נגנים אחרים ולכן כל אלבום נשמע אחרת".
יש הרגשה שכרגע עולם התרבות מתחיל להשתקם – ההופעות חזרו, אלבומים חדשים יוצאים, יש לך הימור איך תראה השנה הקרובה מוזיקלית?
"אני חושב שיצירות עומק יככבו יותר בשנים הקרובות כיוון שלמוזיקאים היה זמן להתעמק בכתיבה ולאט לאט נראה עוד אלבומים, כמו האחרונים של שלום חנוך ואסף אמדורסקי. אבל אם אתה שואל אותי על אלבום חדש שתפס אותי אז התשובה היא – זה של דודו פארוק. הוא פשוט מביא משהו אחר שבחיים לא היה פה מין ערס ישראלי על סטרואידים שנמצא בתוך הזייה. הוא ממציא משהו חדש והוא אחד האמנים הכי מבריקים שהיו פה מאז ומתמיד. אבל אני לא חושב שהוא מתאים לפסטיבל (מחייך)".
עוד מחמאה ענקית הוא נותן למעיין ליניק, בתה של אתי אנקרי, שגם תופיע בפסטיבל ומאוד מזכירה את אלונה טוראל עם הפנדר רודס שלה. "יש כל מיני זוויות במוזיקה ואני תמיד משתדל לחפש אותן, למרות שזה לא פשוט להכניס את כולן בשלושה ימים של פסטיבל", הוא חותם.
