את יום הולדתו ה-70 ציין בשבוע שעבר המתופף אלון הלל במקום הכי פחות משמח בעולם - בבית העלמין, שם בחר מצבה לקבר הטרי של אשתו, הזמרת והשחקנית רחלי חיים, שהשבוע מלאו 30 יום לפטירתה. "זה בסדר, אף פעם לא התרגשתי מימי הולדת", הוא לא מקונן על המסיבה שלא הייתה, "אין לי שום עניין בלספור את השנים. אם לא אסתכל בתעודת הזהות לא אזכור את ימי ההולדת של הילדים, וגם לא את שלי".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אבל שלושת בניו התעקשו להגיע אליו, יחד עם אמו מלכה בת ה-94, וגם הביאו שני בלוני הליום גדולים עם הספרות שבע ואפס. רונן, בן 47, בנו מנישואיו הראשונים, החליט להחזיר את השמחה וגם את המוזיקה, החיידק המשפחתי, לבית שקם משבעה. על הספה שאהבה התרווחו יונתן וגלעד, שני הבנים שהביא לעולם עם רחלי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בעשור האחרון ("אולי קצת פחות, לא מצאתי זמן וראש לתיעוד ההידרדרות") רחלי כבר לא העבירה את שעות היום על הספה הזו. בגיל 50 היא אובחנה כחולת אלצהיימר ובמשך שנתיים, בהמלצת הרופאה, הסתירו ממנה בני הבית את האבחנה מחשש לדיכאון שעלול להאיץ את התקדמותה. "אחרי השנתיים הראשונות, כשהיא כבר לא הבינה כלום, אמרתי לילדים 'צאו לרחוב ותוציאו הכול, בפרטי פרטים, שיפסיקו עם הלחשושים', וכשהם עשו את זה הופתעתי להיווכח שאני יותר רגוע. בניפוץ הסוד היה סוג של הקלה. אולי זה קצת דומה למה שאני מרגיש עכשיו, אחרי 16 שנות התמודדות של רחלי ושל כל המשפחה עם מחלה שמכבה אותך בעודך חי ונושם".
מה היה המשפט האחרון שרחלי אמרה לך?
"אני לא זוכר לפני כמה שנים זה היה. רחלי אמרה, 'משהו לא בסדר' והצביעה על הראש. מהרגע שהחלטתי שהיא תישאר בבית - בכלל לא ראיתי אופציה אחרת - זה היה מסע של כאב וחוסר אונים. רחלי לא הייתה כאובה, היא פשוט שייטה לה בעולם משלה, אבל אנחנו כאבנו והתייסרנו מפני שלא יכולנו לעשות דבר למענה. יושב מולך בן אדם שנושם, ואין לך שום דרך לדעת מה הוא קולט ומרגיש, וזה לא חודש ולא שנה, זה שנים על גבי שנים".
במפגש המשפחתי, עם הבלונים והעוגה, הוא שיתף את בניו בכיתוב שבחר למצבה - "הכי יפה בעיר", והם אישרו אותו מבלי להניד עפעף. "בשבעה מישהו הביא את הסינגלים של רחלי ואחד מהם היה 'הכי יפה בעיר' שעלי מוהר ורמי קלינשטיין כתבו לה, אני מניח שבעקבות רעיון שלה. באלבום של רחלי, זה היה השיר היחיד שלא היא כתבה. בנסיבות אחרות, לא הייתי נפרד מרחלי דווקא בהתייחסות ליופייה, היה בה הרבה מעבר לזה, לרגע גם חששתי שהכיתוב הזה עלול להיראות שחצני, אבל יונתן וגלעד הבינו את המשמעות המיוחדת שלו. אמא שלהם שרה אותו. ואמא שלהם באמת הייתה הכי-הכי יפה. היא נפטרה בלי אף קמט. גם בבית הקברות, כשהלכתי לזהות אותה, ראיתי את אהבת חיי שוכבת בעיניים עצומות וכזאת מהממת".
רחלי חיים, בת 66 במותה, הייתה מכוכבות האייטיז. זמרת ושחקנית שנולדה בפונה, הודו, למשפחה יהודית-תימנית שדם הודי-נפאלי השתחל לשורשיה. העיניים המלוכסנות היו הסמל המסחרי שלה. וגם העור השחום והגזרה הדקה. לוק אקזוטי ששרף את המסך. בגיל שש היא עלתה עם משפחתה לאילת, את שירותה הצבאי עשתה בלהקת הנח"ל וב-1981 נכנסה למחזמר "ברנשים וחלומות" שבו כיכבו אילי גורליצקי, חנה לסלאו, ששי קשת וירדנה ארזי. "שם הכרנו", הלל מנסה לקמץ במידע, "היא הייתה רקדנית וזמרת ואני הייתי המתופף".
אהבה ממבט ראשון?
"מה פתאום, שנינו היינו נשואים, כל אחד למישהו אחר, אבל מתברר שטבעת נישואים לא יכולה לעצור את האהבה. אם כבר, אז להפך. הצרות מלבות אותה".
רחלי הייתה נשואה לבני נדלר, מוזיקאי ומורה לפיתוח קול. אלון היה נשוי לשחקנית ציפי מור ואב לבן, רונן. "בתקופת החזרות עוד לא היו בינינו יחסים", הלל מדגיש, "וגם כשהמופע עלה עוד לא היה בינינו קשר אישי. זה התחיל רק אחרי כמה חודשים. איך? ערב אחד נאלצתי להיעדר. אני מניח שהוזעקתי לאיזה אולפן ומצאתי מתופף מחליף. כיוון שסיימתי את העבודה שלי לפני חצות קפצתי להיכל התרבות כדי לראות את סוף ההצגה כצופה מהצד".
ומה קרה?
"פתאום רחלי ראתה אותי ורצה אליי וקפצה עליי בקפיצת מספריים כזאת. ברור שנרתעתי, זה נראה היה לי מה זה מוגזם, חשבתי 'הלו, לא לפני כל האולם'. רחלי אמרה, 'נורא התגעגעתי אליך' וברגע שהמשפט הזה יצא לה מהפה הרגשתי שגם אצלי זה הרבה יותר רציני ממה שאני חושב. המשכנו להתראות על בסיס יומיומי, כל ערב הייתה הצגה, ובהפקה עלו על זה מיד והתחילו לדבר, לעקוץ, ללכלך. כולם היו עלינו, בעד ונגד. כמה רכילויות וכמה רכלנים".
לרגע לא עבר לך בראש שאולי זה סטוץ חולף?
"לא", הוא מתחלחל. "מההתחלה, מהרגע שהתחברנו, הייתה בינינו אהבה גדולה, אהבה ענקית. לרחלי הייתה תדמית של כוכבנית יפהפייה, אבל ככל שנכנסנו לעומק גיליתי שהיא בן אדם הרבה יותר עמוק וחושב. נוצר בינינו חיבור של שתי נשמות, וככל שהאהבה התעצמה גברו רגשות האשמה. ידענו שלא נוכל לממש את האהבה שלנו, במובן של להתחתן, בלי לגרום צער וכאב לאנשים טובים שלא מגיע להם להיענש. יום אחד, אחרי תקופה ארוכה בסתר, קיבלתי החלטה ועשיתי את זה, עם כל הכאב. וזה כאב נורא. גם לציפי וגם לרונן, שהיה אז בן שמונה. עבורם זו הייתה מהלומה. והכאב המשיך לרבוץ עליי עוד הרבה שנים אחרי".
היום, 63 שנה אחרי שעמדתם מתחת לחופה, אתה עדיין כועס על אלה שציקצקו בגלוי ובסתר?
"בגיל 70, אחרי 16 שנות התמודדות עם אלצהיימר, הפרופורציות שלך משתנות ולכן, 'כעס' זה בהגזמה. היו אנשים מפורסמים, שגם את מכירה, שדיברו בגנותי וקיללו אותי. ביום שבו עזבתי את הבית הפכתי בעיניהם לחתיכת דרעק, וכמה שנים אחרי זה הם עשו בדיוק אותו הדבר ‑ פירקו את הבית שלהם בשביל אהבה גדולה. לפני שזה מגיע אליך אתה חושב שכל העולם וכל בני האדם הם עשרת הדיברות, ורק אחרי שזה מגיע אליך אתה מבין עד כמה זה אנושי. פעם, מישהו מהתעשייה הטיח בי, 'חמדת אשת איש, פירקת משפחה', ועניתי לו בנימוס הכי מנומס שלי, 'נכון, פירקנו שתי משפחות, אבל הקמנו משפחה. לא זרקתי את רחלי אחרי שגרמתי לה להיפרד מבני, בעלה. התחתנו, הקמנו בית, יש לנו שני ילדים'. אני מרגיש שקט עם המצפון שלי. להלוויה של רחלי הזמנתי את בני, ביקשתי שיודיעו לו שהוא בהחלט מוזמן ושם, בכניסה, חיבקתי אותו ואמרתי לו, 'יש לך חלק בחייה'. זה חלק שאי אפשר למחוק".
ביקשת ממנו סליחה?
"לא. על מה? אנחנו בני אדם. רחלי בחרה".
בקפה השני הלל מודה שיש רק אדם אחד שהוא כועס עליו. עיתונאי מ"להיטון" שיצא עם הכותרת "אלון הלל נטש את אשתו ובנו לטובת רחלי חיים".
"אני נטשתי?" הוא מתלהט, "יש הבדל בין להתגרש לבין לנטוש. אז נכון, נפרדתי מציפי, אבל לא מהבן שלנו, רונן. בשנה הראשונה רחלי ואני גרנו בדירה שבה גדלתי, ברחוב בר כוכבא בתל אביב, וכשעברנו לדירה הנוכחית, ברמת אביב, אמרנו שנמאס לנו מהשיפוצים העירוניים ומחסימות הכבישים, אבל רחלי ידעה שאנחנו עוברים לכאן מפני שאני רוצה לגור ליד רונן ולראות אותו בצהריים. הכותרת המרושעת הזאת גמרה אותי והשפיעה על היחסים בין רונן לביני במשך הרבה שנים, עד שהכול הסתדר".
גם מציפי הוא מעולם לא ביקש סליחה. "ציפי לא באה להלוויה בגלל בעיות ברגליים. היא ביקשה לבוא לשבעה והיא באה לכאן. עברו הרבה שנים, היא בזוגיות ואני מקווה שהיא רואה את הדברים אחרת. אין טעם להעביר את החיים בטינה".
ציפי מור אומרת השבוע: "הכול נכון. יש לי זוגיות ויש לי בעיות ברגליים ואני גם לומדת NLP, מה שנותן לי נקודת מבט אחרת על החיים. הבנתי שהתוצאה לא תמיד נובעת מההתנהגות שלך".
הסימנים הראשונים הופיעו כשרחלי הייתה בשיאה - בת 49, אם לשניים, זוהרת, אנרגטית, מאמנת כושר שלא ישבה יותר משתי דקות מפני שתמיד חיפשה עוד משהו שיעשיר את עולמה. כיוון שהייתה כל כך מלאת חיים ומרץ, מספר הלל, אי אפשר היה להתעלם משינויים בהתנהגותה. "רחלי הייתה אלופת הכביסה, היא גם אהבה לקפל ולסדר את הבגדים בארון לפי הצבע, כמו חיילים במסדר. ופתאום כל הכביסה הלבנה יצאה ורודה מפני שהיא הכניסה למכונה חולצה אחת אדומה. היא הסתכלה על החולצות הוורודות וגם לה זה נראה מוזר מאוד, אבל קרה. בערב, כשסיימה את העבודה בסטודיו, רחלי נהגה לעבור בקניון. ערב אחד היא צילצלה, 'אני קונה שלושה ג'ינסים, יש מבצע'. כשפתחתי את השקית ראיתי שלושה ג'ינסים לילדים בני ארבע. אמרתי לה, 'רחלי, הילדים שלנו כבר גדולים, יונתן ענק'. היא הסתכלה עליי במבוכה, היא הבינה שעשתה טעות. כשהתחילה לגמגם זה דווקא הצחיק אותה. אין לי מושג למה. 'תראו, אני מגגגגגמ'. כאלה. בערב, אחרי שלוש או ארבע שעות בסטודיו, היא חזרה הביתה עייפה, מחוקה".
איך הגבת?
"התפלאתי. לא העליתי בדעתי שהעייפות המוגזמת היא סימן לכך שהמוח שלה עבד פי עשרה כדי להשלים את החלקים שכבר לא עובדים. בפעמים הראשונות שרחלי חזרה הביתה רצוצה והלכה לעבר חדר השינה הלכתי אחריה ושאלתי, 'כמה שעות עבדת היום?' זה לא נראה לי הגיוני, אבל אפילו לדבר לא היה לה כוח".
"הרופאה נתנה לה קופסת גפרורים וביקשה, 'תראי לי איך את מדליקה גפרור'. רחלי שיחקה עם הגפרורים, הכניסה והוציאה ולא הצליחה לבצע הצתה. הלב נשבר, אבל רחלי לא נראתה נבוכה"
ואז צילצלה אליו קלרה, השכנה מהבניין הסמוך, שמדי שבת צעדה עם רחלי לים. "קלרה אמרה לי, 'אלון, תבדוק מה קורה לרחלי, היא לא מצליחה לסגור משפט'. באותה תקופה כבר התרגלתי לשיחות מוזרות עם רחלי, באמצע המשפט היא שכחה לאן היא רצתה להגיע, אבל לקלרה זה היה חדש. אז הלכנו לאבחון נוירולוגי בקופת חולים ורחלי מצאה את עצמה מול אישה עם פני פוקר שהציגה לה שאלות שכנראה נשמעו לה מוזרות, כמו ‘איזה יום היום’. אחרי שני מפגשים היא לא רצתה ללכת למפגש השלישי שמסכם את האבחון. אז מצאתי ברשימת המומחים את ד"ר תרז טרבס, נוירולוגית, ורחלי התאהבה בה. היא ישבה זקופה וענתה על שאלותיה. מסכנה, היא נכשלה כמעט בכל שאלה".
והיא הבינה שהיא נכשלה?
הלל מעלה על פניו הבעה של סימן שאלה. "הרופאה נתנה לה קופסת גפרורים וביקשה, 'תראי לי איך את מדליקה גפרור'. רחלי שיחקה עם הגפרורים, הכניסה והוציאה ולא הצליחה לבצע הצתה. מה אני אגיד לך?" הוא משחרר אנחה. "הלב נשבר, אבל רחלי לא נראתה נבוכה. אולי למזלה".
ד"ר טרבס איבחנה שרחלי בת ה-50 לקתה באלצהיימר. "הלם", הוא נזכר. "אלצהיימר זו לא מחלה של זקנים? רחלי צעירה. שאלתי את הרופאה, 'את בטוחה?' והיא הייתה הראשונה שהסבירה לי שאלצהיימר לא ניתן לאבחון במאה אחוז אלא בניתוח לאחר המוות, מפני שאי אפשר לעשות ביופסיה למוח. כיוון שזה המצב, בודקים מאה דברים מסביב, באיזשהו מקום מתעוררת גם הסקרנות הרפואית ובודקים עוד יותר בציציות, ובינתיים הבן אדם מידרדר. מה זה משנה מה יהיה כתוב באבחנה? בכל מקרה ההידרדרות מהירה. כמה חודשים אחרי שרחלי התחילה לגמגם היא הפסיקה לגמרי לדבר. היא רק עשתה בראש כן ולא".
בשבועות האחרונים לחייה היא זיהתה אותך?
"כן. במחלת הדמנציה כל מה שלמדת בחייך מתחיל, באיזשהו שלב, ללכת אחורה ולהימחק. ידעת לדבר? נמחק. ידעת ללכת? נמחק. ידעת לבשל? נמחק. עד שהבנאדם נשאר עם האינסטינקטים הראשוניים שלו, כמו תינוק שבולע, ולפעמים גם זה נמחק. מה שנשאר זה הזיכרון לטווח הארוך - הילדים, אני, ולולי, המטפלת הפיליפינית שלה".
יונתן הלל, בנה הבכור של רחלי, בן 35, הוא מוזיקאי. "האמת? הייתי בטוח שלא אהיה, התחלתי עם מוזיקה רק בגיל 21. הייתי קרבי, מישהו הראה לי כמה אקורדים בגיטרה והתאהבתי. נכנסתי לזה בכל הכוח. שלוש שנים ב'רימון'. היום אני מורה לגיטרה, מופיע עם הרכב וכותב".
המציאות הכתה בו כשיצא לרגילה מהצבא. "בשוטף, יצאתי הביתה פעם בשבועיים ליומיים והייתי במרוץ אחרי השעון, האינטראקציה עם אמא הייתה מינימלית אז לא היה לי זמן להבחין בשינויים. כשהגעתי הביתה לשבוע ראיתי שהאנרגיה שלה ירדה. נסענו לקנות לי נעליים ופתאום שמתי לב שאמא בשקט מוחלט. איך זה שהיא לא מתעניינת במה שעובר על החייל הקרבי שלה? מה, אין לה אף שאלה? באיזשהו שלב נשברתי ושאלתי, 'אמא, מה קורה לך?' והיא ענתה, 'תשאל את אבא'. כשהשתחררתי, אמא כבר אובחנה וזה היה נורא. הדבר שהכי הכאיב לי זה שאני רואה בן אדם חי, אבל אני מאבד את הפונקציה של אמא. הצבעים שלה דהו. היא לא הייתה".
קיווית שהמצב ישתפר?
"לא, ידעתי שזה רק יהיה יותר גרוע. ראיתי דברים קטנים שאוזלים ממנה. צללתי למשבר גדול, לא מצאתי את עצמי, בדיעבד הבנתי שזה היה דיכאון לא של כמה חודשים, אלא של הרבה שנים. עד גיל 30 נשארתי בבית ההורים, היה לי קשה לעזוב. עד היום אני שואל את עצמי איך הדבר הזה הגיע לאמא ולמה, אין לי מושג אם זה גנטי. אין לי מושג מה אמא שמעה ומה היא הבינה. בשבעה אמרתי למישהו שעוד לא התחלתי להתגעגע לאמא שלי בגלל שאני מתגעגע אליה כבר 16 שנה".
בשבוע שעבר הוציא יונתן הלל שיר חדש, "אלצהיימר", שכתב והלחין. "התחלתי לכתוב אותו לפני שנתיים ורק משפט אחד ישב לי בראש. 'אמא שלי לא יכולה לדבר / בגיל 50 היא חטפה אלצהיימר'. ב'רימון' הייתה סדנה לכתיבת שירים עם אריאל הורוביץ והוא נתן לנו תרגיל - לכתוב שיר עצוב עם מנגינה שמחה ושתי השורות האלה התיישבו לי בול על הלחן. הקלטתי אותו עם קובי ויטמן, המפיק המוזיקלי של האלבום שלי. אמא, לצערי, לא הספיקה לשמוע אותו".
גם גלעד הלל (28), בנה השני של רחלי, כמה לא מפתיע, מוזיקאי. הוא היה בן 13 וחצי כשאמו חלתה. "בבר-המצווה שלי היא עוד הייתה בסדר, אולי שכחה כמה מילים, בקטנה. היא המשיכה להקפיץ אותי לבית הספר ולחוגים גם כשהייתה עייפה, ואת הכאפה חטפתי כשהלכתי עם אבא לאסיפת הורים. הוא נכנס, ישבתי בחוץ על הספסל ואחת האמהות שאלה אותי, 'ומה עם אמא?' לא ידעתי מה להגיד. ידעתי שמשהו רע עובר על אמא, אבל הייתי בהדחקה מלאה. בדרך הביתה שאלתי ואבא הסביר לי שזה אלצהיימר ואז התחילה התמודדות מאוד לא פשוטה. לא שלפני כן היה לי קל. כל בוקר לקחתי כדור ממשפחת הריטלין שהפך אותי לזומבי בבית הספר ואז חזרתי הביתה ובאתי לנשק את אמא במיטה. לא תמיד קיבלתי ממנה חיוך, אבל הרגשתי שמשהו זז אצלה. פעם היא הרימה את הגבות. לא היה מצב שהיא לא זיהתה אותי".
גלעד-גיגי ("כינוי מימי הגן") שירת בלהקת חיל חינוך, כגיטריסט וכזמר. שבועיים לפני שאמו נפטרה הוא הוציא את "הכי טובה שיש לי", שיר מלודי עדין ורך. "הוא יכול להתפרש כשיר אהבה של גבר לאישה, אבל זה שיר לאמא", הוא אומר. "כתבתי, 'אני פתאום כבר לא בטוח איך הקול שלך נשמע'. שבוע לפני שאמא נפטרה לולי השמיעה לאמא את השיר שלי. היא סיפרה לי שראתה דמעה זולגת מהעין של אמא. אולי היא הבינה מה ניסיתי לומר לה".
"המוות תמיד ארב בפינה מפני שרחלי לא יכלה לומר מה כואב לה, אם כואב לה", מספר אלון הלל, "אבל את הילדים היא זיהתה עד לרגע האחרון. לולי תלתה תמונות של שני הבנים על הקיר, ליד המיטה, וכשרחלי התבוננה בהן העיניים שלה היו מאדימות. אלה תגובות מינימליות, פסיק קטן, אבל היא לא הייתה צמח, היא לא הייתה מורדמת ומונשמת, אתה עדיין מזהה בה משהו ממי שהיא הייתה. אתה לא יכול לדבר איתה, אבל אתה לא יכול לוותר עליה, אתה אוהב אותה, היא אהובתך".
ד"ר טרבס אמרה לו שרחלי חייבת ללכת, "אז מחקתי מהראש שלי את 'מה יגידו' ומי יסתכל. כבר חטפתי מספיק ריקושטים בחיי, אני רגיל לרכילויות ולביקורת, והתחלתי ללכת איתה לגינה. היא כבר לא זכרה להושיט רגל קדימה. הייתי עומד מולה, מחזיק את הכתפיים שלה כדי שלא תיפול ונוגע בנעל שלה כדי שיתעורר בה האינסטינקט להרים את הרגל. אז כאן עבר מולנו מישהו שפעם ניגנתי בבר-המצווה של הבן שלו, ושם מישהו לחש לי באוזן, 'כל הכבוד על איך שאתה מטפל באשתך' ובאמצע מישהו קפץ מאחורי העץ עם מצלמה".
הוא בחר להגיב ב"התעלמות מוחלטת. כבר לא מזיז לי מה אומרים עליי, לא הטוב ולא הרע. עשיתי את מה שעשיתי ואני לא חושב שאפשר אחרת".
בגלל המחלה פרשת מתיפוף?
"פרשתי מרצון. במהלך הקורונה, שהושיבה אותי בבית, הפכתי את המשרד שלי לנגרייה קטנה והתחלתי לנגר. אחרי שלוש שנים ללא הופעות, כששלום חנוך ומתי כספי הודיעו לי שחוזרים להופיע - זה היה הפרויקט האחרון שבו ניגנתי - הרגשתי כאילו שהדם עוזב לי את הגוף. הרגשתי שפשוט לא בא לי. עד שלא הגיעה הפנייה שלהם לא הבנתי עד כמה זה לא חסר לי ועד כמה לא בא לי להשתעבד מחדש".
למי?
"למי לא. לזמרים, להפקות, ללו"זים, ללחץ התמידי של להביא תוצאות. לפני ארבע שנים, לא זוכר בדיוק, התמוטטתי. צברתי חרדות, נהייתי חסר סבלנות לאנשים, הפה שלי התייבש לגמרי, לא היה לי רוק בשביל לאכול פרוסת לחם, ירדתי 12 ק"ג, לא הצלחתי לישון יותר משלוש שעות והתעוררתי שטוף זיעה במיטה רטובה. חשבתי, 'זה מה שחסר לילדים שלי, לאבד גם את אבא שלהם'. הבנתי שאני מתמוטט והבנתי שאני חייב לטפל בעצמי כי אני האחרון שנשאר לילדים שלי. רצתי לפסיכיאטר, התחלתי לקחת כדורים ולמזלי, אחרי חודש ומשהו זה הסתדר".
"זה היה נראה לי כמו התקף אסתמה", אלון מספר על היומיים האחרונים בחייה של רחלי. "הזעקנו אמבולנס, ובסוף החלטנו לא לפנות אותה. כשלולי העירה אותי עם שקית הקאה מלאה בדם וראיתי שיש לרחלי קשיי נשימה, הזעקתי שוב את האמבולנס ועברנו לטיפול נמרץ. החליטו להרדים ולהנשים אותה עד שהיא תתאושש. באיזשהו שלב קפצתי לאולפן של רונן, בני הבכור, עד שהרופא צילצל והזעיק אותי למחלקה. הוא אמר, 'זה הולך רק לכיוון אחד, אין לדעת אם זה ייקח כמה שעות או כמה ימים, ואתה, בתור אפוטרופוס הגוף שלה, תחליט אם לנתק אותה מהמכשירים'. זה היה בחמישי בלילה ואמרתי לעצמי, 'הילדים שלי במסיבות, אני אחכה להם בסוף המסיבה כדי להודיע שאמא שלהם מתה?' אמרתי שאני מוותר על העונג. היא נשארה מורדמת ומונשמת ולא סובלת. הילדים התקלחו והתלבשו יפה, ליטפנו אותה, נפרדנו ממנה. יונתן היה האחרון שנשאר אצלה והחזיק לה את היד עד שבמוניטור הופיע קו ישר".
חודש אחרי, אתה מתחיל להתרגל?
"לא. הלילות היו המשמרת שלי. ישבתי מול רחלי, הסתכלתי עליה, ואם נימנמתי לרגע התעוררתי ברגע שהיא השתעלה. היה לי סדר יום של 'בעלה של חולת אלצהיימר'. בשש בבוקר עשיתי לה סאקשן אחרון ואז הלכתי למטבח, הכנתי לי ארוחת בוקר ואכלתי אותה מול מיטתה. בשבע בבוקר העברתי אותה לטיפולה המסור של לולי, פרשתי למיטה שלי ונרדמתי על בטן מלאה. עכשיו אני מנסה לחזור 16 שנה לאחור, לסדר יום נורמלי. לאכול ארוחה אחרונה בעשר בלילה וללכת לישון. לפעמים, כשאני לוקח את הצלחת לחדר השינה שפעם היה של שנינו, יש לי הרגשה שאני אוכל עם רחלי. היא עדיין כאן".
פורסם לראשונה: 07:33, 21.07.23
