שני זיכרונות שירה חקוקים בזיכרונה של אגי משעול. אחד טוב, אחד רע. "כשלמדתי ספרות באוניברסיטה אצל פרופ' עדי צמח, אולי אחד המבקרים החשובים שפעלו פה, נתתי לו בלוק עם מלא שירים שלי, שיקרא ויגיד מה הוא חושב. אחרי כמה ימים הוא החזיר לי את הבלוק ואני הייתי מזועזעת. איקסים כמעט על הכל. מחיקות. אבל היו כמה משפטים שהוא סימן בריבוע והשאיר אותם ריקים. הייתי יכולה להיעלב נורא, אבל הסתכלתי דווקא על הריבועים שהוא השאיר ומצאתי בהם נחמה".
ובמפגש הטוב?
"זה היה בסדנת כתיבה של יהודה עמיחי, ברחביה. הייתי בת 22. זאת הייתה הסדנה היחידה שהשתתפתי בה בחיים. והיה רגע בסוף הסדנה, שעמיחי נתן לי את ספר התרגומים שלו לאלזה לסקר שילר, עם הקדשה: 'לאגי, ממשוררת אחות בתיווכי, יודה'. זאת פעם ראשונה שמישהו קרא לי משוררת וזה היה מאוד מרגש".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אין תואר הולם יותר לאגי משעול מ"משוררת". בזמן שכולם מדלגים בין סוגות וסגנונות, כותבים פרוזה מחורזת, כותבים שירה בפרוזה — נדמה כי היא בין העקביות ביותר בשדה השירה. 50 שנה עברו מאז ספרה הראשון "נני ושנינו" (או נכון יותר זה שהיא מחשיבה כספרה הראשון), ועדיין קסם השירים לא פג. כשמאמתים אותה עם כובד המשקל, משעול ישר מתכווצת עם חיוך ולחיים אדומות, ואומרת: "אני קודם כל אגי פריד מגדרה. וכשהתחלתי לכתוב לא ידעתי מה זה שירה. אני חשבתי שהמצאתי את הדבר הזה. הייתי רחוקה מתל-אביב ומכל הבוהמה. לא הכרתי כלום. ופעם אחת החלטתי לנסוע לעיר הגדולה כי שמעתי שנתן זך יושב בימי שישי בקפה דיצה. ואמרתי לעצמי, אני אסע לרחוב דיזנגוף ואראה מה זה אומר המשוררים האלה".
ומה גילית?
"חבורה של מתגודדים במעגלים; מעגל המשוררים שיותר קרובים אל זך והמעגל השני — אלה שיושבים ומסתכלים. זה היה קצת מעליב לראות את הדבר הזה. מגוחך. ואני ישבתי בשולחן סמוך והסתכלתי ואז נסעתי בחזרה לגדרה. אבל מה אני אגיד לך, למרות הגיחוך, אנחנו המשוררים, עשויים מאותו החומר. ואני הרגשתי שהם סוג של קרובי משפחה שלי שאני לא באמת מכירה".
והיום את לא רק אחת המשוררות הבכירות בארץ, את אולי המשוררת הכי בכירה. אין היום הרבה אנשים שנושאים עדיין את הטייטל הזה, "משורר". יש את רוני סומק וחדוה הרכבי וחלפי וויזלטיר, ואולי עוד כמה אחדים שהם רק משוררים.
"תראה, אני בשטח הרבה שנים ואני מכירה בזה. אני יודעת מתי השירים טובים ומתי לא. ואני גם מבינה את המקום של הפרסונה. זה כמו שהתלמידים שלי קוראים לי 'המלכה האם'. אבל אני לא שם, באמת. אני מרגישה קודם כל אגי פריד מגדרה וזה לא עוזב אותי. אין לי חדר עבודה, אני אוהבת נורא לכתוב בפינת האוכל. זה מקום אנרגטי כזה, כמו חדר תפילה. אז אולי בגלל שאני גרה פה, בכפר, יש לי את הפריבילגיה לגור רחוק מהסצנה".
אבל אין סצנה יותר. אהרן שבתאי אמר לי פעם שהוא מרגיש מחוץ לעניינים כי הוא כבר לא בתל-אביב. אבל מה לעשות שתל-אביב היא מזמן לא הסצנה, והכל עבר לפייסבוק שבו את פעילה מאוד.
"נכון, בפייסבוק אני מאוד פעילה. ואני גם מגלה כל כך הרבה משוררים טובים, הרוב משוררות, והן טובות. אני שמחה בזה מאוד. זה עידן של משוררות. שירה זה דבר שזורם כל הזמן, מהתנ"ך ועד היום. ויש גלים וזה משתנה. זה אופנות כאלה. ומי שעשה קילומטראז' כמוני יכול לראות את המהלך הזה, של מה מתעורר ומה גווע".
הפוזיציה שלך כמשוררת בכירה הביאה עלייך לא פעם סכינים.
"חיים גורי היה חבר שלי מאוד טוב, והייתה לו אמירה נהדרת על זה. הוא אמר לי: 'אגי, זה סיפור של ארבעה ימים. ביום הראשון אתה נכנס מתחת לשולחן. ביום השני אתה אומר לעצמך, אוי אולי הם צודקים. היום השלישי זה היום של ראה איוב — שהם באים, אומרים לך גורי, מי הוא ומי אתה. ביום הרביעי אתה קם וממשיך לכתוב'. אני בן-אדם, ואם מישהו מעליב אותי, אני נעלבת. זה לא נעים. ואם מישהו כותב משהו יותר טוב, בונה, אני מקשיבה. אבל לגיל יש פריבילגיה שבו את פטורה מחובת הוכחה כבר. זה לא כמו כשהייתי משוררת צעירה ונורא נפגעתי. היום אני יודעת שהדברים אישיים מאוד. גם אתה יודע את זה. זה אחד היתרונות של הגיל שלי, שזה עובר הרבה יותר בקלות".
40 דקות מפרידות בין השאון של תל-אביב לבית משפחת משעול בכפר מרדכי. כביש 41, בואכה יישובי גדרות; ומעבר לשער חשמלי צהוב, דרך צרה ומפותלת, שופעת פרדסים ושדות כבכפר טוסקני גלויתי. שדרת אורנים ופיקוסים, וכביש כורכר וכיכרות הרבה. כמה עשרות משקים חקלאיים עדיין פעילים כאן. מאות דונמים של עבודת אדמה והפרחת השממה.
גיורא, בעלה של אגי, הוא החקלאי במשפחה. 15 טונה אפרסמון ורימונים מניבים להם העצים מדי יום, במשך שלושה חדשים. לא מפתיע, אם כן, שמשעול נחרצת בלהט, בין שבילי הבוץ: "בכל הנוגע לחקלאות וההתיישבות העובדת, אני לגמרי א"ד גורדון. אנחנו ארץ קטנה, אם לא נגדל לנו את האוכל, מאיפה נאכל? מטורקיה? בנינו את הציונות בזיעת אפך תאכל לחם".
בכניסה לביתם, חצר רחבה ומזמינה. "זו גינה דרוויניסטית", היא אומרת, "הבית, החצר והשדה הם אותו דבר. אין הבדל". כאן עץ השסק, פה גויאבה קטן. משעול מצביעה על שני אורנים ירושלמיים התומכים זה בזה מכובד משקלם. "תראה כמה אהבה", היא אומרת, ופוסעת בין חמציצים צהובים, קקטוס שופע ועץ ברוש עומד לבדו, איתן. במערב שיני עשב החיטה; במזרח הרי ירושלים. קורמורנים שחורים מלקטים מזונם בבריכות הגשמים, ופורסים כנף אל האופק. "יש שורה נהדרת של אבנר טריינין, 'מה שהאורן מנחש הברוש יודע'. שורה מדהימה", היא מצטטת בהנאה.
היא מעדיפה שגרה נטולת דרמות. אוהבת לצפות בסדרות, לטייל מדי יום בשדות. "אם אתה לא רוצה להתנוון בכפר, אתה צריך עולם פנימי שיזין אותך. זה מה שיש פה, מה שאתה רואה. ובתור אורח אתה אומר, איזה יופי. אבל אני חיה בזה, ויש לי צורך באנשים. העיר חיה בשבילך, היא ממלאת אותך באנרגיה. אם אתה ריק אתה לא מרגיש ככה כי אתה חלק מתוך המהומה הזאת. כאן יש שקט. חוץ מהימים שהמטוסים מתמסרים ביניהם".
ולא נמצא אותך פתאום אומרת: "בוא גיורא, אורזים ועוברים לעיר הגדולה"?
"ממש לא, אני נטועה פה, זה הבית שלי. לפני כמה ימים טיילתי בשדה ודיברתי עם יואל הופמן, ותוך כדי הליכה אמרתי לו: 'יואו, יואל, אני רואה חילזון, אני רואה חילזון'. אז הוא אמר לי, 'אגי, רק אל תגידי לי החילזון רואה אותי'", צוחקת, "זה המקום שלי ואני הרבה עם החיות שלי, זה השגר שלי".
שזה אומר?
"שהיום שלי שזור בהן. יש לי את סופי הכלבה ושבעה חתולים; מימי השחורה, שהיא העורכת משנה של ספריי, הג'ינג'י העיוור, שהוא היחיד שעולה לגג המקלט".
איך הגעת לכאן?
"בעקבות גיורא. קנינו את השטח הזה — שאגב מי שבילתה בו קיצים שלמים זו הייתה אסתר ראב, הייתה לה כאן משפחה קרובה — ובנינו בית קטן, ואחר כך נולד ילד והרחבנו עוד קצת ועוד קצת. בהתחלה, כשהיינו צעירים, היה לנו משק קטן ולא היו לנו פועלים. גיורא ואני קטפנו אפרסקים ואני עמדתי על הכביש וקישטתי את הארגזים עם עלים ומכרתי אפרסקים עם הספר שלי 'יומן מטע'. זה ספר שכולו חקלאות".
הם הכירו בדרך לאוניברסיטה בירושלים. במשך שנים למדו באותו תיכון ברחובות אך לא ידעו זה על זו, עד שמפגש אקראי באוטובוס חיבר ביניהם — היא בלונדינית עם גיטרה, בת לניצולי שואה; הוא בן להורים שעלו בעליית הנוער והיו ממקימי קיבוץ רביבים.
"תחשוב על השם הזה, גיורא. זה הכי צבר, ציוני. זה נורא הרשים אותי והוא סימל בשבילי דברים. מה גם שאין לי מטען גלותי כי ההורים שלי לא היו מוכנים לדבר על זה. אני הניצחון, לא מספרים לי דברים. כאילו לקחו אפרוח, שמו אותו פה ואמרו לו, 'יאללה תחיה'. אני מכירה את ההיסטוריה המשפחתית ואני זוכרת את הניצולים שהיו באים לשחק רמי עם ההורים שלי, זאת בלי בעל וזה בלי דוד. ההורים שלי ממש דאגו להוציא את זה ממני. ואני כילדה, ועם קצת טמטום, האמנתי להם".
עד שזה בא לך בהפוך על הפוך.
"נכון, בא לי בהפוך על הפוך. תראה, אני כתבתי ספר, 'ביקור בית', שהוא פואמה שלמה מה זה להיות ילדה להורים ניצולי שואה, עם כל הכאב שכרוך בזה. יכולתי לכתוב את זה רק אחרי שהם מתו".
ביקרת בבית שבו נולדת?
"בטח, בטרנסילבניה, שהייתה אז הונגריה. היום היא רומניה. עשיתי מסע לשם, לבית שבו נולדתי. אני חושבת שהבית אפילו שלי, כי העירייה חילקה אותו לארבעה חלקים וכל חלק ניתן לזקנה. המסכנות חשבו שבאתי לקחת להן את הבית. הכל נשאר אותו הדבר, אפילו הקירות. היום הרחוב שבו אני נולדתי נקרא אמינסקו, שהוא המשורר הלאומי הרומני. ומתברר שהייתה לי אחות ואני לא יודעת עליה כמעט כלום".
מה זאת אומרת?
"אמא שלי לא סיפרה לי. אתה פירסמת פעם שיר שלי ב'ידיעות' על אחותי. זה היה ביום השואה, ובת דודה שלי מחיפה שקראה את השיר בעיתון התקשרה אליי, והתחילה לדבר איתי עליה. היא אמרה, 'אמא שלך, לפני שלקחו אותה לאושוויץ, מסרה אותה למישהי שם בכפר, אבל כשהיא חזרה היא לא מצאה אותה יותר'. מייסורי מצפון אמא שלי שינתה בכל פעם את הגרסה".
אז יכול להיות שאחותך עדיין בחיים?
"אני לא יודעת, יכול להיות. זה גרם לי לצאת מדעתי. אם היא בחיים היא צריכה להיות בערך בת 80. אני חשבתי על אמא שלי איך היא התפתלה עם הסיפור הזה. בסוף היא אמרה לי, 'אגיצה תעזבי אותי, זה היה מזמן'. אמא שלי הייתה באושוויץ ואבא שלי היה במחנה עבודה שזה לא פחות גרוע. אבל אבא שלי היה עם הומור טוב, כזה הונגרי שמח. אמא שלי הייתה יותר מלנכולית. ובשירה שלי יש משניהם".
אבל הם לא נוכחים כסמל בשירה שלך. הפצע ההתבגרותי הזה, הוא לא סימן היכר של שירתך.
"הוא לא סימן, חוץ מבספרים 'ביקור בית' ו'נרות נץ החלב'. זה בזכות ההורים שלי, הם עשו עבודה טובה שהם פשוט העלימו את זה ממני. אני זוכרת פעם יחידה שהלכתי לפסיכולוגית בגלל איזה עניין, פגישה ראשונה. ותוך כדי שאני מדברת איתה יצא לי להגיד שההורים שלי ניצולי שואה. היא הסתכלה עליי בפליאה וחייכה, איך אני יכולה להגיד דבר כזה. ואני זוכרת שבדרך חזרה ממנה, במכונית, בכיתי. ואז שמעתי את עצמי אומרת, 'אני בלהה, נולדתי מגומת החן של המוות ולעולם לא אפתח למשוגעת, בלב אני יכולה לגעת רק דרך כאבן של החיות'. ככה, אומרת כמו מנטרה. תחשוב על המשפט הזה, נולדתי מנקודת החן של המוות, כאילו למוות יש גומות חן כמו שאתה רואה ביער השרוף בדרך לירושלים, פתאום רקפות, כלניות. אז אני נולדתי מגומות החן של המוות ולא אפתח למשוגעת. אני לא יודעת להסביר את זה יותר, אבל נגענו בנקודה עמוקה".
באיזה מובן?
"למה אני בוכה כשאני נוסעת בכביש ורואה משאיות עם פרות מובלות לשחיטה? או התרנגולות שלוקחים אותן ושמים בכלובים? העברתי את הכאב לשם. זה קשור אצלי אחד לשני, שואת בעלי החיים והשואה הזאת. אתה מנצל את השכל שלך ואת הערמומיות שלך ופוגע בחסרי ישע. אתה יכול לעשות לול להכניס תרנגולות, להשאיר להן אור כל הלילה, והן מטילות כל היום, לקחת להן את הביצים, להשאיר אותן בצפיפות. כאילו נזר הבריאה. אז כתבתי אני בלהה".
את יום הולדתה ה-75 ציינה משעול במסיבה גדולה בחצר ביתה, כמיטב המסורת. "איך שאתה הפסדת", היא אומרת בהתלהבות גדולה, "חברה שלי, די-ג'יי מיכל גפן, עשתה פה מוזיקה, באו רקדנים מסוזן דלל, אלכוהול, היה פה טירוף".
אני זוכר את מסיבת יום הולדת 70 שלך, כשנסענו יחד לפסטיבל השירה בטורקיה.
"אוי זה היה מטורף. הדבר הכי דפוק בעולם, אתה זוכר את זה?"
מה זה זוכר, עד עכשיו לא יוצאת לי מהראש התמונה שלך צועדת שלובת ידיים עם ראש העיר איזמיר בתהלוכה ענקית עם תזמורת נגנים ודגלים במרפסות הבתים ברחבי העיר.
"ושרים הבה נגילה. אני ריחמתי עליך. קראתי שם את השיר על החמור שעולה השמיימה, ואיימו עליי לא לקרוא אותו. ואז היו פיצוצים באיזמיר וסגרו אותנו במלון. אני כבר ראיתי את עצמי באוריינט אקספרס, כלואה שם. הייתי בטוחה שיכניסו אותנו לכלא".
20 ספרי שירה הוציאה משעול, ואת חגיגות היובל לספרה הראשון היא מציינת גם עם ספר מבחר שירים חדש, 'אהבות' (הקיבוץ המאוחד), המכנס שירי אהבה מכל התקופות שלה ושירים חדשים. "זה חתיכת נושא הספר הזה. זה בעצם ספר על האנטומיה של האהבה. על מצב התודעה הזה, שיש בו התאהבות, בגידה, תשוקה, קנאה, נקמה, התעלות, פיוס. זה נושא ענק. אין בן־אדם שלא עבר מניפת טווס כזו עם כל הצבעים. זה על זה. קראתי לזה 'אמורס' כמו אובידיוס. בגלל זה השיר הראשון והאחרון הם שירים יותר מטאפיזיים. לא קשורים לסמטוחה הזו של הרגש. הם מין חיבוק כזה שבתוכו נמצאים כל הגוונים. כי יש כאן גם שירים חדשים וגם ישנים. אבל החידוש הוא שזה לא כרונולוגי, זה לא לפי נושאים, זה מין מבנה סימפוני של הקולות האלה. כן, יש כאן מהלך, אפשר לקרוא את זה מהתחלה ועד הסוף".
"אני לא מרגישה בת 75. קודם כל בגלל שאני בת כל הגילים שהייתי עד כה, וכל הגילים חיים בי. אבל 75, בגיל הזה אנשים מתים. הנה מרים נאור בגיל 74"
והשירים שלך הם אהבה לחיים, אהבה לחיות, לצמחים.
"נכון, אני מדברת על זה במובן הרחב של המילה. וזה מגיע לחמלה. כי אנחנו אנשים, ואנחנו חווים את הדבר הזה שהוא גם יפה וגם מקסים וגם קשה. במצב הזה של אהבה אתה מתחבר למגה-מצבר. החושים כל כך מתחדדים. יש את הסרט Il Postino, 'הדוור', על פבלו נרודה. ויש בו דוור, שהוא קצת אנאלפבית והוא מאוהב בנערה בכפר, וגונב מנרודה שירים בשביל להרשים אותה. יש שם סצנה אחת מדהימה שהוא עומד בלילה מול החלון, והירח מלא, והוא מחזיק ביד כדור פינג-פונג שהוא לקח מהבחורה, והוא רואה את הכדור ואת הירח המלא, ואומר לעצמו מה שנרודה כנראה לא הצליח להסביר לו אף פעם, הוא אומר 'מטפורה, מטפורה'. פתאום הוא הבין. המצב הזה של אהבה, של התאהבות, הוא לא סתם צירוף מקרים. אתה פתאום רואה את התוכנית של המספר-הכל-יודע. אתה שומע אחרת את המוזיקה, את הצלילים. זה יצר ויצירה, מאותו שורש. חבר אמר לי פעם, יש לך בריאות קלינית. במובן הזה שאני לא משוגעת, מטורפת. אני חושבת שיש בשירה שלי אהבה ושמחת חיים".
אבל בהרבה פעמים השירה נוטה למקום הזה, הדיכאוני. מחדוה ורחל ודליה ועוד. ואת מתעקשת להישאר אופטימית. איך את מסבירה את זה?
"אני צריכה להסביר את זה? אוי לי. זה לא אומר שאין לי ירידות. הכל שאלה של מינונים. הרבה פעמים אני מכניסה לסוגריים משפטים הומוריסטיים, כי שם דווקא נמצאים הכאבים. אני חושבת שאם קוראים את זה לעומק אפשר לראות שם הרבה פצעים, אבל מהפצע אני מיד מדלגת החוצה".
זה אולי גם מה שמקנה לך את הפופולריות שלך?
"המילה פופולרית, אפשר להגיד אותה לגנאי, אבל אפשר לראות את זה בהחלט בצד האחר של הדברים. אנשים נכנסו לעולם השירה דרך השירים שלי. רק לפני כמה ימים היה כאן מישהו, בחור שלא קורא שירים, והוא פתח ספר, קרא ונהנה ואמר לי, 'וואללה, את טובה'. זה כל כך שימח אותי שמישהו גילה משהו טוב על השירה".
אני אומר שהשירה שלך היא פשטות מתוחכמת.
"בהירות בפואטיקה שלי היא ערך. אם נסתכל על שירה באופן קבלי שיש לך פשט, רמז, דרש וסוד, הפשט שלי מאוד בהיר. מי שרוצה לקרוא רק את הפשט, אז הוא רואה רק את הפשט. אבל מתחת לפשט יש רמזים ויש דרש ויש גם סוד. ואפשר לרדת לתוך העומק וזה נורא תלוי בקורא. ואני חושבת שעם הגיל אני נחשפת יותר".
יש מחשבות על הגיל?
"אני לא מרגישה בת 75. קודם כל בגלל שאני בת כל הגילים שהייתי עד כה, וכל הגילים חיים בי. יש לי את השיר מה את בת 16, איפה את חיה. אז כן, הכל חי בי. אבל 75, בגיל הזה אנשים מתים. הנה מרים נאור בגיל 74".
מתים גם בגיל שלוש ובגיל 20.
"נכון, אבל אני מסתכלת על הסטטיסטיקה וזה נראה לי נורא מוזר. הגוף בגילו. ויש את העניין הזה עד שנהיינו, כמו שגורי כתב בספר האחרון שלו 'אף שרציתי עוד קצת עוד'. אני זוכרת שהיה לו קשה לקבל את הגיל ואת החולי. אני לא יכולה להגיד על עצמי, אבל אני באמת מרגישה צעירה. ואני לא מתחברת למספר הזה. אני אגיד לך מתי התחברתי למספר הזה, באמת, כשהיה הסגר הראשון וחשבתי שכולנו הולכים למות. זה היה נורא, פחד אלוהים, כי לא ידענו עדיין כלום. ואמרתי לעצמי, 'אוקיי, את גם מבוגרת, גם מעשנת, זהו'. ואז קרה לי דבר מוזר, כתבתי את הספר 'קפל' בתוך חודש וחצי בקורונה. זה היה מדהים כי הרגשתי כמו עצי אורן לפני שהם הולכים למות ומוציאים המון אצטרובלים. מעין מופע אחרון של חיים, מופע מרהיב כזה. ואני הרגשתי שאני חייבת להוציא את כל האצטרובלים. והייתי קמה בבוקר, רצה לי היד על הדף, כמו על לוח סיאנס. זה משהו פנימי שפרץ. אמרתי לעצמי: אגי תמות, אגי משעול – תמשיך. אז בחרתי באגי משעול. זאת הייתה חוויה מיסטית".
ואת מפחדת שזה ידעך מתישהו? תמיד תכתבי?
"אני מקווה שזה ימשיך, אבל אני לא אכתוב מתוך הכרח. אני אדע לשים סטופ. אולי לא יהיה לי מעניין להמשיך עם זה, ואז אקרא לחתולים ואשקע לי פה בין העצים. זה המקום שלי".
האהבה המרובה והמתחלפת של אגי משעול היא תופעה מוכרת היטב, אך נכונותה להעניק לה ביטוי צלול ומפורש היא אחת מתרומותיה המשמעותיות לשירת הנשים העברית ולשירה העברית בכלל.
אינני אוהב אלא אדם אחד, לפעמים זה איננו אני", כתב יאיר הורביץ באחת משורות השיר הכי חרותות בזיכרון שלו, בין השאר משום שמנוסחת בה אמת יסוד הנוגעת לשירת האהבה בכלל: בחיים עצמם אפשר לאהוב יותר מאדם אחד, אבל בשיר אהבה הכל חייב להתמצות באהוב אחד ויחיד. יחידותם של האהוב והאהובה – הדוד והרעיה – היא גם המסר העיקרי של שיר האהבה המופתי ביותר בעברית, שיר השירים: "שישים המה מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר, אחת היא יונתי תמתי". ביטוי מרתק במיוחד לעיקרון הזה, עקרון ייחוד האהוב, אפשר למצוא בשיר אהבה תנ"כי מפורסם אחר, קינת דוד, המנוסח כחידה: מי הצבי, שואל השיר, שאול או יהונתן? ועונה: נכון ששאול אהוב על נשים רבות – "בנות ישראל אל שאול בכינה" – אבל המשורר עצמו מעניק את כל אהבתו לגבר אחד ויחיד: "נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים".
באמצעות העיקרון הזה אפשר גם להבהיר את ייחודו של 'אהבות', ספרה החדש של אגי משעול, המשלב שירים מרוב ספריה עם כמה שירים חדשים. למעשה די בשם הספר כדי להבין מה מיוחד בו, שכן עצם השימוש בצורת הריבוי "אהבות" שומט את הקרקע מתחת לרוב עקרונות היסוד של שירת האהבה המסורתית. במקום אהבה גדולה אחת, כזאת שמצטיינת בהתמסרות עד כלות (כמו אצל רחל: "אחכה לך עד יכלו חיי") אנחנו זוכים אצל משעול באהבה מסוג אחר לחלוטין: כזאת שיש לה נטייה להתרבות, להתחלף, למות ולהתחדש מדי עונה או שנה או עשור, ולחזור שוב ושוב לאותן שתי מסגרות יציבות: מצד אחד לשגרה הבטוחה של חיי הנישואים: "נשארים/ ולו רק כדי שיהיה/ למי לומר/ אחזור בשש", ומצד שני לאהבתה של המשוררת לעצמה: "שום מאהב לא יתחרה בנוגות המתוקה של יצר הבדידות שלי/ כשאני שבה אלי... ונאספת אל זרועותי". לא מדובר באהבה עצמית כמו של נרקיס המאוהב בבבואתו, אלא במשהו אחר לגמרי: בנחישות להימנע ויהי מה מביטול עצמי.
מובן מאליו שאהבה כזאת, מרובה ומתחלפת, היא תופעה מוכרת היטב, ועם זאת ראוי להדגיש שנכונותה של משעול להעניק לה ביטוי צלול ומפורש כל כך – אם כי תמיד מעודן ומודע לעצמו – היא אחת מתרומותיה המשמעותיות לשירת הנשים העברית ולשירה העברית בכלל, ואחת הסיבות לכך שיש לשירתה אוהבים ובעיקר אוהבות רבות כל כך. אפשר לשאוב הרבה נחמה מעמדה שמעתיקה את תשומת הלב של שירת האהבה הנשית מהאלהת האהוב ומתחושת הניכור של האוהבת הנכזבת אל הנינוחות השמחה בחלקה של האוהבת לפרקים. והדבר ניכר היטב דווקא במעט השירים ב'אהבות' שמשתדלים להידמות לשירי אהבה מסורתיים, כמו השיר שזכה להיקרא בשם המפורש "שיר אהבה": "למה כה תרחיק/ לחפש את המופלא/ והרי הוא בין רגלי?" שואלת המשוררת את האהוב, ועצם מיקומו של המופלא שם – בין רגליה ולא בין רגליו – מסגיר את נקודת המשען של השירים כולם: משעול קרובה אצל עצמה כשהיא אוהבת, ונשארת קרובה אצל עצמה גם במות האהבה.
ואולי מה שהכי ראוי לאהבה ב'אהבות' מתגלה בעובדה שרוב השירים הכלולים בו עוסקים לא באהבה כשהיא בשיאה אלא דווקא כשהיא גוועת, מסתתרת או נעלמת. שוב ושוב מלמדת אותנו משעול שיעורים בפרידה: האהבה, היא שבה ומבהירה בשיריה, היא בת תמותה לא פחות מאיתנו, וצריך לדעת איך לשרוד ולחיות ולכתוב ואפילו איך להמשיך לאהוב גם בלעדיה. ונדמה לי שיש בחוכמה הזאת, חוכמת הלבדיות נקרא לה, משהו מנחם גם בשביל אלה שאינם מוכנים לוותר על עקרון ייחוד האהוב, בחייהם או בשירתם.
פורסם לראשונה: 07:09, 11.02.22
