למרות השפע הטלוויזיוני העצום על המסך, ישנן כמה סדרות שמצליחות לחטוף את כל תשומת הלב ושיחות המסדרון. בעוד "יורשים" ו"הלוטוס הלבן" גרמו לנו לצלול לתוך תיאוריות וספקולציות כדי לפענח את השכבות הרבות של הכוונות הנסתרות שלהן, סדרות רבות, מתוחכמות פחות ועם יחסי ציבור צנועים יותר, נותרות בשוליים. מכיוון שאין מספיק שעות ביממה כדי להתעדכן בכל התוכן שמספקות לנו מלחמות הסטרימינג, עשינו סדר בסדרות נפלאות מהתקופה האחרונה שחמקו מתחת לרדאר. אלו לא סדרות "חשובות", כאלו ששינו את מפת הטלוויזיה לנצח או שיותירו בנו חותם בלתי נמחה, אבל גם יצירות "קטנות" ראויות לתשומת הלב ולזמן שלנו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
רבות מהסדרות ברשימה הן עיבודים לספרים מצליחים - בתחומי הדרמה או המדע הבדיוני. העונה הטלוויזיונית האחרונה התאפיינה גם בהישענות על נרטיבים מתחומי הדיסטופיה. זו אולי הייתה השנה של "האחרונים מבינינו", אבל לז'אנר יש עוד הרבה להציע, כפי שמוכיחה למשל הצלחתה המסחרית של "סיילו".
סיימון פג ("סוף העולם") מככב בדרמת המתח "מלחמת הצללים" (The Undeclared War), סדרה בלשית שמתרחשת בעתיד הקרוב, בשנת 2024. הסדרה הקצרה, בת שישה פרקים בלבד, בוחנת שאלות של אמת - איך נדע לזהות אותה וכמה קל לעוות אותה. הסדרה נכתבה על ידי המועמד לאמי פיטר קוסמינסקי, שיצר את "ההבטחה", וטווה כאן עלילה שממשיכה ללוות אותנו גם לאחר הצפייה.
סארה פרבין (האנה חאליק-בראון מ"רופאים"), סטודנטית בריטית ממוצא פקיסטני, מתקבלת להתמחות יוקרתית בצוות הסייבר של מטה התקשורת הממשלתית באנגליה (GCHQ). ביומה הראשון כאנליסטית היא נאלצת להתמודד עם משימה קשה במיוחד: מתקפת סייבר מצד גורמים ברוסיה. תוך כדי היא מוצאת משהו שאף אחד אחר לא ראה, שהולך להשפיע על יחסי בריטניה-רוסיה. כדי להבין את עבודתה כמתכנתת ומומחית קוד משתמשת הסדרה בשלל מטאפורות ויזואליות, שעוזרות גם למי שעולם התכנות רחוק ממנו שנות אור להבין את תהליך החשיבה שמאפיין את העבודה. "מלחמת הצללים" אינטנסיבית, חזקה ומטלטלת, גם אם לא נוחה לעיתים קרובות בשל הדמיון שלה למציאות.
מכונה כחולה ומסתורית מופיעה לפתע במכולת השכונתית בעיירה האמריקאית הישנונית דירפילד. המכונה הנקראת "המורפו" מבטיחה לגלות לך את "הפוטנציאל שלך". ברגע שמכניסים לתוכה טביעת אצבע ופרטים אישיים, המכונה מדפיסה כרטיס קטנטן ואסתטי שבו נכתב הפוטנציאל שלך. הפתקים הקטנים משנים את חיי התושבים הנסערים. מהיכן הגיעה המכונה, ומהי משמעות הפתקים? האם הפוטנציאל והעתיד שלנו זהים? האם זו מתיחה והפתקים טועים? מי באמת אחראי למכונה הזו, ולמה היא הגיעה דווקא לדירפילד?
הסיפור המסתורי-קומי מבוסס על רומן של אם.או וולש באותו השם, שיצא לאור ב-2020. את הסדרה מוביל השחקן האירי כריס או'דאוד ("צוות IT"), שמגלם את דאסטי, מורה להיסטוריה במשבר אמצע החיים שמפקפק בבחירותיו לאחר שהמכונה מכתירה אותו כ"מורה/שורק" (Teacher/Whistler). הקשר שלו ושל אשתו משתנה כשהיא, לעומתו, מקבלת את הפתק המבטיח "מלוכה" (Royalty). את אשתו של דאסטי מגלמת גבריאל דניס המצוינת מ"לוק קייג'", והדינמיקה מלאת הכימיה ביניהם היא תענוג בפני עצמה. הסדרה חודשה לעונה שנייה, אך אין לדעת מתי זו תעלה עקב שביתת התסריטאים בהוליווד.
שום דבר דרמטי לא מתרחש ב"מישהו איפשהו". אין מאורע מחולל שמשנה את חייהן של הדמויות או סוד משפחתי אפל מהעבר שהולך ומתגלה. יש רק חיים יומיומיים חסרי יומרות, בעיירה שהיא כמו התבנית לכל העיירות הקטנות באשר הן. שותים בירה, תולים כביסה, רואים טלוויזיה. "מישהו איפשהו" מתרחשת במנהטן, אך לא זו שבניו יורק אלא זו שבקנזס. היא עוקבת אחרי סאם (ברידג'ט אוורט), שחוזרת אחרי שנים לבית משפחתה ומתחברת מחדש לחברים שאיתם גדלה (ג'ף הילר) ולאחותה הקטנה והשונה ממנה (מרי קתרין גריסון).
הריאליזם הוא זה שהפך את הסדרה ללהיט בלתי צפוי בקרב מבקרים. זאת לצד ההתעקשות שלה לעמוד בפני עצמה, מבלי להידחק אל קופסה ז'אנרית מגבילה. זו אינה אוטוביוגרפיה, והסיפור לא מבוסס על ההיסטוריה האישית של אוורט, על אף שהיא אכן גדלה בקנזס. זו גם לא קומדיה רומנטית: סאם היא רווקה ולא מתאהבת בגיבור שיציל אותה מקיומה הבינוני. זו אינה דרמה משפחתית, אף שהמשפחה, בעיקר זו שבה אנו בוחרים, היא המרכז בסדרה. אוורט, זמרת וקומיקאית שהופיעה במשך שנים רבות בתפקידים קטנטנים עד שהגיעה הפריצה, בין השאר ב"בתוך איימי שומר", מרגשת בפגיעות שלה, וגלריית הדמויות הקטנות והאכפתיות שהיא אוספת סביבה הן אי טלוויזיוני נדיר.
עוד לפני שנגע בעלילה, קשה שלא להתפעל מהליהוק של "סיילו", קאסט חלומות שמשתווה רק ל"ניתוק" (Severance). בתפקידים הראשיים רבקה פרגוסון ("חולית") וראשידה ג'ונס ("מחלקת גנים ונוף") כגיבורות האמיצות. לצידן טים רובינס ("חומות של תקווה") וקומון ("ג'ון וויק") כנציגי הממסד הדכאני, והארייט וולטר ("יורשים") כזקנת השבט האניגמטית. ביחד הם פותרים תעלומת רצח בדיסטופיה עתידנית בתוך סיילו או ממגורה בעברית - גליל צר וארוך שמשמש למגורים מתחת לאדמה.
"סיילו" מבוססת על סדרת הספרים Wool של יו האווי, שזכתה בעברית לשם "144 קומות", מספר הקומות בממגורה. בעולמם של הדיירות והדיירים מתחת לאדמה אין עבר או זיכרון של קיום אחר. איש אינו יודע מה היה פעם, ואם אוויר נקי היה אי פעם חלק מהחיים על פני האדמה. הרשויות מקפידות להשמיד עדויות נוסטלגיות, ובהן כל אובייקט מהעבר הקרוב או הרחוק. "סיילו" מספקת בינג' אינטליגנטי שמעלה את אותן השאלות שהעלה לפניה "המטריקס", על הבחירות המצומצמות הניתנות לנו בקיום מוכתב מראש. הסדרה גם מעוררת דיון בזיכרון ובחשיבות הנוסטלגיה כמנוע לעתיד. עקב ההצלחה המסחרית, בימים אלו מצולמת העונה השנייה. על התסריט אחראי גרהאם יוסט, יוצר "צדק פרטי", ששמו אולי מוכר לכם גם מ"האמריקאים" (ועוד עליה בהמשך).
כל מי שמתגעגעת ל"גברת מייזל המופלאה" תתאהב בג'ויס, צעירה יהודייה-אמריקאית שאפתנית שעומדת במרכז הסדרה "מינקס". ג'ויס סיימה את לימודיה בקולג' בהצטיינות, וכעת מציבה לעצמה משימה בלתי אפשרית - להכניס את השיח הפמיניסטי שבו היא מאמינה למגזינים פופולריים. התקופה היא שנות ה-70 בלוס אנג'לס, וג'ויס מגלה דלתות סגורות בפני רעיונותיה המהפכניים והלא בהכרח נגישים. היחיד שמוכן להצטרף לחזון שלה הוא דאג, מוציא לאור מפוקפק עם חיוך רחב ומנטליות של גנגסטר. דאג מציע לה להגיע לקהל ענק של נשים - באמצעות פורנו גברי. "מינקס" הוא השם שנבחר למגזין, שזוכה להצלחה אדירה אבל גם מציב שאלות אתיות בפני הסטנדרטים החמורים של ג'ויס. האודישנים לכוכבי "מינקס" מספקים יותר עירום גברי פרונטלי מבכל קומדיה אחרת של HBO Max, אך הסדרה לא גולשת למחוזות הפורנו אלא נשארת בתחומי הצחוק והשטות.
את העונה הראשונה הפיקה כאמור HBO Max, שביטלה את הסדרה תוך כדי צילומי העונה השנייה, אך רשת Starz חטפה את המציאה. בסדרה מככבים אופליה לוביבונד ("אלמנטרי") כעיתונאית השאפתנית וג'ק ג'ונסון ("הנערה החדשה") כמוציא לאור חובב הארוטיקה. הייחוד של "מינקס" הוא במפגש שהיא מציגה בין אידיאולוגיה לבין המציאות, ובדרך להתמודד עם היעדר ההלימה ביניהן.
"בטי" אומנם לא יצאה לאחרונה אלא כבר בשנת 2020, ובכך הופכת לסדרה "המיושנת" ביותר ברשימה, אבל חבל שתדלגו עליה. "בטי" היא סדרה "קטנה", לא כזו שגרפה מועמדויות לפרסים או יצרה הייפ. עם זאת, היא עונה על ההגדרה "הולסום" ועושה טוב בלב. "בטי" הוא כינוי מיושן לבנות שמחליקות על סקייטבורד. זה כינוי שנועד להקטין, אבל החבורה ב"בטי" משתמשת בו להעצמה. הסדרה עוקבת אחרי חבורת נערות שמחליקות על סקייטבורד בניו יורק - מאושרות והרפתקניות, עושות שטויות וחיות איך שהן רוצות בעת שהן מפלסות דרך לעצמן, בעיר ובחיים.
השחקניות הסקייטריות לוהקו כשהבמאית נתקלה בהן במקרה ברכבת התחתית, האזינה לשיחה ביניהן והייתה מרותקת לעולם המושגים הפנימי ומלא החיים שלהן. היעדר הניסיון המקצועי של המשתתפות הוא יתרון משמעותי, שמוסיף חן רב לכל סצנה. כמו סדרות רבות אחרות, מ"סקס והעיר הגדולה", דרך "ברוד סיטי" ועד ל"סדר אותי", גם "בטי" היא מכתב אהבה ארוך וצבעוני לניו יורק, ובעיקר לדור הנשים החדש שצומח ומשגשג בה. בשתי העונות שלה היא מצליחה להיות ריאליסטית כמו "אופוריה", גם אם לרגע לא אפלה כמותה.
אדוארד בן ה-12 הוא ילד אמריקאי רגיש שמעריץ את אחיו הגדול. הוא הופך לניצול היחיד בתאונת מטוס קטלנית, שבה נהרגים בני משפחתו הקרובה וכל שאר הנוסעים והצוות.
הסדרה עוקבת אחר מאמציה של דודתו (טיילור שילינג, "כתום זה השחור החדש") לסייע לו לחזור לחיים. הסדרה, בת עונה אחת בלבד, מבוססת על ספר מצליח באותו שם של אן נפוליטנו, שגם תורגם לעברית בהוצאת מודן. הספר נכתב בהשראת סיפורו האמיתי של רובן ון-אסאו, ילד הולנדי בן תשע שהיה הניצול היחיד של התרסקות מטוס בשנת 2010.
אם זה נשמע לכם כמו פוטנציאל לקיטש, אתם צודקים. ג'ייסון קייטימס ("אורות ליל שישי") לא מדלג על מלכודות מלודרמה מהסוג שירגש את חובבי "החיים עצמם". לצד שילינג מככבת קוני בריטון מ"הלוטוס הלבן", ששיתפה פעולה עם קייטימס גם ב"אורות ליל שישי". בריטון מגלמת אישה שמגלה את האמת על חייה של בעלה רק לאחר מותו בהתרסקות המטוס. סיפורי הצד של שאר הקרובים של הרוגי התאונה הם קולאז' מרגש של התמודדות עם אובדן, אבל וחוסר שליטה.
ב"בנות לנצח" יש יותר בדיחות מצחיקות בדקה ממה שיש בסדרות אחרות בשעה. לכאורה, העלילה של "בנות לנצח" סתמית: להקת בנות של להיט אחד משנות ה-90 מנסה לבצע קאמבק ולחזור לימי התהילה. אבל על אף שהתיאור הזה לא נשמע מבטיח, בקומדיה מבית היוצר של טינה פיי ("רוק 30") כל סצנה קורעת מצחוק יותר מהקודמת. אם "קימי שמידט", הסדרה הקודמת בהפקתה של פיי, הייתה מבולגנת וחסרת מיקוד, "בנות לנצח" היא ההיפך המוחלט. היא חדה ומדויקת בהצגה של כל הציפיות הבלתי אפשריות מנשים בתעשיית המוזיקה: לא להזדקן, לא להשתנות, לא להעביר ביקורת. פינג-פונג הדיאלוגים הזריז אומנם דורש ריכוז מסוים, אבל הוא משתלם.
אנחנו פוגשות את חברות הלהקה, כיום באמצע שנות הארבעים שלהן, כשהראפר ליל סטינקר (פרודיה על שמות של ראפרים כמו ליל יאכטי) מסמפל קטע מלהיט עבר שלהן. רביעיית הבנות Girls5Eva מחליטה לחזור למשחק. האם הן יצליחו לכבוש מחדש את עולם הבידור? בניגוד לרוב סדרות הז'אנר, השירים בסדרה מבריקים, מכיוון שהם מבוצעים על ידי שחקניות שהן גם מוזיקאיות - הכותבת והזמרת שרה ברליס ("מלצרית") ורני אליז גולדסברי ("המילטון"). לצידן ביזי פיליפס ("דוסון קריק") ופאולה פל ("סאטרדיי נייט לייב") חושפות את כל מה שמצחיק וטראגי בתעשייה.
זוכת האוסקר הילארי סוואנק ("בנים אינם בוכים") מככבת בדרמה מבית ABC, שיצר טום מקארתי ("13 סיבות"). הסדרה זכתה לעונה אחת בלבד לפני ביטולה, שנבע כנראה מתחרות קשה בשיבוץ: הסדרה התחרתה בזמן השידור של "האנטומיה של גריי". סוואנק מגלמת את העיתונאית החוקרת איילין פיצג'רלד, שנאלצת לעזוב את העיתון הנחשב שבו עבדה בניו יורק לאחר טעות שבעקבותיה היא "מבוטלת".
פיצג'רלד עוזבת לאלסקה המרוחקת, שם היא פוצחת באחד התחקירים הגדולים של חייה דווקא בעיתון מקומי וחסר משאבים באנקורג'. היא חוברת לכתבת צעירה יותר (גרייס דאב), וביחד הן מגלות טיוח שיטתי של תקיפה מינית של נשים ברחבי אלסקה. חלק זה בסדרה מבוסס על תחקירו האמיתי וזוכה פרס הפוליצר של הכתב קייל הופקינס, שחשף את בעיית האלימות המינית הקשה באלסקה.
אף שהיא צפויה ומעט מיושנת, "אלסקה דיילי" דנה בכוחות שמניעים את עולם העיתונות. פיצג'רלד היא אומנם דמות שקשה לחבב, אבל סוואנק היא שחקנית מעולה וכיף לראות אותה מנצחת את הרעים, גם אם רק לרגע אחד.
באנתולוגיית האקלים של אפל TV יש הכול: אפקטים משכנעים, טוויסטים מרגשים, דמיון מתפרץ ורגעים של חסד אנושי. הסדרה השאפתנית מדמיינת את העתיד בעולם שבור בין השנים 2070-2037, עת מיליונרים אקסצנטריים שולטים בגורלם של מיליונים ומעצבים את המציאות כרצונם, וממשלות רבות עוצמה נותרות אדישות ברובן להרס ולחורבן שמייצרים התאגידים בכדור הארץ. בין אם התסריט הזה נשמע לכם רחוק או מציאותי מתמיד, "אקסטרפולציות" תסחוף אתכם לדובדבן שבקצפת של עולם הטלוויזיה הספקולטיבית.
בדומה ל"סיילו", גם כאן השתמשו באפל TV בטקטיקה של ליהוק כוכבי קולנוע זוכי פרסים: מריל סטריפ, אדוארד נורטון, מריון קוטיאר, דיאן ליין, דיוויד שווימר ועוד ועוד. את התסריט כתב סקוט זי. ברנס, שכתב את הסרט "התפשטות" והפיק את "אמת מטרידה יותר". בין הסיפורים הרבים בולט זה של רב (דויד דיגס מ"המילטון") שנאבק להציל ספר תורה מבית כנסת מוצף מים במיאמי.
קומדיית פשע לא-פוליטיקלי-קורקט מבית היוצר הארגנטינאי סנטיאגו קורובסקי ("כמעט מאושר") ובכיכובו. כשהמשטרה מרכיבה יחידת משמר אזרחי שמורכבת מנכים במטרה לשפר את התדמית שלה, אף אחד לא מתכוון לתת להם להילחם בפשע, אלא רק לעזור לזקנות לחצות את הכביש - זאת עד שהיחידה נקלעת לפשע של ממש ויוצאת לפעולה.
"המשמר הקהילתי פלרמו" מזכירה את "המשרד" בהתענגות על הומור שמעורר חוסר נוחות, וגם את "כתום זה השחור החדש" בהתעקשות שלה לייצג כל פלג באוכלוסייה - נכים, עיוורים וכל מי שמרגיש שונה או אחר. קורובסקי מגלם את פליפה רוזנפלד, צעיר יהודי תמהוני וחסר שאיפות שמחפש ייעוד אחרי שחברתו עוזבת אותו ואביו מנשל אותו מהעסק המשפחתי. ההתנדבות שלו במשמר הקהילתי תוביל אותו להרפתקאות שיעזרו לו להבין מיהו, עם הרבה הומור נונסנס בדרך.
אחת מסדרות הריגול הגדולות אי פעם. היא אומנם סדרה "ותיקה", משנת 2013, אך חבל לפספס את ההזדמנות לגלות אותה. סיפורם של זוג מרגלים רוסים (קארי ראסל ומתיו רייס) בשירות הקג"ב. הם חיים את החלום האמריקאי בימים ועוסקים בביון בינלאומי בלילות. לפיליפ ואליזבת יש ילד וילדה, בית בפרברים ומכונית גדולה, וגם אוסף של פאות ומשקפיים בשביל הדמויות הרבות שהם מגלמים. הסדרה היא תענוג מוחלט בזכות מערכת היחסים המורכבת שהיא מציגה בין שתי הדמויות הראשיות, עריכה פנטסטית וקצב עוצר נשימה.
