המטרה: לתת לרן מתנה לכבוד הוולנטיינ'ס. האמצעי: להראות לו איך פרחתי, בזכותו
היום ולנטיינ'ס דיי, חג האהבה, ובכל זאת, הבית שלנו מזכיר יותר משרד נוטריון מאובק ברחוב בן יהודה. שנינו יושבים על המחשבים האישיים שלנו ומקלידים ללא הפסקה. עשן הסיגריה שמישהו שכח לכבות במרפסת מתאבך פנימה עם קרני השמש הקרות. מדי פעם רן משמיע אנחה ואומר, "אני בחיים לא אספיק לגמור הכול עד חמש". "כן", אני אומרת לו, "גם אני. איך נמאס לי לעבוד".
שקט בבית שלנו בחג האהבה. לא שאי פעם זה נראה אצלנו כמו בפנטהאוז הפאר של עומר אדם ויעל שלביה, עם מגדל בלוני הליום אדומים ומקרונים בצורת לב. ובכל זאת, כבר שנים שיש לנו מסורת קבועה: אנחנו חוזרים הביתה עם משהו קטן בשביל השני. אני מביאה לרן זר כלניות ובקבוק ויסקי, הוא מפציע בדלת עם שקית קניות שבתוכה שמלה חדשה או זוג נעלי עקב.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
והנה הקטע, אנחנו אף פעם לא חוגגים אף חג אהבה בתור עצמנו, אלא בתור האלטר הזוגי שלנו - דוד ושירלי. הם זוג מעולה, דוד ושירלי. נשואים באושר כבר 30 שנה, ויותר מזה - הם נאהבי ילדות שהכירו בגיל 16. המצאנו אותם מתוך עצב גדול, ואולי זה הסיפור היפה באמת. יום אחד, בתחילת הזוגיות, ישבנו בסלון מפורקים לגמרי. היה לנו יום שכולו קארמה רעה, שבאה להזכיר לנו שהכאבנו למלא אנשים ופירקנו משפחות בשביל הזכות להיות יחד.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בבוקר ההוא אחת הילדות פצעה את הראש שלה מהפינה של ארון האמבטיה. היא בכתה ממש וביקשה את "אמא שלי". ניסיתי לחבק אותה והיא פתאום נרתעה ממני כאילו שיש בידיים שלי ארס של מדוזות. ככה נזכרתי - אני לא אמא שלה, אני האישה הזרה שלקחה את אבא שלה. ככה נראו כל הימים שלנו אז. מלאים בגן העדן הזה של ההתאהבות מצד אחד, ובכל כך הרבה בושה ואשמה מצד שני. "אנחנו כבר לעולם לא נהיה זוג רגיל", רן אמר, ונשמע עצוב ממש, "הלוואי שהייתי מכיר אותך בתור נער. ככה זה היה צריך להיות".
*
ככה הומצאו דוד ושירלי, אישה בלונדינית וגבר שחרחר שמעולם לא פירקו משפחה בטלוויזיה, ומעולם לא אהבו אף אחד אחר חוץ מאחד את השני. ובכל חג אהבה, הדירה התל־אביבית שלנו הופכת לבית צמוד קרקע עם גינת גרניום, אי שם ביהוד. "מה את אומרת, שירלי", רן אומר בקול הדוד העבה שלו, "שנפתח איזה בקבוק קאווה ונחגוג עד שהילדים יחזרו מהחוגים?". ולזמן קצר, אנחנו חיים דרכם את כל מה שלא זכינו להיות בגלגול המסובך ומלא הטעויות הזה. אנחנו סתם זוג כל־ישראלי נורמלי ויפה. זוג שלא פגע ולא בגד.
ועכשיו, בעוד רן ממשיך לתקתק על המקשים כאילו הוא מנסה לרצוח כמה שיותר אותיות אהו"י, אני תוהה מה קרה לדוד ולשירלי שלנו, ולמה השנה הם כנראה כבר לא יצאו לחגוג. יש לזה המון הסברים רציונליים. יום שלישי זה יום העבודה הכי לחוץ של שנינו. אני מנסה להרים טור על "דברים שלמדתי על אהבה", רן מנסה להספיק לשלוח משובים לכל התלמידים שלומדים אצלו כתיבה, ולאף אחד מאיתנו אין אפילו דקה פנויה לצאת לקניות.
אבל אם אני רוצה אהבה ארוכה וותיקה ויפה כמו של דוד ושירלי, יש כמה שיעורים שכבר הספקתי ללמוד בינתיים, וזה הראשון. גם אם נדמה לך שאין לך כלום לתת, גם אם האשראי חסום ומצב הרוח גרוע, בקצה האצבעות שלך, בכל נים וגיד בגוף שלך, יש לך תמיד־תמיד את כל מה שצריך כדי לאהוב. מה בעצם מונע ממני מלגשת עכשיו לרן ולעשות לו מסאז' בכתפיים? הרי בכל שנייה של קיום יש לכל אחד מאיתנו כל מה שצריך כדי להצליח לעשות אהבה משום דבר. יש לנו את הידיים שלנו ללטף, את הפה לנשק, את המוח שלנו שימציא משהו יצירתי, כמו ללכת למלא אמבטיה לוהטת בהפתעה ולבקש מבן הזוג שיחכה שם בחושך עד שניכנס. אז למה אנחנו מעבירים עוד יום אפור של מטלות בלי שניתן לנס הזה לקרות? אנחנו כמו וונדר־וומן וסופרמן עם כוחות־על שנתפרו במיוחד כדי שנוכל להציל האחד את השנייה, האהבה שלנו העניקה לנו את היכולת הפלאית לגרום דווקא לאדם הספציפי הזה לצחוק, להרגיש משהו עמוק, אפילו לחוות עונג גופני בוער אם רק נרים את היד שלנו וניגע בו. אבל הטילו עלינו קללה עתיקה, לשכוח שאנחנו כאלה.
כולה 30 סנטימטר מפרידים ביני לבין רן, אני יכולה לגמוא את זה תוך שניות. ובכל זאת אני נשארת מול הלפטופ שלי. אני מפחדת שאם פתאום אגש אליו ואתחיל לעסות לו את הכתף, זה ירגיש לי מזויף. אני ארגיש שהמגע שלי לא מספיק נעים, לא מספיק מלא בכוונה רומנטית. פעם רן היה טוען שאני המעסה הכי טובה שיצא לו להכיר, "זה כאילו את מרגישה בחוש בדיוק איפה כואב לי", הוא אמר. "איבדת את היכולת הזאת", אני בטח אחשוב, בעודי מעסה את כתפו ומרגישה כמו קצב גס שלש קבב. "מה זה אומר עלייך? שאת כבר לא מרגישה מהבטן שלך איפה השריר התפוס שלו?"
*
כשרק הכרנו, חשבתי שהוא כל כך מדויק ותפור בול למידות שלי, שאני בחיים לא ארגיש לידו אפילו גרם של פחד, שיעמום או עצב. חשבתי שאהבת אמת = אושר ופתרון כל הבעיות שאי פעם היו לי. אני נזכרת בימים הרחוקים האלו, גרנו אז באכסניה ביפו שהשמש פרצה בו פנימה, כמו נמר כתום של אש, כל יום בשש בערב. נכון, הרגשתי אז גם בושה ואשמה על כל מה שעשינו, אבל האושר תמיד ניצח.
חשבתי שזהו זה. הוא האחד שלי. שהעובדה שאני ובעלי הפסקנו להסתדר זה בגלל שפשוט לא התאמנו מהתחלה, ושמהרגע שפגשתי את זה שתוכנן לי בשמיים אני תמיד־תמיד ארגיש רק שמחה. לקח לי כמה שנים כדי ללמוד עוד שיעור חשוב באהבה: הספה המכוערת של איקאה תמיד עוברת איתך.
זה בדיוק כמו הרהיט הזה שעובר איתך מדירה שכורה לדירה שכורה, ספה צהובה שאין לך לב להחליף. את אף פעם לא מחליפה בן זוג בלי להביא איתך לקשר החדש את רהיט הנפש המכוער שלך. יש אנשים שמביאים איתם דפיקויות כמו קמצנות; יש לי חבר שנהיה כל כך נדיב ברגע שהוא פגש את אהבתו הגדולה, הוא לא הפסיק לקנות לה בגדים ותכשיטים, אבל אחרי עשר שנות נישואים הוא שוב בודק לה בדפים של הוויזה כמה היא הוציאה על ירקות. בדיוק כמו שהוא בדק לאשתו.
בדיוק כמו הרהיט הזה שעובר איתך מדירה שכורה לדירה שכורה, ספה צהובה שאין לך לב להחליף. את אף פעם לא מחליפה בן זוג בלי להביא איתך לקשר החדש את רהיט הנפש המכוער שלך
"הרהיט הזול" שעובר איתי מזוגיות לזוגיות הוא הנטייה שלי לדיכאון והדרך שבה אני תמיד נכנעת לפחד. כשהייתי עם בעלי יכולתי להאשים אותו שהוא זה שמוציא ממני את הנטייה הזו, שאני עצובה פשוט כי אנחנו כבר לא אוהבים. אבל אז זה התחיל לקרות לי גם עם רן. פתאום מצאתי את עצמי על הספה, מסרבת לזוז, לא מוכנה לנסות לכתוב איתו סדרה למרות שהוא הביא רעיון פגז, עייפה מכדי להתלבש יפה ולצאת לשתות. עצובה, מלאת פחדים, למה אני לא זזה? למה אני שוב במים עומדים? אם רן היה באמת הנסיך שחיכיתי לו הוא כבר היה גורם לי לשבת ולכתוב ספר מזמן. וזה הפחיד אותי. הנה, גם עם רן אני פתאום גולשת לאותו דיכאון מוכר. הנטייה הראשונה שלי הייתה להגיד - זו לא אני, זה הוא, צריך להחליף אותו במישהו שיוציא ממני את האישה האנרגטית והשמחה שמופיעה בכל פעם שאני מתאהבת.
"אהבה זה לא הבאזז הזה של ההתחלה, שמוציא מאיתנו את הצדדים הכי יפים שבנו", אמר לי רן ערב אחד, "אהבה היא מה שקורה ברגע שכל סיפורי המסיבות נגמרים. זה לתת לבן הזוג שלך להיות מראה שמשקפת אותך כמו שאתה". הוא אמר שלכולנו יש כמה טריקים קבועים של מסיבות, בהתחלה של כל קשר. אני מתחזה לאישה אדומה ויצרית שאין לה שום פחד. ממש כמו הפעם ההיא שהתפרצנו לשמורת טבע ליד מערות קומראן ועשינו אהבה על עץ דקל. הייתי כל כך מאושרת מהסקסיות שלי ומהעובדה שאני בשמורת טבע בלי חולצה ובלי רשות, שהִצַתִּי לי מיד סיגריה של אחרי, והעליתי את כל הדקל המסכן באש.
ובכל זאת החלטתי שאני לא מוותרת הפעם. שאני נשארת איתו, נותנת למראה של רן לשקף לי בדיוק מה שאני, לא מבעירת דקלים נועזת, כולה אישה חביבה עם פחד עמוק להיפגע. זה היה קשה, כי המראה שבן הזוג שלנו מציב לנו לא תמיד מחמיאה, ובכל זאת היא תמיד שם. בבחירה שלי לפתוח קנדי קראש במקום להתקלח ולצאת לפגישה עם חברה טובה. אפילו עכשיו, כשאני יושבת ביום האהבה ומתעצלת לקום כדי לתת לו קצת מתיקות.
אבל ההחלטה להישאר ולהילחם היא כבר רומנטית יותר מכל ורד. זה הדבר הכי גדול שלמדתי בשנה הזו. כי בבת אחת, אחרי שנים של דעיכה במקום, פתאום נפתחתי לעולם כמו פרח. התחלתי ללמוד ייעוץ זוגי בבר־אילן, עשיתי שוב טלוויזיה ואפילו הצלחתי ליהנות מהחוויה הזו. אני שוב זזה, שוב מתלבשת יפה, או לפחות מנסה. ואני זוקפת את כל זה לאהבה הארוכה והנשארת שלנו.
בחיים לא הייתי משתנה ככה אם לא הייתי בוחרת להישאר, להעמיק איתו שורשים וללמוד ממה שהעיניים שלו מספרות לי - שהוא אוהב אותי ומאמין בכל הכישרונות שלי, שהוא רוצה לראות אותי שמחה ומגשימה חלומות, אבל יישאר איתי גם בגרסה המהססת שלי. ועכשיו אני שוב עפה על האהבה שלנו. היא מבוגרת קצת, יש לה שערות כסופות, ועדיין, היא ממלאת אותי בהתרגשות ובהכרת תודה.
אני הולכת אליו, נותנת לו נשיקה. מעסה לו קצת את הכתפיים. לא מצליח, הוא עדיין שקוע בעבודה. אני יכולה לכעוס עליו שהיום שלנו נראה כל כך חמצמץ, יכולה גם לארגן חג קורבן שלם מזה ש"מה, אפילו סביון עלוב מהגינה לא טרחת לקטוף לי הפעם". אבל בכל דקה שלנו יחד, יש לנו רק בחירה אחת לעשות. פחד או אהבה? אהבה או פחד? מי ינצח? הילד הקטן, שכועס שהוא לא מקבל מספיק ולא מגיע לו שיתייחסו אליו ככה, או גיבור העל שיכול להפוך את השנייה הזאת למלאה באהבה ובקבלה ובחברות. "דוד ושירלי כבר מזמן בג'קוזי", אני אומרת לו, "מתי אתה חושב שתסיים פה?"
ספקות ראשוניים / בתחילת השבוע, כשהכול מסביב געש, רעש, הפגין והתריס בתוך ים הספקות המטלטל, נאחזתי דווקא בגידי הנכד שלי בן השש שאמר לי שהוא מחכה לבואו המרגיע של האלוהים, בשעה חמש אחה"צ ליד הבית שלו. כששאל לדעתי עניתי לו שאני ספקני מטבעי, אבל אחכה איתו בקוצר רוח אפילו בשש ובשבע.
ויהי ערב. כשהנשיא דיבר בהתרגשות יוצאת דופן מדם ליבו כדי לשכנע להגיע להידברות בין הצדדים השסועים והקרועים, היא הקשיבה לדבריו. לפעמים הינהנה בראשה בהסכמה, לפעמים בהתה, ולבסוף סיכמה בספק הומור ‑ ספק משהו:
"אתה יודע, לא מתאים לו זקן כי זה עושה אותו עצוב".
"אולי", עניתי, "רק שנראה שהוא באמת־באמת עצוב".
ההופעה ההשראתית / דווקא בהופעה בבנייני האומה בירושלים ביום חמישי שעבר נוכח השבר הגדול שעובר עלינו, קרה משהו דמוקרטי, אופטימי, מחבר, יוצא דופן ומעודד.
עליתי לבמה. האולם הירושלמי היה מלא עד אפס מקום בחילונים עד דתיים חובשי כיפות. כולם היו בני כל העדות, הגילים והמינים. הייתם צריכים לראות אותם כי הם לא היו ישראל הראשונה או השנייה או הפריבילגית, אלא ישראל החדשה והאחרת, במובנה הטוב של המילה. משהו מתלבש על אנשים בהופעות ועושה להם רפורמציה פנימית. וגם אם הבנו במהלך השנים שהיא לא הייתה בדיוק מה שהיה נדמה לנו, חשתי כאילו חזרתי לאיזה בית במובן הישן והטוב.
זה היה רגע מטורף של אהבת חינם. ילד רקד באולם וריחף באוויר עם אמו כמו בילי אליוט לצלילי "מלך העולם". עידן עמדי המרגש (ששב מטיפוס בקילימנג׳רו עם שלושה תורמי כליה אמיצים) עלה לשיר כמו זמר בהפתעה והקהל שר איתו לא רק חלק מהזמן אלא כל הזמן. והיה שם כתמיד גילי המקסים שנע בכיסא גלגלים, גבר מלא השראה שתמיד שר איתי באופן שמרגש את ליבנו השבור לרסיסים. וכשכל זה עמד באוויר הבנתי שוב ללא שום ספק את מה שידעתי תמיד. ששירה ושירים נועדו בין השאר לאחות את הספקות והקרע. וזה רגע כזה.
מאנצ'יס ושניצלים / יש לנו אחד שעושה חולצות מרצ'נדייז שמוכרים בהופעות. הכי פופולרית זו החולצה עם הכתובת "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר". אבל עכשיו מישהו הציע להדפיס גם חולצות עם כתובות "סעו לאט", "דיבור מייצר חיבור", "באבל'ה דמוקרטוש, איפה אתה כשצריכים אותך", ועוד כאלה.
הימים נהיו מאתגרים וכואבים. שני הילדים התמימים והיפים והצעיר שנרצחו באכזריות בלתי אנושית ברמות, מותו של לוחם מג"ב, רעידות האדמה. טוב, מה עוד חסר פה אם לא נעצור את הסחף? ובאותו זמן ילדה בת עשר כמו בשיעור מולדת התיישבה על כיסא בבית. ראיתי אותה ככה, בוכה בספקות שלה ולא העזתי לשאול למה. כבר כתבתי שילדים מרגישים הכול. אני חושב שהיא כתבה על לוח ליבה הצעיר: דגל, מולדת, כרטיס למצפון אחד. לא, היא לא הלכה להפגין נגד החורף אלא על הכיסא, בעד ארצנו.
הימים נהיו גם ימי המאנצ'יס. כלומר ככל שהבאסה גברה ניסיתי לפצות עצמי באוכל מלא עצבים. "אפשר להוציא משניצל את כל הטוב שבו ללא טיגון, כי הטיגון עושה לי צרבת?" שאלתי.
"או שתאפה אותו, או תאדה, או תיסע לצפון ותקנה לך שניץ עם מיץ בצומת", הציעה.
אמנם הטלתי ספק בדבריה המוזרים, אבל בא לי מיד לנסוע לטייל בצפון ולהיזכר מאיפה באנו, רק שהמנוע ברכב שלי הטיל ספק בגלגלים ולא הצלחתי להתניע ובא גרר ולקח אותו למוסך.
המסכה, הזמר והספרים / שבוע קודם בערב היה שידור של "הזמר במסכה" ואלעדיק חברי הסקרן שאל אותי אם ראיתי את התוכנית.
"לא, לא ראיתי", עניתי.
"אז תביט, כי יש שם זמר מחופש לחיה חמודה. ותגיד לי אם יש לך ספק מי זה".
הבטתי והבנתי למה שאל. ורק עניתי שתמיד נמשכתי להיפופוטמים עוד מהספארי, שם כל החיות תמיד חיו בשלום זו עם זו, וההיפואים בכלל. הם היו השמחים שבחבורה והיו משפריצים מים האחד על השני, אבל בנחת, בלי לריב זה עם זה. בהרמוניה.
הספקנות באוויר גרמה לי לשלוף ספרים מהספרייה שלי, כי מזמן למדתי שבכל עמוד מקרי טמון משהו רלוונטי לחיינו. וכך נפל לידיי הספר "גבעת ווטרשיפ" שבו מסופר על חבורת ארנבים שחשים בחוש הנבואי שלהם שמשהו לא טוב קורה בארנבייה שלהם. זה ספר לירי מטלטל ומלא ארנבים חכמים.
ואז בלילה לתדהמתי נתקלו עיניי בספר בשם "אני מלחמת אזרחים" מאת המשורר חיים גורי, מי שכתב בזמנו את "באב אל וואד" ואת "שיר הרעות". משירי הבייס של המדינה.
היה ליל כוכבים מנצנצים כמו רולקסים וחלליות והמפגש המקרי עם הספר נראה לרגע כמו אות למה שאסור בתכלית האיסור שיקרה לנו פה.
וכשבעמוד הראשון של הספר מצאתי הקדשה של אמי מימי ז"ל: "לבני האהוב שלמה, שנותן לי אהבה וחיזוק נפשי. נשיקות, אמא", התרגשתי כמו הילד שלה. מודה שלא זכרתי שאמא קנתה לי את הספר במתנה, ב־6 בספטמבר, 2004. אוי, הרבה זמן חלף אמא מאז התראינו, נאנחתי בצער ובגעגועים.
נו די, מי זה? / אלעדיק עמד לטוס ללונדון לטיול בונדינג עם בתו שסיימה את שירותה בצה"ל.
"רק תגיד", ביקש לפני צאתם, "אם הזמר במסכה זה הוא או לא הוא".
“תגיד, זה הזמן להתעסק עם מסכות של היפופוטמים?” שאלתי. “אבל כיוון ששאלת, והחיים הם לפעמים גם תוכנית בידור, אז רק אגיד שהוא בטון. בונקר. פלדה, ונשבע שלא סיפר לי אם השתתף בתוכנית, לכן הכול ספקולציות או שפקולציות כדברי ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר".
"אבל מה אתה חושב?" שאל חברי הגבוה.
"אני בדרך כלל מאמין בעליונות הספק, אבל לגביו אין לי שום ספקות. זה הוא. הוא זמר נהדר. פלצטיסט מהמם ומלא כישרון שירה".
"ואם זה לא הוא?" התגרה בי אלעדיק.
"אז אני אוכל את הגיטרה טיילור שלי (במקום את השניצל הלא־מטוגן) ומשפריץ מים לכל עבר בגן החיות", עניתי.
"ויודע מה יפה בתוכנית הפופולרית הזאת?" הוספתי, "זה שלא יודעים שם את התשובות עד שיודעים את התשובות. ממש כמו בחיים שלנו הספקניים כאן ועכשיו". אלא שאלעדיק כבר לא שמע אותי ואת ההסברים שלי כי המטוס שלו המריא לשמיים ברעש הגובר.
באותו הערב / "למה הם מחכים?" סימס אלעדיק בעצבנות למחרת מהביג בן סיטי ורמז למנהלי העניינים שהתמהמהו. הוא ובתו טיילו ברחובות לונדון בעוד ירושלים התמלאה עשרות אלפי דגלים.
וכשעיני נתקלה בערב שוב בספר של חיים גורי, קראתי: "לבדנו הערב. את הולכת לאטי. אני הולך לאטך... לא ברור היכן מתחילה שתיקתך והיכן שתיקתי נגמרת", כתב שם. ועם השורות המרגשות האלה באו לי אמנם עוד המון ספקות, אבל הבנתי שזה רמז להפר את השתיקה ולהתחיל בדיבור מרפא.
"יש! הוא בא", צעק גידי הקטן בשמחה בשש וחצי בערב. ילדים מאמינים לכל. זה היופי שבהם. אז הצטרפתי לשמחתו. אחר כך נסעתי להופיע בהיכל רוממה בחיפה וקיוויתי שזה יהיה מרגש, לפחות כמו באותו ערב מנחם בבנייני האומה.
למה תמיד כשמגיעה הנסיעה המיוחלת, אני רק רוצה לבטל אותה בכל מחיר?
כמה ימים לפני קריסמס האחרון לקחנו את הילדים ללונדון, שיראו קצת מנורות. הזמנו את הנסיעה הזו מספיק זמן מראש (זה לא עזר. כרטיסי הטיסה תמיד הכי יקרים כשאני בא לקנות אותם, זה חוק פיזיקלי כזה), הילדים התרגשו לקראתה, ורק אני ידעתי בוודאות דבר אחד:
שזה יהיה אסון.
תחזית מזג האוויר הראתה שלונדון קפואה. מה קפואה, אתם מסתכלים על גל קור שאילץ גם את סנטה קלאוס לתת דחיפה וצ'וק למזחלת כדי שתתניע, אין כלב מת ברחוב אוקספורד, ואם יש, הוא מת. מקור.
שלושה ימים לפני הנסיעה החלטתי לבטל אותה. אין טעם, בתנאים כאלה.
יומיים לפני, החלטתי שעכשיו ברצינות, מבטלים.
יום לפני הנסיעה הודעתי לכולם שחאלס, עד עכשיו רק דיברתי, אבל זהו, הנסיעה מבוטלת.
אחר כך הגיע הזמן לצאת לנתב"ג, אז יצאנו. וטסנו.
לונדון הייתה נהדרת. כל כך נהדרת עד שהארכנו ביום וחזרנו ארצה רק אחרי שגם הכסף הקטן בכיס של המעיל שלי נגמר.
ואז המטוס ממריא ונוחת. ואז חו"ל, בכל זאת אחד המקומות הכי יפים שיש, עם המון אנשים שמתנהגים כאילו אין רפורמה משפטית בעולם. והחרדה הקודמת מפנה את מקומה לחרדה שמתישהו אני אצטרך לחזור לישראל
זו לא הייתה פעם ראשונה שדבר כזה קורה לי. זו הייתה פעם מי־סופר, כי הדבר הזה קורה לי, בעצם, בכל פעם שבה אני אמור לעשות בדיוק את מה שתיכננתי, שילמתי תמורתו וקיוויתי לעשות: לנסוע לחו"ל. אולי אתם מכירים את זה: רגע לפני הנסיעה, אתם מתחרטים על הכול. כלומר, מה? לעזאזל? חשבתם? לעצמכם? שעכשיו – באמצע שיא הלחץ בעבודה, באמצע מה שנראה כמו משהו שהילד מפתח – אולי שפעת, אולי מוות – ובעיצומם של תנאים אקלימיים ביעד שאינם מאפשרים התפתחות חיים – אתם ממש תעזבו הכול ותיסעו לשם? למה, למען השם?
זה ממש לא הזמן לזה. לגמרי לא מתאים כרגע.
נסיעות לחו"ל הן תמיד התקף חרדה קטן שבגדול אין סיכוי שייכנס לי לטרולי. זה מתחיל מחרדת נתב"ג – מה יהיה, כמה ארוך, סיוט ברמה 4 או 5 מתוך 3? – וממשיך בחרדת העיכוב בטיסה, התינוק הצורח הפוטנציאלי, הפס הנע שעליו המזוודה שלי לא מגיעה, לא מגיעה, לא מגיעה, לעזאזל הם איבדו אותה, הלך עליי, אה, רגע, מה זה שם? – וגם חרדת חדר המלון הקלסטרופובי, חרדת ההצילו־זו־חופשה־עם־ילדים, וכמובן חרדת החריגה המוחלטת והוודאית מהתקציב המתוכנן.
לא משנה כמה חזרות לקראת הנסיעה עשיתי – וכל נסיעה לחו"ל עד היום הייתה, בעצם, חזרה – בסוף זו תמיד אותה חרדה סתומה שרק הולכת ומתעצמת ככל שיום הטיסה מתקרב, ונאחזת בכל דבר: מזג האוויר הבלתי נסבל ביעד, אשמה על נטישת הילדים ואהובתי, שחוזרת ואומרת שאין לה שום בעיה להישאר איתם לבד, אבל נדמה לי, או שאני רק מדמיין – אבל לא, אני לא – שהיא אומרת את זה בפאסיב־אגרסיב.
ותראו; אין שום סיכוי שאני אספיק לגמור בעבודה כל מה שהבטחתי לפני הנסיעה, וגרוע יותר: בזמן שאני אהיה בחו"ל הם יבינו סוף־סוף שבעצם אפשר להסתדר יופי גם בלעדיי. והם יפטרו אותי. כן, אני אחזור, אנחת, אפתח את הנייד ואגלה שהם נתנו את הג'וב שלי לאמיר חצרוני – הוא מביא יותר טראפיק וגם יש לו שיער יותר מעניין.
איזה אסון. לעזאזל, למה אי־אפשר פשוט לבטל את כל הנסיעה המיותרת הזאת?
הייתם מצפים שגבר בן 50 וקצת, שנסע לחו"ל מספיק פעמים כדי להשאיר על כדור הארץ טביעת רגל פחמנית שעוד תיקרא על שמו, יפסיק מתישהו לעשות מזה עניין. גם אני הייתי מצפה. עכשיו תנסו לספר את זה לחרדה שלי, שמתחילה לצפצף כמו גלאי עשן ברגע שנסיעה כלשהי נכנסת לה לרדיוס. כי הנסיעה לחו"ל תמיד נדחפת בזמן הכי פחות טוב – שזה תמיד – ומאיימת לחרב לי את החיים לגמרי, ודווקא ברגע שבו דברים התחילו להתייצב!
אז מה חו"ל עכשיו? מי צריך? ערב הנסיעה אני מסתכל בעיניים מצועפות על ילדיי, שאותם לא אראה יותר לעולם בארבעת הימים הבאים, ועל חברים או שכנים שחיים את חיי השגרה הנעימים וחסרי הדאגות שלהם ולא צריכים לרוץ לפנות בוקר לנתב"ג, ולא מבין למה הבאתי על עצמי את הגירוש הזה. בשלב זה אני כבר פקעת עצבים ונוטה לאבד עשתונות בפינות שונות של הבית. בסוף אני מגיע לנתב"ג מוכה חרטה, אשמה ואיזו השלמה חלקית עם הגורל המר שניחת עליי. כן, הרסתי לבד.
ואז המטוס ממריא ונוחת. ואז חו"ל – בכל זאת אחד המקומות הכי יפים שיש, עם המון אנשים שמתנהגים כאילו אין רפורמה משפטית בעולם. ומזג אוויר, ממש יש שם אחד. והנסיעה היא רוב מה שיכולתי לקוות, והחרדה הקודמת נעלמת ומפנה את מקומה לחרדה שמתישהו, בעוד שלושה ימים ככה, אני אצטרך לחזור לישראל.
וזה לא נרגע אף פעם. את נסיעת הקיץ המתוכננת עם הילדים כבר ביטלתי – אני פשוט יודע שזה יהיה אסון, ובוודאות ניפול על גל חום באירופה ונתפגר באיזה צימר שהבעלים שלו, בזיל, מאמין שמיזוג אוויר זו המצאה של התקשורת – ובאמת שעדיף כבר להישאר בארץ. בכלל, עדיף תמיד להישאר במקום שאתם כבר נמצאים בו.
זו בעיה מתמשכת שלי, אני יודע. כמה מטובי חבריי עולים לטיסות כמו שאני עולה לארון הגבוה במטבח; באגביות מוחלטת. הם עושים שם את הדבר ההייטקי שלהם, ואני מניח שהם פשוט קמים בבוקר, פותחים יומן, רואים שרשום משהו כמו "16:50 – דימיטרי, שה ז'נו" ואומרים לעצמם, "אוף, שוב תקעו לי ישיבה בפריז", ואז לוקחים איתם דרכון ויוצאים לעבודה כרגיל.
ניסיתי להיות כמותם, אבל אין לי סיכוי. התקף החרדה הטרום־חו"לי שלי הוא עתיק יומין, ושורשיו נעוצים בעצם הרעיון ששינוי, כל שינוי, עשוי להוביל למוות – זה מה שהחיים בגיל חמש לימדו אותי. אמנם רק פעם אחת (ביי, אבא. חבל שבקושי הספקנו להכיר), אבל זה הספיק לי לתמיד – ומאז אני נצמד לשגרה, לרוטינה ולקרקע חיי בעיקשות של נער גבעות למאחזו, ומיישם את הפרקטיקה שאתגר קרת כבר כינה "יכולת סטגנציה אינסופית". אני מחזיק באותה עבודה באדיקות יפנית, בקולקציה קבועה (אוסף פרטי) של הרגלים אישיים, והגעתי למצב שאפילו יציאה בערב הפכה להיות סוג של משהו קצת מרתיע.
אז ממש לעזוב הכול לימים שלמים בארץ זרה? חו"ל הרי יודעת תמיד להציג את עצמה כמו הפרס הגדול והנחשק מכולם, ואז, רגע לפני, היא מסירה את המסכה ומתברר שמתחתיה הסתתר, כל הזמן הזה, איזה ינון מגל מקריפ.
ואז אני נוסע. כי כבר שילמתי. כי חייבים לנסוע. כי העולם הוא חתיכת מקום. כי אם אני לא אזוז מתישהו, ייצאו לי פצעי לחץ. רק לעזאזל, למה קר שם כל כך עכשיו? למה אי־אפשר פשוט לדחות את כל זה לקיץ? הולך להיות אסון.
כי זה מה שנותר להתנחם בו, בימים סוערים אלו
ברצף השידורים הארוך שהיה ביום שני, במהלך אחד מהראיונות שהתקיימו בשידורי החוץ עם המפגינים, נדדו עיניי לציפור שהלכה על מדרכה מאחורי שולחן המגישים. היא הסתובבה בנחת, בקפיצות חביבות, אכלה משהו, כעבור כמה שניות עפה - ושוב חזרה, וכך, במשך דקות ארוכות סיפקה לי מעין תוכנית טבע חליפית, שחתרה תחת השידור הפוליטי הסוער. לא היה בה משהו מיוחד, אבל היא הרגיעה אותי, וחשבתי על כך שעם כל הבלגן במדינה, אני מעדיף כנראה פשוט להתביית עליה.
אבל לפני כן, בכל זאת משהו קטן שקרה בשולי האירועים בוועדות הכנסת: באחד הרגעים של הבלגן הגדול שהיה בוועדת חוקה, הוציאו את רם בן ברק מהוועדה, ומישהו צעק ברקע "עוכר ישראל". ראיתי דיווח באיזה טלגרם חדשותי שזה חבר הכנסת ואטורי מהליכוד, מי שצעק, וכתבתי סטטוס שבו ניסיתי להזכיר מיהו רם בן ברק, כדי שיהיה ברור שאדם ששירת בסיירת מטכ"ל, היה במבצע החילוץ הנועז במשגב עם ושירת באינספור תפקידים עלומים במוסד, מי שאחיו הגדול נפל במלחמה ובכל זאת סיכן חייו שוב ושוב עבור המדינה הזו, לא יכול להיקרא "עוכר ישראל". פשוט לא יכול. והסטטוס תפס ונהיה ויראלי מאוד מהר, וכעבור שעה התקשר אליי ח"כ ואטורי ואמר לי, "וואלה, לא אמרתי 'עוכר ישראל' ולא אגיד גם דבר כזה בחיים". ואני לעצמי אמרתי, נו, מילא, גם אם הוא משקר לי, העיקר שהוא מתחרט והסרתי את הסטטוס. אני מודה שעדיין קצת חשדתי שזה הוא, אבל בהמשך היום התברר לי שזה אכן היה ח"כ אחר שצעק את זה, בהקשר אחר, על עופר כסיף. אבל מה שתפס אותי זה שוואטורי היה מאוד רגוע ונחמד בשיחה אליי, לא איים ולא כעס, למרות שבעצם בדיעבד עשיתי לו עוול גדול, והייתה לי דעה מוקדמת עליו, והוא אפילו לא דחק בי להסיר את הסטטוס, אלא בעיקר רצה שאדע שבחיים לא יכנה כך אדם כמו רם בן ברק.
ובימים אלה אני מוצא גם בכך מעט נחמה.
***
בחזרה לציפור. תראו, כשהקמנו את פינת החי שלנו באמצע שנות ה־80 ברמת הגולן, עברנו בין פינות חי של קיבוצים ותיקים וביקשנו מהם חיות. זה היה מקובל אז, השנור הזה. כולם היו נחמדים אלינו, אבל מטבע הדברים נתנו לנו את החיות שפחות עניינו אותם. אף אחראי פינת חי של שום קיבוץ לא התנדב לתת לנו את האטרקציות האמיתיות שהיו לו. כך יצא שבפינת החי שלנו היה חמור עם בעיות פיגמנטציה שניסינו לשווק כזברה; הייתה סוג של למה כזו, או תיש אחר לא מזוהה, שהסברנו שזו ג׳ירפה גמדית; והיו הרבה מאוד סוגי עופות וציפורים, שתכלס היו מכוערות יותר מתרנגולי הודו, אבל אנחנו המצאנו להן שמות וקיטלגנו אותן כציפורים נדירות שהגיעו בנדידה מעמק החולה, כדי שהציבור לא יקלוט שלמעשה יש לנו את כיתת המב״ר של בעלי הכנף.
***
בשלב מסוים השגנו קוף. זה אמור היה להיות הקלף המנצח, הפרס הגדול של כל פינת חי. השמועה פשטה בכל רחבי הגולן: יש קוף בפינת החי שלנו! בשבת כולם הגיעו לראותו. זה היה מחזה מכמיר לב. זה באמת היה קוף כל כך מכוער, עד שהוא נזרק מפינת החי של דגניה. אני זוכר שלקח לי כמה דקות להשתכנע שזה קוף ולא חתול שגורר רגליים. יש ילדים שהתחילו לגמגם מהטראומה. אני זוכר שמשום מה הוא גם לא אהב בננות בכלל, רק אכל גמבות כל הזמן מכלי האוכל שהיה בכלל שייך לצב שהיה איתו בכלוב, וגנב לו את התהילה.
באותם ימים רשמתי לעצמי כלל לחיים: אתה יודע שאתה קוף לא אטרקטיבי כשכולם מדברים על הצב שחולק איתך את הכלוב.
***
אבל זה מה שיפה: למרות זאת, אהבנו מאוד את פינת החי הזו. עפנו עליה. וגם את הקוף המכוער למדנו לחבב, והיינו נוסעים במיוחד לחפש לו גמבות בפחים ליד המכולת. אנחנו ב־2023 ואני לא בן מאה, אבל אתאר לכם סצנה שכאילו לקוחה מאיזה כפר נידח בפאתי חרקיב: היינו רותמים עגלה לחמור ונוסעים להביא גמבות שנזרקו ליד המכולת. אשכרה כמו עגלונים על עגלה. תחשבו על הסיטואציה הזו, נניח, בהקשר לתצלום האיקוני של לברון קולע את הסל ששובר את שיא הסלים שקלע שחקן כלשהו באן־בי־איי. זו תמונה שבה רואים כי כל מי שיושב ביציע מחזיק סלולרי בידו, ובמקום להיות ברגע - מצלם אותו, למרות שהרגע הזה ממילא מצולם מכל עבר. למה לצלם את המצולם?
היה רק צופה אחד שהסתכל על המגרש לא דרך הנייד שלו: הבעלים של נייקי, אדם בן 74 שממש היה ברגע. אז חשבתי על כך שהזיכרונות שיש לי מבעלי החיים כה עמוקים, פשוט בגלל שהיינו בחוץ כל הזמן, בלי מסכים ובלי מצלמות. בשבתות הארוכות של הקיץ היינו הולכים לאיזה מקור מים במרחק של כמעט שעה הליכה, כי היו בו לוטרות. פאקינג לוטרות! אחת החיות הבאמת לא יפות למראה, אבל זה לא הזיז לנו: היינו הולכים כדי לחזות בלוטרה השמנה מנמנמת ליד המים, ומרגישים בני מזל על הזכות.
***
אז אני צופה כעת בציפור בטלוויזיה, ממש בוהה בה. היא מקפצת מאחורי המגישים ומרגיעה אותי. אני מעדיף לחשוב עליה ולא על דודי אמסלם צועק על המפגינים שהם עם רולקסים, או לשמוע את אהוד אולמרט קורא למלחמה של ממש בין אזרחים. ואני נזכר באנקדוטה מרגשת ששמעתי ממישהו שהיה עם קשיים והלך לקבל תמיכה במקום שהיו בו כלבים טיפוליים, ובהמשך הוא אושפז לתקופה מסוימת. בזמן שהיה מאושפז, הגיעו לבקר אותו עם הכלב הטיפולי מהמקום שבו היה לפני האשפוז, ואיכשהו המפגש הזה, בזמן שהוא נמצא באשפוז פסיכיאטרי, עם כלב שהוא אוהב, מאוד ריגש אותי.
זה דבר קטן, אבל יש בו כל כך הרבה חסד. ואנחנו בתקופה כזו, שבה אנחנו זקוקים לחסד. חסד מהסוג שיאיר שרקי האהוב סיפק לנו השבוע. שבת שלום.
