לקמי וז'וזף היה קו טלפון נדיר ויקר. מכשיר אחד פשוט ושחור הוצב בחנות וממנו התקבלו שיחות מהקליינטים שדרשו לעדכן את הזמנותיהם ולברר את זמני אספקת הסחורות, מכשיר נוסף, מהודר, בצבע שנהב, הוצב על שולחן הקפה בסלון ונועד לשיחות עם קרוביהם שמעבר לים, כמו הדודה הנרייט. לעתים נדירות גם מוריס היה מתקשר אליהם מסניף הדואר הסמוך למקום מגוריו, לרוב שיחות קצרות שבהן לא נאמר דבר מלבד מה שלומכם, אני מאוד מתגעגע ואל תדאגו לי אני מסתדר טוב מאוד. לפעמים רק מטון הדברים חש ז'וזף שמשהו מטריד את בנו בכורו, כמו בדידות כללית או מחסור ספציפי במזומנים. אחרי בירור עדין ומשדל מוריס היה מתרצה, נסוג מסירובו הגאה, ומסכים לקבל עזרה, אבל רק לבינתיים. בתנאי מפורש שהכול יוחזר אחרי שיסתדר.
החנות "ז'וזף ובניו – צורכי צביעה וויטראז'ים" מוקמה מתחת לבית המגורים של בני המשפחה. החזית פנתה לרחוב הראשי ובחצר העורפית עמדו מחסנים, בורות סיד, שקים וחביות סחורה. ביניהם ניקרו תרנגולות אדישות שסיפקו ביצים לעוגות של קמי ולמאפי מעקוד ריחניים לשבת, וגם תרנגול ערבי צבעוני וענק מידות שניחן באופי מרושע ונקמני. יותר מכול אהב התרנגול להתעמר בפועלי המחצבות שגררו חביות סיד כבדות בסוף יום עבודתם, מאלץ אותם לנוס מהחצר בבהלה כשהוא דולק אחריהם ומנקר במקורו החזק במכנסיהם המרופטים.
הדוד פיטו היה קרוב משפחה רחוק, שהיה אחראי לסדר הכללי במחסני החנות של ז'וזף ובניו. הוא היה זקן ופזור נפש והביא יותר נזק מתועלת, ובכל זאת ז'וזף לא העז לשלח אותו לביתו בגלל הרחמים והכבוד לאביו מורדשה: לדוד פיטו היתה אישה כעוסה (שעה אחת איתה בבית מעייפת יותר מעשר שעות של עבודה קשה), והוא גם קיבל אותו בירושה עם החנות ומחסן הסחורות (בבקשה, יא איבני, תדאג לדוד פיטו אפילו שהוא כבר לא מה שהיה).
באחד הימים ביקשה קמי מהדוד פיטו שייקח תרנגולת צעירה לשוחט. מבלי דעת הוא בחר בחביבת נפשו של מנהיג הלהקה, והנקמה הגיעה ביום שלמחרת. כשהדוד פיטו עבר את השער לרחבת המחסנים, הסתער עליו התרנגול בקריאות קרב מרושעות, בנפנופי כנפיים מעלות ענן נוצות סמיך ובניקורי מקור חזקים בכפות רגליו. פיטו נס על נפשו בבהלה, איבד את עשתונותיו ונפל אל בור של סיד רוחש, שמיד איכל את בד מכנסיו המרופטים, ואלמלא היה מסיר אותם במהירות עם תחתוניו, זה היה עלול להסתיים באסון גדול יותר.
לאחר ששפכו עליו מים רבים והביאו לו סמרטוט להתכסות בו, נתבקש נינו לרוץ לביתו של הדוד פיטו ולבקש מהדודה בגדים להחלפה. "איך זה ייתכן שהבוקר הוא יצא עם תחתונים ומכנסיים ופתאום אין?" הקשתה, וכשנינו ענה לה במשיכת כתפיים, התגבר חשדה והיא החליטה לבוא בעצמה כדי להיווכח במו עיניה מה עולל הפוחז הזה, בעלה. האם ייתכן שגם בגילו המופלג הוא אינו יכול לשלוט ביצריו? לאחר שבדקה היטב את זירת התאונה, התרצתה וסלחה. בסוף אותו שבוע הוגש לשולחן של משפחת אקון מעדן צרפתי מיוחד שנקרא "תרנגול ביין", וכל בני המשפחה התענגו מאוד על בשרו העסיסי המיוחד.
וביום ראשון בבוקר התקשר מוריס למשפחתו וסיפר שמצא לעצמו דירת חדר בניס, ובזכות הדוד ז'אן הוא התחיל לעבוד כצבע מומחה בחברת בנייה. "חדשות טובות מאוד, מוריס!" צעקו אביו ואמו ואֶחיו בזה אחר זה לאפרכסת הטלפון המהודר. "ואיך אתה מסתדר בניס?" "אני מסתדר יפה מאוד, אל תדאגו לי. ואיך אתם מרגישים?" "אנחנו מרגישים טוב מאוד, עוד מעט מנו יבוא לבקר אותך. אתה צריך עזרה? יש לך מספיק כסף?" "לא, אין צורך, אני מרוויח שכר הוגן מאוד. אל תדאגו לי. בקרוב אכתוב לכם." "יא וולדי, איפה אתה אוכל?" "אל תדאגי לי, אמא, אני מסתדר. יש בניס הרבה מסעדות." "אתה אוכל כל יום במסעדה? זה בטח עולה לך הון!" "לא, אמא, אלה מסעדות פשוטות לפועלים כמוני," "אתה עוד מעט בן עשרים, אתה צריך למצוא לך אישה בקרוב! גבר שחוזר מהעבודה צריך לאכול עם אשתו בבית." "מוקדם מדי לדבר על זה, אמא. אני רוצה להכין לי סיטואציה." "אתה צודק, בני, אבל אמא שלך, אתה מכיר אותה, יש לה דברים אחרים בראש." "טוב, שמור על עצמך. נדבר בקרוב." "נשיקות, בני." "נשיקות, מוריס." "נשיקות לכולכם."
כשהניח את השפופרת על הטלפון התלוי במשרדי הדואר, חפן את פתח המטבעות היוצאות, לראות אם המכשיר השחור בלע את כל המטבעות או שנותר קצת עודף. אחר כך הוציא את ארנקו וספר בדקדקנות את המטבעות הקטנים. בכיס הפנימי היו שטרות בודדים, שאותם היה צריך לשמור עד לשכר בחודש הבא. אחר כך הטמין את ארנקו בחזרה בכיס ויצא לכיוון השוק. גם היום ייאלץ להסתפק בכריך טונה ובמלפפון חמוץ.
הטלפון השני באותו בוקר הגיע מהנרייט. היא סיפרה שכולם מרגישים בטוב, התעניינה בקצרה, רק לשם הנימוס, בשלומם שלהם וביקשה לדבר ביחידות עם קמי על משהו חשוב ופרטי. "את מכירה את בתם הגדולה של הזיתונים?" "איזו מהן?" "הבת של האלמן הגבוה." "זו שהתחתנה עם החייל?" "השנייה, שצעירה ממנה." "כן, מכירה. נערה טובה מאוד. למה את שואלת?" "כי אנדרה שלי פגש אותה בחופשה האחרונה שלנו והוא היה רוצה להכיר אותה קצת יותר מקרוב. את יודעת שאמא זווירה מתקשה לשמוע בטלפון. את יכולה לדבר איתה שתלך לפגוש את האחיות הגדולות של האב, תגשש באופן דיסקרטי, אם הוא יסכים שאנדרה שלי יכתוב לה?" "בסדר, אני אבקש ממנה." "תודה רבה. וזכרי – אף מילה! את מכירה אותו. הוא מאוד ביישן." "בסדר." "נשיקות." "להתראות בקרוב." כשתלתה את שפופרת השנהב על מקומה הכריזה מול כל היושבים בסלון, שהמתינו בסקרנות למוצא פיה: "האנדרה של הנרייט מבקש להתחתן עם זיתונית. מה היא חושבת לעצמה, שהיא יכולה לבחור בשבילם מפריז את הבנות הכי יפות שלנו?"
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"חלון לים של נצרת", נטלי מסיקה, טפר, 391 עמודים
