לך תדע באיזה מצב רוח תתפוס את צ'רלי ביטון, האיש שהוציא יחד עם חבריו לפנתרים השחורים את המחאה החברתית לרחובות לפני 50 שנה. כבר חודשים ארוכים שהוא ממעט לצאת מביתו במבשרת ציון בעקבות ניתוח כושל שעבר בצוואר וגורם לו כאבים קשים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"תסתכל איך אני", הוא אומר, נאנק מכאבים, לאור בן מלך, השחקן שמגלם אותו בהצגה "פנתר כפול", שרצה עכשיו בתיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר ועוסקת בפנתרים. "שבע שנים אני סובל מכאבים, אבל הניתוח רק החריף הכל. כאבי תופת. אני ישן שעתיים, מתעורר, ולוקח כדור שינה. אחרי חצי שעה אני נרדם לעוד שעה וחצי־שעתיים, ואז מתעורר וזהו. לא נרדם יותר. זה כל היום שלי. גיהינום".
מתי זה יעבור?
"אני שם מדבקות עם סם של חולי סרטן, וזה קצת מקל עליי. מעשן עוד סיגריה גראס וגם זה עוזר".
"יש לך רישיונות לגראס?", שואל אותו בן מלך כשהוא מריץ חיקוי קורע של ביטון מהימים ההם, ומצליח להוציא ממנו חיוך גדול ונדיר. "נתנו לי רישיונות, אבל אני לא משתמש בהם", אומר ביטון. "אני קונה בשוק החופשי. הכול אותו חומר".
צ'רלי, איך אור משחק אותך?
"אני ממש מביע הערכה לדרך שבה אתה מחקה אותי", אומר ביטון. "אם תתקשר עכשיו לאנשים שמכירים אותי ותגיד 'אני צ'רלי ביטון' – הם יחשבו שזה אני. איך עבדת על הדמות שלי?".
"בהתחלה הסתכלתי הרבה על סרטוני וידיאו שלך", עונה בן מלך, "איך אתה נראה, איך אתה מתנהג, איך אתה מדבר. אנחנו גם דומים. גם אני רזה כזה".
ביטון, ממייסדי תנועת הפנתרים השחורים, כבר בן 74. "אריה זקן ושבור", הוא מעיד על עצמו. מאחורי בן מלך (35) כמה תפקידים מרשימים – דמותו של אסא כץ בסדרת המתח המוערכת "המדובב", ודמותו של יוסף חיים בן דוד, רוצח הנער מוחמד אבו־חדיר, בדוקו־דרמה "הנערים". "יכולת להיות הבן שלי", אומר לו ביטון. "בכיף", עונה לו בן מלך.
"פנתר כפול", שכתב יואב שוטן־גושן וביים נועם שמואל, מביאה את סיפורו של יעקב אלבז (יורם טולדנו), עבריין כריזמטי, שנשתל על ידי רפ"ק תורג'מן בתנועת הפנתרים השחורים כדי לאסוף מידע על המחאה שמאיימת להצית את המדינה. אלא שאלבז מזדהה עם המחאה והופך לגיבור התנועה. כשרפ"ק תורג'מן מבין שאלבז עבר צד, הוא מפעיל את מלוא כוחו כדי להכריח אותו להמשיך כחפרפרת, ומשאיר אותו קרוע בין הפנתרים השחורים למשטרה.
מלבד ביטון, החברים הבולטים בתנועת הפנתרים שנולדה ברחובות מוסררה היו בין השאר ראובן אברג'ל, סעדיה ורפי מרציאנו, דוד חזקיה, אלי אביכזר, כוכבי שמש, דוד לוי, יעקב אברג'ל, אליעזר אברג'ל, קוקו דרעי וג'אקי דיין. צעירים שבאו מלב המצוקה, והצליחו להעלות אל פני השטח את נושא העוני, הפער בין עניים לעשירים והיחסים העדתיים בחברה הישראלית. שמה של התנועה ניתן לה על ידי אבי ברדוגו, בהשראת התנועה האמריקאית.
ביטון וחבריו זרקו שק עם עכברים לביתו של שר הסעד, פרצו למפעל שמן תעשיות וחילקו את השלל שנבזז למשפחות מצוקה. הם גנבו בקבוקי חלב שהיו מונחים בלילות ליד דלתות בתים באחת השכונות המבוססות בירושלים, והשאירו פתק: "בקבוק זה יכול היה להאכיל עשרה חתולים, לקחנו אותו כדי להאכיל עשרה ילדי משפחות מצוקה".
"באחת ההפגנות בכיכר ציון המשטרה באה לפזר אותנו עם אלות ומקלות, והרבה דם נשפך על הכביש", מספר ביטון. "שוטרים ומפגינים נפגעו, עשרות אושפזו בבתי חולים ו־70 מפגינים נעצרו על ידי המשטרה".
בן מלך מתעניין: "עשיתם משהו מיוחד שהוביל את זה לידי מכות?".
ביטון: "לא עשינו כלום. ישבנו על הכביש ושרנו התקווה. נכנסתי למעצר על זה שהדבקנו על העצים פלקטים שקוראים להפגנה. 15 יום הייתי עצור. טענו שאני מסוכן לציבור. חטפנו הרבה מכות. מגיל 22 לא היו לי שיניים. מה שיש לי זה מפלסטיק. קיבלתי פיצוץ לתוך הפנים והתנפחתי כמו בלון. גם העיניים היו חצי בחוץ, שחורות מדם".
למה אתה כועס על ראובן אברג'ל, שהקים איתך את התנועה?
"כי בעיניי הוא היה החפרפרת של המשטרה, לא אלבז".
אברג'ל ביקש לא להתייחס לדברים אלה.
המחזאי שוטן־גושן: "כפי שנחשף בתקשורת וכפי שעולה מהפרוטוקולים המשטרתיים שהיו חסויים ונחשפו רק לאחרונה, אלבז שימש כחפרפרת משטרתית, אך גם היה דמות מובילה בהנהגת הפנתרים. בראיונות עם הפנתרים נמסר לי כי בסופו של יום אלבז היה פנתר בנשמתו".
בן מלך: "מה הפנטזיה הכי גדולה שחלמתם להשיג במאבק?".
ביטון: "כשהייתי בן 20, כל מה שרציתי זה להתקיים, לחיות, שיהיה לי איפה לגור ומה לאכול. איפה אתה נולדת, אבאל'ה?"
בן מלך: "נולדתי באור יהודה לבית מוצלח. הורים אקדמאיים. אבא שלי ממוצא טורקי ואמא עיראקית. אבא היה בלהקת הנח"ל המיתולוגית שהיו חברים בה ירדנה ארזי, גידי גוב, מירי אלוני, אפרים שמיר, לאה לופטין ודני סנדרסון. באור יהודה הייתי 'האשכנזי'. מאוד ביישן, רגיש. תלמיד סבבה. גדלתי בסביבה קשה ואלימה יש לי חברים שדקרו אנשים וישבו בכלא. אחד החברים הכי טובים שלי בתיכון היה פועל בניין. בבוקר ההורים שלי היו מקפיצים אותי לבית הספר, והוא היה עובד עם פאקינג קונגו. בן דוד של חבר הכי טוב שלי בילדות, הלך בטיילת בגיל 17, נתקל בבחור ערבי, דקר אותו ונכנס למאסר עולם. היית משלם למישהו 150 שקל והוא היה הולך לעזריאלי לגנוב לך ג'ינס של דיזל. 150 במקום אלף".
גם אתה גנבת?
"גנבתי כמה דברים, אבל לא הלכתי לעזריאלי לגנוב ג'ינס של דיזל. גנבתי מפה איזה זוג נעליים, משם איזה אקדח פיקות. גניבות של ילדים. הייתי ילד מאוד רגיש וביישן וזה אילץ אותי לעשות דברים שלא היו בטבע שלי".
חשת קיפוח?
"לא. אשכנזי היה שם נרדף להתנהגות, כמו אדם שחופר, למרות שאני גם חופר. רק כשהגעתי לתל־אביב הבנתי שאני שונה. גם רוב התפקידים שקיבלתי הם של מזרחים".
ביטון: "הפנתרים הם ההצלחה הכי גדולה שהייתה לתנועה פוליטית. עשינו מאבק שאנשים המשיכו אותו אחר כך. אבל היום המצב הרבה יותר גרוע ממה שהיה אז". בן מלך: "אני לא חושב שיש גזענות היום. יש פערים כלכליים. יש לי חברים מצפון תל־אביב שההורים שילמו להם את כל הדוקטורט והשכירות במשך עשר שנים ויש להם כבר בית. לי אין בית עדיין"
צ'רלי, הפנתרים השחורים הם בסופו של דבר סיפור הצלחה?
"ההצלחה הכי גדולה שהייתה יכולה להיות אי פעם לתנועה פוליטית. עשינו מאבק שאנשים המשיכו אותו אחר כך. עד היום, כל מזרחי יגיד לך שיש אפליה ויש קיפוח, שדופקים פה שחורים".
בן מלך: "אני לא חושב שיש גזענות היום. אני חושב שעדות המזרח מאוד התקדמו. יש את הפערים הכלכליים. יש לי חברים מצפון תל־אביב שההורים שילמו להם את כל הדוקטורט והשכירות במשך עשר שנים ויש להם כבר בית. לי אין בית עדיין. אני חושב שהאפליה היא תודעתית. יש הבדל תודעתי בין אשכנזים למזרחים".
ביטון: "היום המצב הרבה יותר גרוע ממה שהיה אז. קח את כל הפקידות הגבוהה במדינה – בביטוח, בבנקים, בחברות, באינטרנט, כל המשכורות האדירות – כל זה זה רק אשכנזים. אין מזרחים".
ביטון תמיד הצליח להפתיע, גם בפעילות הפוליטית שלו. הוא היה חבר כנסת במשך ארבע שנים בתנועת חד"ש, הבחירה הכי פחות מצופה מבנו של פעיל ליכוד. ב־2015, לקראת הבחירות לכנסת העשרים, הודיע על תמיכה בש"ס, על אף שגינה את המפלגה בעבר. "הצבעתי לש"ס פעם אחת, בגלל אחי", הוא מתעקש. "לא הצבעתי ש"ס כי האמנתי שהם יביאו גאולה לעולם. אח שלי הוא אחד הפעילים המרכזיים בתנועה. אחד הדברים שעשיתי בכנסת היה לדבר אל הקיר, להראות שאין עם מי לדבר".
מה ההבדל בין הפוליטיקאים של אז לאלה של היום?
"מנחם בגין היה איש שהסרגל היה עקום לידו. איפה הוא ואיפה נתניהו. היו עוד אנשים ישרים במדינה הזאת. רבין, למשל. כשנבחרתי לכנסת, בגין שאל אותי, 'מה שלום אבא?'. אמרתי לו, 'בסדר', והוא אמר, 'תמסור לו דרישת שלום. ממנחם'. אחר כך הוא אמר לי: 'חבל שהלכת עם חד"ש'. אמרתי לו, 'מנחם, אם היינו באים לחרות, הייתם מקבלים אותנו?'. הוא שתק והלך. ביבי, לעומתו, יכול להגיד לך את מה שאתה רוצה לשמוע".
בנו החורג הוא ד"ר שי פריינד, שהיה ממובילי מחאת הרופאים המתמחים ב־2011. "גם אמא שלו וגם אני דחפנו אותו", אומר ביטון. "אז מה, בזה פתרנו את הבעיות של המזרחים? קח את מאה אחוז הרופאים בארץ, זה אולי הבן שלי ועוד עשרה. עכשיו, מה שם המשפחה של הבן שלי? פריינד, ואחר כך הוא שינה את זה לשניידר, שאף אחד לא יוכל לחשוב שהוא מזרחי. כנראה שהוא חושב שעם השם הזה עושים יותר כסף. שיהיה בריא, ילד נהדר".
השסע החברתי נשאר חמור כשהיה?
"מה שיש היום זה גועל נפש שלא היה בחיים במדינת ישראל. ברגע שביבי החליט שהשלטון הוא של אבא שלו ושל אמא שלו, גם אם יצטרכו לעשות מלחמת אזרחים, זה מה שקורה".
מה חשבת על תנועת המחאה של דפני ליף?
"היא נשמה נהדרת. עמדו מאחוריה אנשים שעניין אותם רק להיות חברי כנסת. רצו לנצל את המחאה לטובתם הפרטית".
רגע לפני שאנחנו נפרדים, ביטון קורא לבן מלך ומנשק אותו על המצח. "אני מאחל לך שתהיה שחקן גדול", הוא אומר לו, "אני בטוח שחוץ מלחקות אותי תעשה עוד דברים נהדרים".
