לרבים מהקוראים שגדשו את המועדונים בתחילת שנות ה-90, להיטיהם של הקאונטינג קרואוז צרובים היטב בזיכרון המוזיקלי. היו אלה ימים בהם בלתי אפשרי היה לחמוק מ-Mr. Jones שהתנגן שוב ושוב בערב ממוצע על רחבת הריקודים ופעמים רבות ונוספות במהלך היום בתחנות הרדיו השונות.
הלהקה שהוקמה ב-1991 בסן פרנסיסקו על ידי אדם דוריץ והגיטריסט דיוויד ברייסון, יצאה באותה התקופה ממחוזות האנונימיות וצברה פופולריות רבה ברחבי העולם עם להיטים כמו Round Here,Omaha ו-Sullivan Street, כשהסולן דוריץ קנה לעצמו שם גם בשל הראסטות הארוכות שכיסו את ראשו והבחורות איתן יצא, דוגמת קורטני קוקס וג'ניפר אניסטון, בתקופת התהילה של "חברים" וכן אמי רוסום, מארי-לואיז פארקר וכריסטינה אפלגייט. לאורך דרכה המוזיקלית הלהקה הוציאה שבעה אלבומי אולפן ומכרה מעל ל-20 מיליון עותקים ברחבי העולם, הייתה מועמדת לשני פרסי גראמי ואף גם הייתה מועמדת לפרס האוסקר עם שיר הנושא מתוך הסרט "שרק 2", Accidentally in Love אותו הוציאו ב-2004.
הימים ראשוניים של ההצלחה המאסיבית נשארו בגדר זיכרון רחוק ומתוק לעיתים עבור דוריץ, שמאז אותה התקופה אובחן כמתמודד עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית, עליה הוא מדבר בריאיונות בפתיחות ומספר כי טעם הן את טעם ההצלחה והן את טעם הכישלון. שלושה עשורים לאחר צאת אלבומם הראשון, August and Everything After, דוריץ (57) מתיישב לראיון זום עם ynet מסלון ביתו שבניו יורק, כשהוא נינוח ומחויך, בראש מגולח מראסטות. השיחה מתרחשת לקראת הופעתם הראשונה של הלהקה בארץ, שתתקיים ב-14 בספטמבר באמפי פארק רעננה, כחלק מסיבוב ההופעות העולמי הנושא את שם אלבומם האחרון - The Butter Miracle Tour.
עוד במדור מוזיקה:
למרות כי זו הופעתם הראשונה של הלהקה בישראל, זהו אינו ביקורו הראשון של דוריץ, שמגיע ממשפחה יהודית עם שורשים רוסיים ובצעירותו אף ביקר בארץ מספר פעמים. "זה יהיה הביקור השלישי או הרביעי שלי בישראל", הוא מרחיב. "הגעתי כחלק מקבוצת נוער כשהייתי בן 16 ואחר כך הגעתי לבד כשמלאו לי 18. אני ממש מתרגש מהביקור ויש מקומות שאני מחכה לחזור אליהם, בעיקר ירושלים שמאוד אהבתי כשהגעתי אליה כילד. נהגתי להסתובב כל יום ברחובות של העיר העתיקה ופשוט לספוג את האווירה. החברה שלי באה איתי הפעם ואני אשמח להכיר ולהראות לה את ישראל, אנחנו מגיעים מספר ימים לפני שהלהקה מגיעה כדי שיהיה לנו זמן להסתובב ולפגוש אנשים. יש לי חבר ישראלי, עמית תמיר, למדנו יחד באותה האוניברסיטה, הוא שיחק שם כדורסל ועכשיו הוא חי בישראל. הוא יצר איתי קשר לפני כמה זמן ואני ממש מתרגש לפגוש אותו שוב, לא התראינו משהו כמו 15 שנים".
ביקורם המקורי של הלהקה היה מתוכנן לחודש אוגוסט דאשתקד, אולם הוא נדחה בשל וירוס הקורונה. "קוביד זה דבר נפלא לטיפוח חוסר הוודאות", צוחק דוריץ. "שלוש שנים הצלחתי להתחמק מהווירוס, אבל בסוף הוא הגיע גם אליי. היה לי חבר מחוץ לעיר שבא לבקר ונורא רציתי לראות אותו מנגן. יצאנו יחד לקונצרט וחטפתי. זה לא היה סימפטי בכלל ואני אשמח לא לחוות את זה שוב, אבל היי, מוזיקה היא החיים ואי אפשר לוותר על הופעות חיות פשוט צריך ללמוד לחיות עם חוסר הוודאות".
מה צפוי למעריצים שיגיעו להופעתם בארץ?
"ובכן, איתנו תמיד צפו ללא צפוי", עונה דוריץ ותשובתו מחזקת את המוניטין שיצא ללהקה בגין ההופעות החיות הדינמיות שלה. "אנחנו לא ממש מתכננים מה ננגן בהופעה עד לאותו הערב. לפעמים יש לנו איזה פורמט שלפיו אנחנו עובדים אבל, אנחנו אף פעם לא סגורים על מה בדיוק ננגן. אני יכול להגיד בוודאות שננגן את האלבום האחרון שלנו, The Butter Miracle - Suite One, כי אני מכור אליו, ובטוח ננגן את A Long December. זה השיר היחיד שאנחנו מנגנים בכל הופעה שלנו ואף פעם לא נמאס לנו ממנו".
האלבום האחרון עליו מדבר דוריץ, הגיע אחרי הפסקה ארוכה בת שבע שנים. האלבום שונה מאלה שהוציאו בעבר - מדובר בסוויטה מוזיקלית שמשמעותה יצירה הבנויה בסדר מסוים, כאשר החלקים השונים שלה קשורים זה לזה בתמה ובטון. הסוויטה של הלהקה בנויה מארבעה שירים שממשיכים זה את זה והאורך הכולל שלה עומד על כ-19 דקות. דוריץ משתף שההשראה לאלבום באה לו לאחר תקופה ארוכה של בלבול, בה הרגיש קצת לא שייך לעולם המוזיקה. לאדם שחלק גדול משיריו עוסק בנושא של שייכות, מדובר בעניין לא פשוט.
"ביליתי זמן רב אצל חבר בחווה באנגליה, והייתי שם לבד ברמה שלא הייתה אף נפש חיה מלבדי במרחק של קילומטרים רבים מסביב. שכרתי קלידים כי פשוט הרגשתי שבא לי לכתוב, וזה אחרי שלא התחשק לי לכתוב תקופה ארוכה. הסיבה לכך הייתה שהתייאשתי מלנסות ולהבין איך לעבוד בתוך עולם המוזיקה בזמן האחרון. זה היה שלב מבלבל וגם מוזר עבורי, שלב שהיה לי קשה להבין מה אני רוצה לעשות ואיך".
מתברר ש-Somewhere Under Wonderland, האלבום האחרון שהלהקה הוציאה ב-2014 קיבל ביקורות נהדרות. חברת התקליטים עשתה עבודה טובה בלקדם אותו ועם זאת - האלבום פשוט בא והלך. בלי שום עניין, ובלי רושם חזק ואמיתי.
4 צפייה בגלריה
"התייאשתי מלנסות ולהבין איך לעבוד בתוך עולם המוזיקה בזמן האחרון". אדם דוריץ, להקת קאונטינג קרואוז
(צילום: Graham Denholm / GettyImagesIL)
"התאכזבתי ממש", דוריץ מסביר, "לא רציתי לשחרר מוזיקה חדשה עד שלא אפצח את מה שקרה. עדיין הופענו והסתובבנו בעולם עם החומרים הישנים, אבל לא כתבתי במשך זמן רב. לא רציתי לכתוב עד שלא ארגיש שהצלחתי לפצח את העניין הזה של מה קורה עכשיו בעולם המוזיקה. אבל בחווה התעורר בי החשק לכתוב, ולא אשקר - הייתי די מבוהל ולא בטוח בעצמי כשהתחלתי. לא ניגנתי על פסנתר שנים, ובהתחלה הייתי חלוד עד כדי כך שבקושי הצלחתי לנגן.
"כתבתי את Tall Grass וחזרתי אליו ביום שלמחרת כי לא הייתי בטוח שהוא גמור, וכשהתחלתי לשחק עם הסיום של השיר פתאום הופיעה מלודיה נוספת וצצה לי שורה של מילים בראש "Bobby was a kid from round the town". חשבתי שאולי השיר אמור להיות ארוך יותר עם שינוי מוזיקלי, כמו בשיר שלנו Palisades Park, שיש בו חלקים מוזיקלים שונים, מעין מעבר לחלק נוסף, אבל ככל שהמשכתי לנגן ולשחק עם זה - הבנתי שזה שיר אחר, שיר חדש. אבל מה שהגניב אותי היה שהשיר החדש נולד מתוך העבודה על Tall Grass וכאילו המשיך אותו, ופתאום התרגשתי ממש מהרעיון של כתיבת קבוצת שירים שזורמים האחד מתוך השני, וההתרגשות החזירה לי את הרצון לכתוב. הפסקתי לחשוב על איך למכור תקליטים ופשוט התרכזתי בחוויית הכתיבה הייחודית, באתגר".
אתה כבר חושב על סוויטה 2?
"כן. הייתי בחווה באנגליה שוב שנה שעברה וכתבתי מספר קטעים וחשבתי שאולי יש לי את האלבום השני ביד, אבל אז חזרתי הביתה והשמעתי את הקטעים לחבר שלי, דיויד ליאופפה מלהקת Gang of Youths (להקת רוק אוסטרלית, ש"ג). הוא שלח לי את האלבום שלהם לפני שהם שחררו אותו ואני שלחתי לו את שלי. הוא החבר הכי טוב שלי ואנחנו תמיד שולחים חומרים אחד לשני. האלבום שלו נתן לי פרספקטיבה והבנתי שאני אשחרר את החומרים שלי רק אחרי שאגיע לרמה הנדרשת, הם עדיין לא שם".
"הפכנו להיות שם שמוכר בכל בית"
לקראת סוף הריאיון ולקראת חגיגות ה-30 המתקרבות לאלבום הבכורה שהתחיל את הכול, דוריץ חוזר איתנו לרגע בו הבין שחייו השתנו לנצח. "התקליט היה בחוץ כבר שלושה חודשים, Mr. Jones היה להיט די גדול כבר ברדיו אבל האלבום עצמו לא הגיע אפילו ל-200 הגדולים. ואז בינואר ניגנו ב"סאטרדיי נייט לייב" את Round Here ופתאום האלבום דילג 40 מקומות בשבוע במשך חמישה שבועות. ממקום 213 ל-171, משם למקום 90 ואז למקום 50 ומשהו ואז למקום ה-13 ואז למקום השישי ואז למקום השני. נשארנו במקום השני במשך כמעט שנתיים. אז אני חושב שההופעה בטלוויזיה הייתה נקודת המפנה האמיתית, אבל לא הבנו את זה בזמנו.
"באפריל 94', שלושה חודשים אחרי ההופעה בתוכנית, עדיין חיממנו כל מיני להקות אחרות. אני זוכר שנסענו להופיע באירופה וחזרנו משם לניו אורלינס כדי להופיע בפסטיבל ג'אז בעיר, וכשהגענו לשם התנפלו עלינו וזה דבר שלא היה קודם. ניגנו באיזה מועדון שמכיל בדרך כלל 800 אנשים, והוא היה מפוצץ. בחוץ עמדו עוד איזה 2,000 אנשים, והיו צריכים לפתוח את הקירות של המועדון. זה היה מטורף. התנועה עצרה ואלפים התגודדו בחוץ והאזינו למוזיקה מעבר לקירות של המועדון. ההתפוצצות שלנו הייתה פתאומית, לא משהו הדרגתי והיא קרתה כשהיינו מחוץ לאמריקה. כשחזרנו פתאום הפכנו להיות שם שמוכר בכל בית והיינו הדבר החם".
4 צפייה בגלריה
"אלפים התגודדו בחוץ והאזינו למוזיקה מבעד לקירות של המועדון". אדם דוריץ, להקת קאונטינג קרואוז
(צילום AP)
אתה מתגעגע להתרגשות של הימים הראשונים?
"היה מאוד כיף וזה סופר-מגניב שאנשים שהגיעו לראות אותנו בהתחלה התעניינו בכל דבר שעשינו. אבל ברגע שיש לך להיט, אותם אנשים באים לשמוע שיר מסוים. אבל אני מוכרח להודות שאני אוהב גם להופיע בפני אצטדיונים של עשרות אלפי אנשים, כי כשאתה מתחיל לנגן את Round Here ומאלתר על המנגינה, אתה קולט פתאום שהקהל הענק הזה משתתק כי הוא רוצה לשמוע אותנו ממציאים דברים במקום, זה מחשמל.
"יש גם קסם בהופעות קטנות ואינטימיות אבל זה גם מאוד קל, כמעט קל מדי. לעומת זאת לנגן בפסטיבל ענק ולהוציא את החומרים המוזרים שאנחנו עושים - זה מרגש אותי. אין ספק שהיה ריגוש אדיר בימים הראשונים שלנו, אבל היו לי גם שנים רבות של חוסר יציבות וחוסר וודאות של איך אוכל לטפל בעצמי אז זה נחמד שיש קריירה שנמשכת כבר 30 שנה. זה לא פשוט ולא טריוויאלי בעסקי הרוקנ'רול. יש קריירות שנמשכות חמש דקות, והנה אנחנו כבר שלושה עשורים אחרי, וזה מדהים. אנחנו עדיין עובדים על חומרים חדשים ודברים חדשים קורים - כתבתי את הסוויטה המוזיקלית הראשונה שלי, אני עובד על השנייה, אנחנו עומדים להופיע כל הלהקה בפעם הראשונה בישראל. החיים עדיין מלאים בהפתעות".
