השבוע התארחה מינדי קיילינג, היוצרת של הקומדיה הנטפליקסאית המופלאה, "אמת או חובה", בלייט-נייט של סטיבן קולבר. בין שאר הנושאים שהעסיקו את השניים (קולבר התנצל שהוא נכנס לחדר ההלבשה של קיילינג כשהיא הייתה בחזייה, וקיילינג התנצלה שלא הצטיידה בחזייה חושנית יותר), התוודתה קיילינג על הבנתה המוגבלת של דור ה-Z, זה שמככב בסדרות שהיא כותבת. התסריטאית ממוצא הודי, שלא מסתפקת בחזרה לימי התיכון העגומים והמאתגרים אלא כותבת גם סדרה שנקראת "חיי המין של נערות קולג'", סיפרה שלא פעם היא תוהה בינה לבין עצמה למה בעצם היא כותבת סדרות סקסיות על בני נוער. "האם הם חושבים שאני מוזרה?", תהתה קיילינג, "שאני גברת מבוגרת וקריפית שמבקשת מהם לספר לי על חיי המין שלהם?".
"אמת או חובה", עונה 2 – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
קיילינג כבר סיפרה בעבר ש"אמת או חובה" (Never Have I Ever), שחזרה אתמול (ה') לעונה שנייה, מבוססת בחופשיות על החוויות שלה כמתבגרת חנונית ממוצא הודי בארצות הברית, ושהיא מפצה באמצעות הסדרה על החסכים שלה מימיה כתיכוניסטית. אם להיעזר בפסיכולוגיית שני גרוש, זה מסביר את העלילה הלא-ריאליסטית של הסדרה שלה, שנשענת על פיגומים גנריים וצפויים (האם יש חוויה אוניברסלית יותר מזיכרון עגמומי ומעורר חלחלה של ימי התיכון? כולנו יודעים מי היינו אז ומי קיווינו להיות). מצד שני, זה מסביר גם את המנעד הרחב והאנושיות של הדמות הראשית שלה, דייווי (מייטריי ראמקרישנן), שקיילינג מכירה היכרות אישית מאוד, שלא לומר יושבת לה בתוך הראס.
מי שאהב את העונה הראשונה של "אמת או חובה" ישמח לשמוע שהשנייה לא נופלת ממנה. דייווי אומנם מג'נגלת עכשיו בין שני בחורים במקום לחלום על אחד, אבל היא עדיין הנערה ממוצא הודי עם הפתיל הקצר והתקפי הזעם, שמדי פעם מתנחמת בהודעות קוליות מהאבא המת שלה כדי להירגע. היא עדיין הנערה שעושה את כל הבחירות הלא נכונות מהטעמים הכי אגוצנטריים. היא והדמויות סביבה עדיין שנונות להפליא (טוב, חוץ מפקסטון, אבל הוא לא צריך להיות כזה כי יש לו מטבוליזם בריא), כולל הקריין שהבריק בעונה הראשונה וממשיך לשנייה, הטניסאי הזועם, ג'ון מקנרו - מחווה לאביה של דייווי שהיה אוהד טניס אדוק.
"אמת או חובה" היא חלומה הרטוב של נטפליקס - אם דמויות המשנה של דייווי, החברה השחורה שהיא גם לסבית והאסיאתית חובבת הדרמה, הן מעט שטוחות, הרי שהגיוון האתני שמגיע בצורת הרקע ההודי של דייווי הוא אותנטי ולא זולג לקלישאות מונחתות לצרכי פוליטיקלי קורקט. קיילינג סיפרה בעבר שהיא חששה לחזור לחוויות התיכון שלה כדי לבסס עליהן את הסדרה, אבל אחרי שמילאה את חדר הכותבים שלה בנשים אמריקניות ממוצא הודי והסיפורים התחילו לזרום, היא הבינה שהיא לא לבד ושהיא חוסכת לעצמה את הטרחה שבטיפול פסיכולוגי - החל מהשיבה להודו ועד הכמיהה של המשפחה של דייווי שתהיה לה חברה הודית.
קיילינג (עם השותפה שלה לכתיבה, לאנג פישר) מכניסה את הצופים לתוך חדרי החדרים של הילדות שלה כנערה עם מורשת הודית שנקרעת בין לבין. בין האמריקניות להודיות, בין הבחור המקובל והחתיך לחכם, בין השאיפה שלה לרשום על החגורה שלה שלל הישגי נעורים לרצון להיות בנאדם טוב יותר. אנחנו לא צריכים לבחור בין לצחוק הרבה ובין להתרגש, אנחנו זכינו בפריווילגיה הטלוויזיונית לעשות את שניהם. תו שמח לכולם!
