טקס האוסקר האחרון ייזכר ככל הנראה בעיקר בזכות סטירת הלחי שהנחית וויל סמית' על כריס רוק. אלמלא היה מדובר במחווה אלימה שראויה לכל גינוי, ניתן היה לקטלג את האפיזודה הזאת כסוג של מחווה לסרט הזוכה בטקס, "קודה", שעוסק במשפחת חירשים ובבתם השומעת. הסטירה שספג כריס רוק, בהיותה אקט ויזואלי נטו, חלחלה אל הצופים השומעים והחירשים באותה מידה. בדרכה העקלקלה, היא הפכה את קהילת החירשים לחלק בלתי נפרד ממעגל הצופים, ואולי אף השלימה את המסר של "קודה".
קודה – טריילר
גם סיפור הליהוק של הסרט, שהביא ליוצריו שלושה פרסי אוסקר בטקס האחרון, התאים לרוח הזמן. בשנים האחרונות התגברה המחאה על תופעת השחרת-הפנים (בלאקפייס), שמשמעותה ליהוק שחקנים לבנים לגלם דמויות שחורות באמצעות הכהיה מלאכותית של פניהם, מהלך שנתפס כביטוי לגזענות והגחכה. לאחרונה התרחבה המחאה גם לתחומים אחרים - שחקנים רזים שמגלמים דמויות במשקל גבוה יותר באמצעות חליפות השמנה; בלאקפייס על רקע אתני (כמו שחקנים יהודים שמגלמים ערבים); על רקע נטייה מינית (סטרייטים המגלמים דמויות להטב"קיות), ועל רקע דתי (כגון שחקנים נוצרים שמגלמים יהודים). לצד אלו ישנה גם המחאה על ליהוק שחקנים שאינם בעלי מוגבלות לדמויותיהם של חירשים, עיוורים וכדומה.
הסיפור מאחורי הפקת "קודה" הוא אחד שתוכלו לספר לילדים שלכם אם תרצו ללמד אותם שיעור על נחישות וייצוג הוגן. "קודה" מבוסס על סרט צרפתי מ-2014 בשם "משפחת בלייה", שעורר זעם רב בקרב קהילת החירשים כשהתברר שהדמויות החירשות בו גולמו על ידי שחקנים שומעים - מעשה שלטענת אנשים לקויי שמיעה השטיח את הדמויות והפך אותן לקריקטורה.
7 צפייה בגלריה
הפכו את הדמויות לקריקטורה. האם והאב החירשים בסרט "משפחת בלייה"
(באדיבות בתי קולנוע לב)
ב"קודה" לוהקה לתפקיד האם השחקנית החירשת מרלי מטלין, שכבר לפני כמה עשורים לקחה הביתה אוסקר על תפקידה ב"ילדים חורגים לאלוהים", מה שהפך אותה לשחקנית החירשת הראשונה שזוכה בכבוד. את שאר התפקידים ב"קודה" ביקשו מפיקי הסרט לאכלס בשחקנים שומעים, אבל מטלין הטילה וטו והתעקשה על ליהוקם של שחקנים חירשים לדמויות חירשות. העימות החריף עד כדי איום של השחקנית בהתפטרות, עד שבסופו של דבר המפיקים מצמצו ראשונים. מטלין סייעה להפקה למצוא את השחקנים מקרב קהילת החירשים. טרוי קוצור, שמגלם את בעלה בסרט, זכה באוסקר על תפקיד משנה והיה לגבר החירש הראשון שזוכה בפרס אי פעם. הייצוג האותנטי שזכו לו הדמויות החירשות בסרט עורר התרגשות ותקווה בקרב קהילת השחקנים החירשים - בעולם וגם פה, בישראל - ששינוי אכן עומד להגיע.
לא לחינם נאלצה מטלין להשקיע מאמצים רבים בחיפוש אחר השחקן החירש שיוכל לחבור אליה על הסט. בארץ, למשל, אף בית ספר למשחק לא ערוך לקלוט תלמידים חירשים, וכשמפיק או מלהק כבר מבקש להגדיל ראש וללהק שחקן חירש - עליו לחפש אותו בדרך לא דרך. את המצב הזה מנסים לתקן אנשי "נא לגעת", מרכז אמנות ותרבות ביפו, שבין היתר גם מעלה הצגות שבהם משחקים אנשים בעלי מוגבלויות - בעיקר חירשים, עיוורים וחירשים-עיוורים. במקביל למחזות כמו "ילדים חורגים לאלוהים", התיאטרון מעלה גם מחזות מקוריים שכתבו השחקנים-היוצרים, דוגמת "שיח חירשים", שמתאר סיטואציות הומוריסטיות מחייהם של השחקנים כשהם באים במגע עם אנשים שומעים. הצעד הבא, כך מקווים בתיאטרון, יעשה את השינוי האמיתי - אקדמיה למשחק ולכתיבה המיועדת לעיוורים ולחירשים שתיפתח באוקטובר השנה בשיתוף מכללת סמינר הקיבוצים.
7 צפייה בגלריה
אף בית ספר למשחק בארץ לא ערוך לקלוט תלמידים חירשים. מתוך "שיח חירשים" בתיאטרון "נא לגעת"
(צילום: שי בן אפרים)
"אי אפשר לקחת אדם בעל מוגבלות שהוא לא שחקן מקצועי לגלם תפקיד מסוים, כי אז אולי יש אותנטיות בייצוג - אבל איפה המשחק?", אומר אורן יצחקי, מנכ"ל "נא לגעת". "לכן אצלנו אנחנו מכשירים בפועל שחקנים כבר שמונה שנים, לפני כל הצגה, ואנחנו מקווים שהאקדמיה שנפתח תהווה חלופה משופרת לתהליך הזה". ליצחקי ברור גם שכדי שלגופים שונים יהיה תמריץ ללהק שחקנים בעלי מוגבלויות בהפקות רגילות, עליו לפנות אליהם בשפה מסוימת - להלן תקציבים. "יצרנו תקנת רוחב מול משרד התרבות, שלפיה כל גוף שישלב אנשים עם מגבלה יקבל נקודות זכות שיתבטאו בתקציב נוסף".
לדברי יצחקי, עשרות אלפי החירשים שחיים בארץ פוגשים את חלום התיאטרון שלהם, אם בכלל, בגיל מתקדם יחסית. "החלום הזה לשחק מתחיל אצל אנשים שומעים כשהם במגמת תיאטרון בתיכון, נניח, או בגילי העשרים כשהם נרשמים לבית ספר למשחק. לחירשים אין את זה", הוא אומר. "זה מעגל - אין תפקידים לחירשים, וברור שלא יהיו, כי אין שחקנים. אם היו יותר שחקנים הם היו יותר משתלבים בתפקידים, וכך גם עולם התוכן היה משתנה - וחוזר חלילה".
מי ששברה את מעגל ההיעדרות של שחקנים חירשים מהמיינסטרים היא השחקנית והבמאית החירשת נורית שלום, הראשונה ששיחקה בתפקיד משמעותי בטלוויזיה הישראלית. שלום גילמה את היועצת הפוליטית של שרת החינוך, ויקי זערור (מגי אזרזר), בסדרה "ויקי ואני" בערוץ עשר, וגם ביימה את ההצגה "שיח חירשים" בשיתוף במאי נוסף, שומע, בתיאטרון "נא לגעת". "האהבה שלי למשחק הגיעה בגלל חוסר התקשורת שחוויתי בבית", היא אומרת בראיון ל-ynet. "אני באה ממשפחה שומעת שבה אני החירשת היחידה. בגלל ששפת הסימנים עשירה בתיאטרליות, רציתי להגיע לרמה גבוהה של משחק ושפה כדי להשלים את החסך מהילדות".
7 צפייה בגלריה
" אם היו יותר שחקנים חירשים - הם היו יותר משתלבים בתפקידים". משתתפי ההצגה "שיח חרשים" בתיאטרון "נא לגעת"
(צילום: בני גם זו לטובה)
שלום התחנכה בבית ספר מעורב לשומעים ולחירשים, שם היה לה מורה חירש שלימד אותה דרמה, ושלימים הפך לשחקן בהצגה שאותה ביימה. אל "ויקי ואני" היא הגיעה כמעט במקרה, כאשר התסריטאי והיוצר, טל מילר, העלה פוסט שבו הודיע שהוא מחפש שחקנית חירשת להפקה. מישהו תייג את שלום, והיא נענתה לקריאה והגיעה לאודישן, בניגוד למנהגה. "עד אז לא העזתי לגשת לאף אודישן, ידעתי שכחירשת אין לי בכלל סיכוי. כל החיים שלי ידעתי שאני שחקנית מול קהל חירש. מה אכפת לי מהשומעים האלה? אני יודעת שהם לא יקבלו אותי".
היא הניחה שמדובר בתפקיד פעוט של כמה משפטים, עד שמילר העמיד אותה על טעותה. "הוא אמר לי 'לא מותק, זה תפקיד משמעותי'. מתי זה התברר לי? ביום הראשון של הצילומים", היא מגחכת. "אני זוכרת שנחרדתי כי אף פעם לא שיחקתי בקולנוע או בטלוויזיה. הסברתי להם שאני חייבת כל הזמן להיות עם המתורגמנית ושהסט צריך להיות מואר, אחרת זה לא יעבוד".
מה היה הכי קשה?
"העבודה על הטקסט. שומעים מסתמכים על טקסט שמיעתי, חירשים על טקסט ויזואלי-פיזי-תיאטרלי, ואני צריכה לעשות את ההתאמה. שפת הסימנים לא מתבססת על השפה העברית הכתובה. היו משפטים שהתאמתי אותם לטקסט בסימנים והיו משפטים שהייתי צריכה לשנות, והם התגמשו כדי שזה יראה טבעי. הבת שלי, שהיא שומעת, צפתה בפרקים שהשתתפתי בהם בסדרה 'הבאר' (מכאן חינוכית, ששודרה ב-2020). אני משחקת שם מול שחקן מקצועי שומע, שההורים שלו חירשים והוא מכיר קצת את השפה. היא ישר אמרה 'הוא לא חירש נכון? רואים שהוא שומע'. ובמקום הזה 'משפחת בלייה' נכשלה - השחקנים לא אמיתיים וזה לא עובר".
"שמו את מוגבלותנו ללעג קומי"
סוגיית הייצוג האותנטי בליהוק אולי נתפסת כתיקון ערכי לעוול שנעשה כלפי אוכלוסיות מיעוט מסוימות, אבל אם תשאלו את האנשים שחותרים לתיקון הזה, הם יאמרו לכם שמדובר באותה מידה בעניין מקצועי לחלוטין. אסיה יוחנני, שחקנית חירשת שמגלמת את האם במחזה "ילדים חורגים לאלוהים", מבהירה בטקסט שכתבה את עומק העלבון והתסכול מליהוקם של אנשים שומעים לדמויות חירשות. "הגיוני שהציבור הרחב שנהנה מהסרט 'משפחת בלייה' יחשוב שהביקורת נגדו תהיה בגדר קטנוניות טהרנית. אבל סביר שהרוב אינם מכירים את התמונה השלמה מבחינת הניואנסים והדקויות כדי להבין לעומק עד כמה הוא לקה בחוסר אמינות צורם ובזלזול מקומם בקהילת החירשים ובתרבותנו. צמד השחקנים השומעים (שגילמו חירשים בסרט) שמו את מוגבלותנו ללעג קומי, כאילו חזרנו אחורה בזמן ולא התקדמנו מאז עידן שחקני הבלאקפייס של תחילת המאה הקודמת, והפעם בגרסתו החירשת.
"ניכר שהשחקנים לא עברו הכשרה ולמידה מקיפים כדי להיכנס לדמויותיהם", מוסיפה יוחנני. "הדיאלוגים בשפת הסימנים בסרט היו רחוקים מלהיות אמינים והגיוניים. השיחות ובניית המשפטים לקו בדקדוק ובתחביר וסומנו באופן שגוי. השימוש בהבעות פנים נעשה באופן גס ומופרך, כג'סטות מוקצנות ובלתי סבירות. נעדר קשר עין אמין בין הדמויות, כשבפועל חירשים אינם מתקשרים כך. העלילה בחרה להתמקד בגיבורה השומעת...ואילו את משפחתה החירשת כיבו ומחקו מבחינת מנעד רגשות ופיתוח הדמויות. התיקון ב'קודה' הוא האמירה פורצת הדרך מבחינת האמון בשחקנים עם מוגבלויות ובתרבותם. בלתי מתקבל להגדיר זאת כ'אפליה מתקנת' בהתחשב שאין פה כזו, אלא בחירות מקצועיות גרידא שהוכחו כנכונות ומדויקות, כפי שהאקדמיה אכן הצביעה על כך ברגליה".
במשימת קירוב הלבבות בין תעשיית התיאטרון והטלוויזיה לבין שחקנים בעלי מוגבלויות, יש למלהקות תפקיד משמעותי. לימור שמילה, שמלהקת בימים אלה סרט שבו אחת הדמויות היא של גבר חירש, נמצאת בצומת בין השאיפה לכנות ולייצוג אותנטי על המסך, לבין תפקידה במציאת השחקן שיעשה את השירות הטוב ביותר מבחינת תסריט ותקציב. "השיקולים הם לא פעם טכניים", היא מספרת, "בעיקר בצילומים של סדרות, כי סט של סדרה הוא סיר לחץ. את לא יודעת אם זה נכון להכניס שחקן למקום כזה. צריך להכיר את הבן אדם מקרוב, את המעגל שמקיף אותו ולדעת שיש לו רשת תמיכה שתלווה אותו 15-10 ימי צילום אינטנסיביים. זה לא דבר פשוט.
"אני מלהקת עכשיו לסדרה שבמרכזה נמצאת דמות על הרצף האוטיסטי. בדקנו את כל האופציות ומי שהכי התאימה וקיבלה תפקיד מרכזי נמצאת על הרצף והיא לא שחקנית מקצועית. חיפשנו המון וכן, היו גם הרבה דיונים אם שחקנית מקצועית צריכה לגלם את הדמות הזאת או מישהי עם פחות ניסיון אבל עם היכרות מגוף ראשון עם הנושא, ואני מאוד שמחה על הבחירה. כשזה קורה זה באמת מרגש".
בסדרה "מנגן ושר" בחנתם שחקנית חירשת לתפקיד של לקוית שמיעה, אבל בסוף הלכתם על השחקנית השומעת, ג'וי ריגר.
"נכון. מאוד רצינו שזה יעבוד אבל בסופו של דבר זה גם תלוי תסריט וסיפור. זה לא היה עניין של כישרון אלא של ניסיון ומיומנות. אתה צריך למצוא את הבן אדם המתאים, וזה משתנה מסיפור לסיפור, בגלל זה תמיד בודקים את שתי האופציות, ומתוכן את בוחרת את האדם שהכי מתאים לדמות, כי בסופו של דבר הסיפור צריך להגיע ללב של הצופה. אני מניחה שאם תהיה יותר הכשרה יהיו יותר אופציות, ואז הסיכוי למצוא את האדם המתאים בקרב הקהילה האותנטית יעלה".
"הנגשת שחקנים בעלי מוגבלויות בהפקות רגילות מצריכה עלות כבדה, ואת זה מוסדות לא מוכנים לעשות", מוסיף אורן יצחקי. "לנו יש מתורגמן על כל שחקן, ובזמן חזרות יש שני מתורגמנים שעובדים על הוראות הבימוי לשחקנים ולהפך. אם בתיאטרון רגיל החזרות הן בין חודשיים לשלושה, אצלנו זה כפול. גם בגלל ההכשרה וגם בגלל הזמן שלוקח להעביר הוראת בימוי - זה מכפיל את זמן התהליך. לשלם על חזרות של חצי שנה במקום של שלושה חודשים מכפיל את הוצאות ההפקה. אבל יכול להיות שנוצר מצב שהמיינסטרים נתן אמון שלא היה קודם בשחקנים עם מוגבלויות, ושמה שאנחנו עושים פה זה לפתוח את הצוהר שאנחנו חוצבים כבר שנים. אולי הסרט המתקתק וההוליוודי הזה ("קודה", ס"ש) יחזיר את האמון בשחקנים בעלי מוגבלויות".
7 צפייה בגלריה
"רצינו ללהק שחקנית חירשת ושזה יעבוד, אבל בסופו של דבר זה גם תלוי תסריט וסיפור". ג'וי ריגר מתוך "מנגן ושר"
(צילום: ורד אדיר, באדיבות yes)
"כשהביאו שחקן שומע לגלם חירש ב'הבאר', דיברתי איתם באופן אישי", אומרת נורית שלום. "אמרתי 'תקשיבו, אני יודעת שלהפקה זה לא אכפת, אבל בשביל קהילת החירשים אני סוחבת את השק הזה. אמרתי להם שיש לי שחקן חירש מוכשר בטירוף, מושלם לתפקיד של האבא, אבל לא היה להם זמן. וזה באמת לא קל. ב'נא לגעת' אני עובדת עם שחקנים עיוורים וזה קשה לי. זאת גם מגבלה, ואני לא מכירה את המגבלה הזאת כחירשת".
מי יעשה את הצעד?
תזוזות טקטוניות בחברה אכן מתרחשות לאיטן, והשינוי המתבקש בשילובם של בעלי מוגבלויות - במקרה הזה של חירשים - בתעשיית התיאטרון והטלוויזיה, יצריך גם בניית יחסי קרבה ואמון בין אוכלוסיות שמתנהלות כעת בסוג של חשדנות המבוססת על חוסר היכרות. כעת, "קודה" יצרה תקווה זהירה ורצון להכרה אצל קהילת החירשים, שבמשך שנים הסתגרה בתוך עצמה. "קהילות רוצות להשתלב בחברה אבל לא לאבד את הזהות שלהן", אומר יצחקי. "לא במקרה לכל מדינה יש שפת סימנים משלה, היא מבוססת על התרבות המקומית. לפעמים אין מה לעשות, הם מרגישים בבית עם הקהילה שלהם כי זה נוח להם יותר. יש משהו בהוויה של צוות וקהילה שמאפשר להם להביא את עצמם בקלות, והם לא צריכים לחפש כל הזמן את העיניים של הבן אדם שמולם. הם יודעים שהם יטפחו על השכם וידברו ככה שהבנאדם יבין. בחוץ זה לא קורה. אז מי יעשה את הצעד? האם השומעים ילמדו את שפת הסימנים או שהחירשים יאלצו לדבר? האם צריך ללכת אחד לקראת השני או שכולם מסתגרים בקהילה שלהם?".
ב-2020 עלה בנטפליקס הדוקו-ריאליטי "שקט, לומדים", שעוקב אחר חיי החברה הסוערים למדי של צעירים חירשים באוניברסיטת גאלודט שבוושינגטון, המוסד הגבוה היחיד בעולם המיועד לחירשים. בסדרה מצטיירת תמונה מרתקת של מחלוקת בין חירשים שיודעים לדבר לבין כאלה שמקפידים להתבטא רק בשפת הסימנים, ורואים בדיבור סוג של חנופה לאוכלוסייה השומעת. נורית שלום, שנולדה למשפחה שומעת, מכירה את הפער הזה מקרוב. הריאיון עימה התקיים בזום - היא מדברת והשאלות נשלחות אליה דרך הווטסאפ. "הדיבור זה מאמא שלי", היא אומרת. "היא עבדה איתי על זה מאוד קשה. ביום שאמרו לה שהבת שלה חירשת היא אמרה שאני אגדל ואחיה את החיים, ואדבר יפה ואשתלב בחברה השומעת. אני נופלת בין הכיסאות כי אני באה ממשפחה שאוהבת מוזיקה, ולא היה מי שיתרגם לי. חוץ מזה ההורים שלי היו גם עולים חדשים לפני 50 שנה, ואז הייתה שפה אחרת ותרבות אחרת. כשאני נולדתי בתור חירשת עוד לא הייתה את ההנגשה שיש היום. הייתי בודדה. היום פחות קשה להיות חירש, ואני אוהבת להיות חירשת, תאמיני לי".
7 צפייה בגלריה
"האם השומעים ילמדו את שפת הסימנים, או שהחירשים יאלצו לדבר?" מתוך ההצגה "שיח חירשים"
(צילום: שי בן אפרים)
מה דעתך על הסגירות של קהילת החירשים?
"אם את השומעת היחידה בחברה של חירשים, נחמד לך? פחות. אני לבד בין שומעים. אתם לא רעים, אתם חמודים, אבל מה אני יכולה לעשות איתכם? בעבודה המשותפת של שומע וחירש זה בסדר, אבל בחברה ובבילויים אין מן המשותף. ההומור שלנו הוא לא אותו הומור, אנחנו לא צוחקים מאותם דברים שאנשים שומעים צוחקים מהם. בהצגה של 'שיח חירשים' שביימתי - מה שקשה לנו מצחיק אתכם, ומה שמצחיק אותנו גורם לכם לבכות. אבל אתם מוצאים דרך לצחוק איתנו, לא עלינו".
כמו לא מעט שחקנים ישראלים שיצרו לעצמם סדרות לשחק בהם, ב"נא לגעת" מקווים שמתוך סדנאות הכתיבה שלהם ייווצרו תכנים חדשים, שיאפשרו לאנשים בעלי מוגבלויות להשתלב בתעשייה שעד כה לא יצרה תכנים שהתאימו להם. "הכול מתחיל מתסריטאים, מיוצרים, ממפיקים, מבמאים. מאלו שבוראים את המציאות", מסכמת שלום. "הם עושים את זה, ואני מאמינה ששינוי יגיע. לנו יש חברת כנסת חירשת (שירלי פינטו, ס"ש) שזה חלום שהיה לי אסור לחלום. אבל זה שינוי איטי, בגלל שבמדינת ישראל התרבות לא מספיק חזקה. היא חזקה בכלכלה, בתיירות, בביטחון. אבל תרבות ואמנות? לא כל כך".
מה תפקיד החלומות שלך?
"אין לי. שחקן חייב לקבל כל תפקיד. אם תגידי על משהו שהוא לא מתאים, את לא שחקנית. זאת העבודה".
