"הקוסם מארץ עוץ" (1900) של ל. פרנק באום הוביל לסדרה שכללה עוד 13 ספרים, ולאחר מכן עוד עשרות ספרים שכתבו אחרים. לעיבוד של הספר למיוזיקל קולנועי בכיכובה של ג'ודי גרלנד (1939) היה אימפקט גדול אף יותר בתרבות הפופולרית. מאות טקסטים ריפררו, השתעשעו ואף בחנו באופן ביקורתי אלמנטים מתוכו. בולטים במיוחד היו יוצרים, בראשם דייויד לינץ', שקיימו איתו דיאלוג מתמשך. היה גם סרט ההמשך הלא רשמי והאפל לעלילות דורותי "בחזרה לארץ עוץ" (1985) של וולטר מורץ', או הפריקוול הלא רשמי והבינוני "ארץ אוז" (2013) של סם ריימי שעסק בהגעתו של הקוסם לעוץ. לא ניתן שלא לציין את "הקוסם" (1978), גרסת המיוזיקל האפרו-אמריקאי בבימויו של סידני לומט, עם מייקל ג'קסון בתפקיד הדחליל, דיאנה רוס כדורותי וריצ'ארד פריור בתפקיד הקוסם.
"מרשעת" – טריילר
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
הבולט ביצירות נלוות אלו הוא המחזמר הבימתי "מרשעת" (Wicked) שעלה לבמות ברודוויי ב-2003, והיה בעצמו עיבוד חופשי לרומן שכתב גרגורי מגוויר ב-1995. המטרה של מגווייר, ולאחר מכן של המחזאית וויני הולצמן והמלחין וכותב השירים סטיבן שוורץ, הייתה לבצע דקונסטרוקציה מעודכנת מבחינה פוליטית של המיוזיקל הקולנועי. לבחון אלמנטים עלילתיים מוכרים היטב, ובעיקר לערער את הדיכוטומיה המוסרית בבסיסו.
שתי המכשפות שבהן נתקלה דורותי הוגדרו כהפכים מוסריים. המכשפה הרעה מהמערב (בגילומה של מרגרט המילטון) ללא ספק הצדיקה את כינויה: מלבד מזימותיה המרושעות היה לה צבע עור ירוק ומראה זוויתי, בגדים שחורים עם כובע מחודד וצחוק מעורר חלחלה. כול אלו חברו לאחדות איקונית של רשע וכיעור. מנגד, גלינדה המכשפה הטובה מן הצפון (בילי ברק) זכתה לעור לבן וצח, שיער בלונדיני ארוך ושמלה ורודה. בעוד המכשפה הרעה התעופפה על מטאטא בחברת קופים מעופפים ומסוייטים, המכשפה הטובה ריחפה בתוך מה שנראה כבועת סבון ורדרדה. כשדורותי הביעה את פליאתה על כך שגלינדה היפה היא מכשפה, האחרונה השיבה לה במשפט הבלתי-נשכח "רק מכשפות רעות הן מכוערות". המתאם בין אסתטיקה ומוסר מעולם לא היה כה מובהק.
על הצלחת המחזמר כבר דובר רבות. שני בכמות הצופים רק ל"מלך האריות", הפקות שעלו בכל העולם, והכנסות שעברו זה מכבר את ה-2 מיליארד דולר. מבחינת התרבות הפופולרית חשובה לא פחות היכולת שלו להיות סמן חלוצי בניסיונה של התרבות הפופולרית לערער את האבחנות המסורתיות אודות הניגוד הפשוט מדי בין "טוב" ו"רע". כך ניתן לאתר את טביעות האצבע של "מרושעת" בדמותה של אלזה ב"לשבור את הקרח" (2013) של דיסני, עם השיר המפורסם ששרה אידינה מנזל (המבצעת המקורית של אלפבה, "המכשפה הרעה", בהפקה הבימתית המקורית של "מרשעת"). הפריקוול "מליפיסנט" (2014) שהפך את המכשפה הרעה מ"היפיפיה הנרדמת" לקורבן של תקיפה מינית סמלית. הקונספט של ונסדיי אדאמס בסדרה "ונסדיי" של נטפליקס וסידורי המגורים שלהם עם שותפה בפנימיית "נוורמור". אבל כעת הגיע תורו של "מרשעת" להופיע במלוא הדרו בחלקו הראשון של העיבוד הקולנועי למחזמר למסך הגדול.
משכו של המיוזיקל הבימתי הוא 150 דקות, אך בגרסה הקולנועית נדרשות 160 דקות רק כדי להכיל את המערכה הראשונה. הבדל זה מרמז על מידת השאפתנות שבעיבוד הקולנועי: ההשקעה הבלתי-נתפסת בעיצוב, תלבושות וכוריאוגרפיה שפורצת כל מגבלה של המדיום התיאטרלי ואז מתפוצצת על המסך בגודש מהמם חושים. אין סיכוי שחובבי המיוזיקל בכלל, וחובבי "מרשעת" בפרט, לא יצאו מסוחררים מהסרט. גם צופים שלא היו חושבים שהם יוכלו להתלהב ממיוזיקל עשויים גם הם להיכבש בקסם. יש אפילו סיכוי שחלק מהצופים המחזיקים במנטליות לא נאורה במיוחד יוכרעו באמצעות המפגן הסוחף. בהחלט לא מובן מאליו כשמדובר בעיבוד קולנועי למיוזיקל ה-Woke האולטימטיבי - זה שעוסק, מעמדה פרוגרסיבית מובהקת, בשאלות של גזע, מיניות, נכות, גבריות רעילה והתעללות בחיות.
על העיבוד מנצח הבימאי ג'ון מ. צ'ו שחלק גדול מהקריירה הקולנועית שלו נקשר למוזיקה ותנועה. מסרטי "סטפ אפ" פרקים 2-5 (2008-2014), דרך שני שיתופי הפעולה של עם ג'סטין ביבר ("ג'סטין ביבר: הסרט" מ-2011, ו-"ג'סטין ביבר: Believe" מ-2014), ולבסוף המיוזיקל "שכונה על הגובה" (2021). הצופים שאינם חובבי מיוזיקל וסרטי ריקוד היו עשויים להיתקל בקומדיה הרומנטית האמריקנית-סינית המצליחה שלו "עשיר בהפתעה" (2018). כאן הוא פועל בקנה המידה של קולנוע אפי בעולם פנטזיה עם עבר ועתיד נוסח "שר הטבעות", תהליכי חינוך ועיצוב קסומים פוסט סרטי הארי פוטר, וסיפור מקור נוסח סרטי "גיבורי-על". אם סוף מערכה ראשונה של מחזמר, שנחתמת בסצנה של מכשפה ששרה את שיר ההעצמה המפורסם Defying Gravity מזכיר את ניאו בסיום "מטריקס", זה אומר לא מעט על מידת האינטנסיביות הוויזואלית אליה כיוונו כאן.
5 צפייה בגלריה
מנצלת היטב את מרחק הצילום הקרוב כדי להביע רגשות מורכבים. מתוך הסרט "מרשעת"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
את העיבוד לקולנוע כתבה וויני הולצמן עצמה, יחד עם דנה פוקס - תסריטאית-שותפה ב"קרואלה" (2021), עוד סרט שבו נעשה שימוש בקונספט "הפריקוול שבו המרשעת מתגלה כדמות מורכבת".
לצד כל העבודה המשובחת של היוצרים מאחורי המצלמה, לא מעט מהקרדיט על הצלחת הסרט ייזקף לזכות שתי הזמרות-שחקניות שמגלמות את התפקידים הראשיים. בהחלט נלמד כאן לקח מעיבודי מיוזיקל שבהם חלק מהשחקנים הפגינו כישורי זמרה מאוד לא מספקים (למשל, ראסל קרואו ב"עלובי החיים"). כאן סינתיה אריבו מגלמת את אלפבה תרופ שעתידה להפוך "למכשפה הרעה", ואריאנה גרנדה כגלינדה אפלנד "המכשפה הטובה" לעתיד. שתיהן מוכיחות שאינן נופלות מאף מבצעת קודמת של הדמויות לא במשחק ולא בשירה. בשונה מהמקובל, חלק מהשירה שלהן התבצע באופן חי בזמן הצילומים והתוצאות בהחלט מורגשות.
הסרט נפתח בפרולוג ואינטנסיבי המחזיר את גלינדה לסיפור המפגש הראשון והקשר שהתהווה עם אלפבה. במהלכו אנו מכירים את הילדה שהייתה דחויה על ידי אביה, עם צבע העור שעליו לעגו והתנכלו לה ילדים. כאישה צעירה היא מלווה את אחותה הנכה נסרוז (מריסה בוד) שעומדת להתחיל את לימודיה באוניברסיטת שיז. תקרית ביום פתיחת הלימודים חושפת את כישרון הכישוף הטבעי של אלפבה. הדבר מושך את תשומת הלב של הדיקנית מאדאם מוריבל (מישל יאו) שדואגת להפוך אותה למתלמדת הפרטית שלה. בכך אלפבה תופסת את המקום שגלינדה הבלונדינית והמיוחסת הניחה שהיא היחידה הראויה לו. המצב רק יחמיר כששתי הגיבורות, המפתחות תיעוב מידי זו לזו, ימצאו עצמן חולקות את אותה דירת מעונות.
בהדרגה שתי דמויות תתחלנה להבין זו את זו וחברות תירקם ביניהן. כל זה מתרחש בהקשר של שאיפות רומנטיות, בעיקר אלו הממוקדות בפיירו טיגלאר (ג'ונתן ביילי), נסיך נאה תואר וקליל מחשבה שמצטרף ללימודים, וכן בהקשר של התרחשות קונספירטיבית שמתגלה בהדרגה וקשורה לאיבוד היכולת של חיות לדבר. את אלפבה מניע גם החלום שיום אחד היא תוכל לשמש כעוזרת לדמותו הנערצת של הקוסם (ג'ף גולדבלום). עוד אלמנט שהשפעתו ניכרת על סרט האנימציה "המשאלה" (2023) של דיסני.
גרנדה מצליחה לגלם היטב את הדמות הפריוולגית שאינה מודעת לפריוולגיותה, ולסחוט לא מעט צחוקים במניירות המניפולטיביות שלה. אך זוהי לא לא רק קריקטורה אלא גם דמות שתעבור תהליך של שינוי. אריבו מנצלת היטב את מרחק הצילום הקרוב כדי להביע רגשות מורכבים - שילוב אפקטיבי של משחק ושירה (למשל ב"אני לא הנערה הזו" העצוב). שתיהן בהחלט עשויות לזכות במועמדות לאוסקר על עבודתן (יחד עם המועמדויות הכמעט וודאיות שיהיו לסרט בקטגוריות רבות).
הנאמברים המוזיקליים של שוורץ חרוטים על לוח ליבם של חובבי המיוזיקל התיאטרלי, וכאן הם זוכים לביצועים ספקטקולריים למדי. לעיתים נראה שהסרט מנסה כל הזמן לשבור את השיאים של עצמו, ובדרך עלול להביא חלק מהצופים לנקודת הרוויה. עבור כל השאר הצפייה ב"מרשעת" תהיה אחת החוויות המסעירות שבתי הקולנוע זימנו לנו השנה.
