ההיסטוריה אולי לא לימדה אותנו שום דבר, אבל זאת לא סיבה להשאיר אותה מאחור. להפך. נדמה שגם חברות הסטרימינג והכבלים הבינו שבמקום להשקיע את עצמן בשגעת הריבוטים, הרימייקים, הסיקוולים והפריקוולים, שלרוב משאירים את הצופים רוטנים ומאוכזבים, מוטב להן פשוט לחזור אל הדבר האמיתי. זה כנראה אחד ההסברים לשיגעון הרטרו שפוקד אותן בימים אלה: החודש עלתה לנטפליקס הדרמה "האוס" על שמונה עונותיה - להזכירכם סדרה שעלתה לראשונה בשנת 2004 - וטיפסה היישר אל הטופ 10 (ונכון לכתיבת שורות אלו היא הסדרה השנייה הנצפית בקרב המנויים בישראל). והיא לא לבד - ב-HOT העלו מהאוב את להיט הניינטיז החולמני, "חשיפה לצפון" (שעלה בשנת 1990!), וב-yes חוגגים על הקאלט הפארודי, "נשואים פלוס", שעלתה ב-1987 ועוד מעט תציין את משבר גיל 40 שלה.
אלו לא הפנינים הנוסטלגיות היחידות שזמינות כרגע על המסך. מבלי לזלזל ב"חברים" וב"סיינפלד", שמעולם לא הפסקנו לצפות בהן, שלל סדרות עבר מסתתרות במעמקי החיפוש בשרתי הסטרימינג וב-VODיז, וכל מה שהן משתוקקות אליו הוא לאפשר לכם להתרווח על ספה נוחה ולאפשר לכם להרגיש שוב צעירים, יפים ומלאי עיזוז. הבשורות הטובות הן שחלקן הלא מבוטל גם שמרו על הלחלוחית ועדיין מחזיקות מסך גם מבלי שתעבירו אותן דרך עדשת הנוסטלגיה, רק שעכשיו אתם יכולים לצפות בהן בבינג'. הנה רשימה נבחרת של סדרות עבר מומלצות ואיפה אפשר למצוא אותן. הוסיפו את השני פני שלכם בטוקבקים וצאו לדרך.
המשרד (האמריקאית) – The Office
NBC לקחה סיכון לא קטן כשהחליטה ללכת על גרסה אמריקנית ללהיט הבריטי של ריקי ג'רווייס, "המשרד". איש לא הבטיח להם שהומור הקרינג' הבריטי יתקבל בהבנה אצל האמריקאים הסחים, אבל ההימור נלקח. גרג דניאלס (אחד הכותבים ב"משפחת סימפסון") התבקש לנהל חדר כותבים, וסטיב קארל ("בתול בן 40") לוהק לתפקיד של מייקל סקוט - מנהל חברה אפרורית להפצת נייר בפנסילבניה. אחרי עונה ראשונה קצת מקרטעת הכותבים עשו כמה התאמות, עידנו קצת את הדמות של סקוט ו"המשרד" האמריקנית הצליחה לעשות את הבלתי ייאמן - לעמוד בזכות עצמה ולשרוד תשע עונות, רובן מוצלחות.
בעולם שעובר לעבוד מהבית ושבו שיחת טלפון היא אקט פולשני ובלתי מנומס, קומדיית משרד הולכת והופכת לסוג של נוסטלגיה, אבל היא עדיין מהדהדת את הדמויות שלה לאנשים שכולנו מכירים ושילבה בהצלחה קומדיית סלפסטיק וסיפור אהבה נוגע ללב (ג'ים ופאם). הבחירה להימנע מאקטואליה ולעסוק רק במקבץ הדמויות ההזויות שלה (לא אתה, ג'ים הלפרט, תודה לאל על חסדים קטנים) השאירה אותה על-זמנית, פירנסה אינספור ממים באינטרנט והפכה את הסגנון המוקומנטרי האבסורדי למיינסטרים, מה שאפשר לסדרות כמו "משפחה מודרנית" או "עמק הסיליקון" לפרוח.
נפגשנו כך: בשנת 2005.
איפה רואים: אמזון פריים ובשידור יומי כרגע ב-yes.
סקראבס - Scrubs
קומדיית בית החולים הנהדרת של ביל לורנס ("טד לאסו") אומנם לא מצליחה להשתחל לרוב רשימות הזהב של הקומדיות ששינו את פני הטלוויזיה, אבל למען האמת מגיע לה מקום טוב ביציע. היא עלתה לפני יותר מ-20 שנה ומהרגע הראשון הצליחה להפוך את בית החולים "הלב הקדוש" שבו היא התנהלה למקום סוריאליסטי, עליז ועגום בו זמנית שהוא השתקפות של כל בית חולים בעולם. בראש הלהקה עמד ג'יי. די. דוריאן (זאק בראף, בתפקיד הפריצה שלו), מתמחה אמוציונאלי עם דמיון מפותח, ואיתו שתי הצלעות שלו - שותפו לברומאנס המקסים ביותר על המסך, המתמחה הכירורגי, טורק (דונלד פייסון) והצלע הרומנטית של דוריאן, אליוט (שרה צ'וק), מתמחה אמביציוזית במחלקה שלו.
"סקראבס" הציגה גלריית דמויות מוזרות שלא הייתה מביישת גם את "רוק 30" (שבמידה לא קטנה חייבת לה את הסגנון הקומי שלה). ברקע פעלו פנינים קומיות מדהימות החל מפרי קוקס, המנטור המיזנטרופי שלו, ועד השרת הנקמני חסר השם, שהיה אמור להיות בדיחה של פרק הפיילוט ונשאר כדי לייסר את ג'יי. די. במשך כל הסדרה. היא גם לא היססה להשתמש בכל סוג של קומדיה ואפשרה לגיבור שלה להיסחף עם הפנטזיות המוזרות שלו, כשהגבול בינן לבין המציאות הולך ומיטשטש ככל שהסדרה מתקדמת. אבל התכונה הכי בולטת שלה היא השילוב ההרמטי בין הדרמה לקומדיה. המוות נכח בה באופן מתמיד והיא עסקה ללא הרף בשאלה מהם חיים ראויים ובגבולות האתיקה האישית של הצוות הרפואי, או אם תרצו, סדרה רפואית שמצאה את החיבור בין הלב למוח. אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם - "סקראבס" היא באמת סדרה מאוד מצחיקה, גם היום. יחד עם זאת, על האחרונה כנראה תעדיפו לוותר.
נפגשנו כך: בשנת 2001.
איפה רואים: דיסני+.
תיקים באפלה - The X Files
בשנת 2022 הקים הפנטגון האמריקני, בצעד יוצא דופן, יחידה לחקר עב"מים. ביולי 2023 התקיים בקונגרס האמריקני שימוע מוזר ופומבי, שעסק בשקיפות ממשלתית בכל הנוגע למידע הקשור לעב"מים, כולל עדות של איש מודיעין על דגימות שנאספו לכאורה מאתר התרסקות של כלי טיס לא אנושי. חודשיים לאחר מכן הוקם אתר לטובת אנשי ממשל אמריקאים ואזרחים מהשורה, שבו הם יוכלו לדווח על עצמים מוטסים באופן בלתי סביר. אבל לפני כל אלה, עוד בניינטיז הראציונליות, היו לנו צמד סוכני FBI שהארגון הקצה למטרה דומה להפליא: פוקס מאלדר ודיינה סקאלי, המאמין והספקנית, נשלחו כדי לחקור תופעות על-טבעיות וגם, בסדר, גם לעבוד על המתח המיני ביניהן.
הסדרה שהזניקה את הקריירות של דיוויד דוכובני ("קליפורניקיישן") וג'יליאן אנדרסון ("חינוך מיני") הייתה מנומנמת ויחסית דלת תקציב, שודרה ברשת פוקס הצעירה, אבל די מהר היא עברה למשבצת הפריים-טיים וזכתה לתוספת תקציב כשהתברר שהצופים אוהבים להאמין שהאמת היא איפשהו שם בחוץ. האינטרנט, שהלך ותפס תאוצה, שימש מקום מפגש למעריצי הסדרה, שם הם דנו בתיאוריות קונספירציה ובחשיפת האמת. למרות שקונספירציות ודיפ סטייט הפכו ללחם חוקן של הרשתות החברתיות והן הרבה פחות נדירות היום, "תיקים באפלה" התיישנה לא רע ועדיין יש בה מהקלאסיות שמצדיקה צפייה מחודשת.
נפגשנו כך: בשנת 1993.
איפה רואים: דיסני+.
הסמויה – The Wire
נתחיל בקצת לחץ חברתי: "הסמויה" היא חברה של כבוד בכל רשימות "הסדרות הטובות שנעשו אי פעם", ולא פעם מוצמד לשמה הטייטל המחייב "הסדרה הטובה ביותר שנעשתה". יכול להיות שההתעקשות להכתיר אותה בתארים קשורה לעובדה שהצפייה בה היא ההפך המוחלט של אסקפיזם ושקולה לצלחת קצפת המוטחת לצופה שלה בפרצוף, אלא שבמקום קצפת היא מכילה מציאות, והמציאות לא תמיד נעימה.
דיוויד סימון ואד ברנס עבדו במשטרת בולטימור, ויצרו מחומרי החיים שלהם סדרה שצללה באופן רגיש וכן אל אחורי הקלעים של הטריטוריות הפחות נעימות של עולמינו. משפחות פשע, שחיתות, קרבות מדממים ומאבקי כוח פוליטיים עשויים להתבטא בטלוויזיה מסעירה ופוטוגנית, אבל ל"הסמויה" הוחדרו גם מנות הגונות של ייאוש, שהפך אותה לריאליסטית להדהים וכן, ללא קלה לצפייה. או כמו הקו המנחה שסימון עצמו חשף לא פעם, Fuck the casual viewer. מצד שני היא העניקה לנו את אידריס אלבה, מייקל קיי וויליאמס (עומאר ליטל) עליו השלום, שמת ממנת יתר של סמים בגיל 54, ודומיניק ווסט.
"הסמויה" התחילה במבט על הרצף שמתחיל בסוחרי הסמים של בולטימור דרך אנשי המשטרה ועד המחוקקים. בעונות הבאות שלה היא חקרה גם את מערכת החינוך, התקשורת והאיגודים המקצועיים. היא התקיימה ביקום נטול רשתות חברתיות וסביר להניח שהיום הייתה מעוררת דיון הרבה יותר ער בתכניה, אבל בתקופה שבה שודרה היא הייתה פשוט סדרה מעולה על אחורי הקלעים של חיינו ושיברו של החלום האמריקאי. היא לא סימנה טובים ורעים כמו סדרות משטרה ששודרו עד אז, היא רק סימנה את הגבולות האפורים ועקבה אחרי אנשים שעשו כמיטב יכולתם לפעול במסגרת התנאים שאליהם נולדו. סימון הבטיח שאם סמים יהפכו לחוקיים בארצות הברית הוא יכתוב עונה שישית. נראה אתכם חושבים על תמריץ טוב יותר.
נפגשנו כך: בשנת 2001.
איפה רואים: HOT וסלקום TV.
קומיוניטי - Community
הסיטקום שהוא הדבר הקרוב ביותר לכת הוא כנראה "קומיוניטי". ב-NBC לא חשבו ככה - הם שמו אותו מול "המפץ הגדול" של CBS, במחשבה שהיא עומדת לפחות להיאבק בה - אם לא לנצח אותה ברייטינג. אבל "קומיוניטי" לקחה מסלול אחר לגמרי - היא הפכה לקומדיה מהירה, שנונה שמרפררת בלי הרף לתרבות הפופ והצטיינה בעיקר בפרקי הקונספט הנועזים שלה, שהיו ספינים סאטיריים על ז'אנרים אחרים לגמרי, ששברו את האינטרנט.
היוצר שלה, דן הרמון (שבהמשך הגה את "ריק ומורטי") הרשה לעצמו לקחת סדרה על קבוצת למידה די עלובה בקולג' הקהילתי גרינדייל, כזה שאליו מגיעים כל מי שלא התקבלו לקולג'ים נחשבים, ולהתפרע עם פארודיה על סרטי פעולה (פרקי הפיינטבול), משחקי מבוכים ודרקונים, הומאז'ים לסרטים כמו "החבר'ה הטובים" וסדרות כמו "חוק וסדר". הוא ניצל את מגרש השעשועים שלו כדי לפרק את הסיטקום האמריקאי, לבחון את כל המרכיבים שלו ולהרכיב אותו מחדש תוך כדי שהוא שובר את כל הקירות האפשריים. זה השתלם לפחות לחלק מהמעורבים - ג'ואל מקהייל, דונלד גלובר ("אטלנטה"), ג'יליאן ג'ייקובס (בריטה) והאחים רוסו שביימו (והמשיכו משם ל"קפטן אמריקה" ו"הנוקמים") היו רק חלק מהשמות ש"קומיוניטי" העניקה להם קרש קפיצה מספק.
הסדרה הייתה מוזרה מספיק כדי לעמוד בפני סכנת ביטול כמעט בסוף כל עונה, ומצד שני כדי לצבור קהל מעריצים עיקש שהצליח להחזיר אותה שוב ושוב למסך. בשלב מסוים טבעה אחת הדמויות - עאבד, סטודנט עם אספרגר ואובססיה לתרבות הפופ - את המשפט "שש עונות וסרט", במה שהפך לנבואה שמגשימה את עצמה. "קומיוניטי" סגרה שש עונות, ולפני שנתיים NBC הכריזה שסרט המבוסס על הסדרה יופק וישודר בפיקוק. ממש בתחילת פברואר 24 סיפר דונלד גלובר, שגילם את טרוי, שהתסריט הושלם. אנחנו ממשיכים להמתין.
נפגשנו כך: בשנת 2009.
איפה רואים: נטפליקס.
באטמן: איש העטלף - Batman: The Animated Series
היא אומנם סדרת אנימציה אבל אל תטעו בה - היא נחשבת לאחד הייצוגים היותר נאמנים לגיבור העל המקורי, וקווי העלילה האפלים שבה מייעדים אותה גם - ואולי בעיקר - לצופים מבוגרים, אז תחשבו פעמיים לפני שאתם מושיבים מולה את הצאצאים הצעירים שלכם ומניחים שהם יצאו ממנה בלתי מצולקים. באטמן כאן הוא דמות תלת-ממדית, רחומה ומוסרית, שרגשות כמו כעס, בדידות ועצב אינם זרים לה.
"באטמן: איש העטלף" מתפרשת על פני 85 פרקים ונותרה נאמנה לשורשי הקומיקס שלה (בניגוד לסרטים שמיקמו את באטמן בעולם האמיתי), אך מצד שני העניקה פרשנויות מורכבות לנבלים המוכרים והרשתה לעצמה להוסיף דמויות - חלקן היו כל כך מוצלחות שהן אפילו התווספו לקומיקס. היא אימצה מראה ייחודי ואיקוני, שנראה חדש וישן בו זמנית, מראה גותי דרמתי שנתן לה גוון של יצירה תקופתית. גם הליהוק נעשה בתבונה שהוכיחה את עצמה לאורך זמן, בעיקר הבחירה בקווין קונרוי לתפקיד ברוס ויין/באטמן ובמארק האמיל לתפקיד הג'וקר. השניים לקחו את הדמויות שלהם גם הלאה, למשחקי מחשב ולסרטים. הסדרה גם הצליחה לפתות לדיבוב דמויות שחקני אופי שמחלקים את זמנם בין סרטים לתיאטרון, ולא לחינם היא בין היצירות האהובות ביותר על מעריציו של איש העטלף - ועכשיו יש לכם גם הזדמנות לגלות למה.
נפגשנו כך: בשנת 1992.
איפה רואים: נטפליקס ואמזון פריים.
עמוק באדמה – Six Feet Under
אלן בול, היוצר של "עמוק באדמה", ידע שלסדרה שלו יהיו חמש עונות, ולא יותר. בול, מחזאי במקור, הגיע לטלוויזיה עם אוסקר ביד, על התסריט לסרט "אמריקן ביוטי". עם ההצלחה המסחרית והביקורות הטובות הוא הרגיש שמנהלי טלוויזיה מתחילים להקשיב למה שיש לו לומר. מנהלת HBO סיפרה לו על העסק המשפחתי של ההורים שלה - ניהול בית לוויות, ובול לקח את זה משם והצניח פנימה דמויות שיכול היה להזדהות איתן.
אחותו של היוצר נהרגה בתאונת דרכים כשהיה בן 13, ואביו נפטר כשהיה בן 19, והוא הכניס את כל הצער של האובדן שחווה למשפחת פישר - משפחת הקברנים המנותקת רגשית שאיבדה את אב המשפחה ממש בדקות הפותחות של הפרק הראשון. היא לא הייתה פומפוזית ומדממת כמו "הסופרנוס", ששודרה במקביל אליה, אבל השקט שלה חדר ללבבות של הצופים והיא אחת הדרמות החכמות והמדויקות, שלא קימצה גם בהומור שחור, שאכלסה הטלוויזיה שלכם, גם היום.
קצת מוזר להמליץ על סדרה בגלל הפרק האחרון שלה, אבל מכיוון שזאת לא ההצדקה היחידה לצפייה ב"עמוק באדמה", אז שקללו פנימה גם את העובדה ש"עמוק באדמה" ידעה לא רק איך לחיות אלא גם איך למות. לא במקרה היא מתהדרת בטייטל "הסדרה עם פרק הסיום הטוב ביותר אי פעם". בול מעיד שהוא כתב אותו תוך כדי שהוא בוכה, וסביר להניח שזה מדבק. הוא דבק בקונספט המקורי שלו ולמרות הצלחת הסדרה וההפצרות של HBO להמשיך אותה, הוא לא השאיר פתח לסיקוולים, ספין-אופים או כל סוג של אחר של גרורות טלוויזיוניות. הוא סיים את המאסטרפיס שלו באופן מושלם, כזה שאפשר לצופים שלו להתאבל ולהמשיך הלאה, ממש כמו בחיים.
נפגשנו כך: בשנת 2001.
איפה רואים: אפל TV פלוס, HOT, yes וסלקום TV.
בנות הזהב - The Golden Girls
ארבע נשים רווקות בגיל העמידה גרות יחד באותה דירה במיאמי. לא בטוח עד כמה מפתה נשמע לכם הפרמיס הזה. היום נשים כמו ג'ניפר קולידג' או ג'יימי לי קרטיס, ומאחוריהן מישל יאו וג'ודי פוסטר, זוכות לעדנה מחודשת על המסך, אבל באמצע שנות ה-80 נשים בעשורים מתקדמים לחייהן לא בדיוק לוהקו לתפקידים מובילים בסדרות. ובכל זאת, "בנות הזהב" הפכה ללהיט, אולי דווקא בגלל שהגיבורות שלה - בלאנש, סופיה, רוז ודורותי, שכל אחת ענתה על טייפקאסט אחר - לא נכבלו לדימוי הנפוץ של אישה בגיל מתקדם, אלא דווקא היו פעילות מינית וחיוניות, כשלא מעט מההומור של התסריט כוון לאזורים האלה. מכל בחינה אחרת "בנות הזהב" הייתה סיטקום רגיל למדי, עם מבנה קבוע של בעיה שנפתרת בכל פרק, והיא נגעה גם, אבל לא רק, בנושאים שנגעו לקהל היעד העיקרי שלה: נשים, וחברי הקהילה הגאה.
בזכות הדמויות הכובשות שלה (בעיקר בטי וייט, שגילמה את רוז, אבל גם ביאטריס ארתור, רו מקלנהן ואסטל גטי) "בנות הזהב" המשיכה לחיות בהרבה סדרות אחרות. בים אם השפעתויה ניכרות בגזרת החברותה הנשית (יש מי שיזהה אותה ב"סקס והעיר הגדולה") ואם בצורת רפרורים בסיטקומים אהובים (The O.C הצטיינה בזה). היא תיזכר בעיקר על טוב ליבה, והאופן שבו הראתה לנו דרך אחרת להרהר בעתיד שלנו וליצור לעצמנו משפחה חדשה גם בגילים בוגרים יותר. תודה שהייתן חברות!
נפגשנו כך: בשנת 1985 (!)
איפה רואים: דיסני+.
מגרש ביתי - One Tree Hill
בתוך אוקיאנוס דרמות הנעורים וההתבגרות של תחילת המילניום "מגרש ביתי" לא בלטה באופן מיוחד. זה היה עוד מקבץ של נערים ונערות טובי מראה שלומדים בתיכון, מתמרנים בין מערכות יחסים סבוכות ורוב הזמן מנהלים שיחות נפש של מבוגרים. אבל בניגוד לאחרות "מגרש ביתי" הצליחה לצבור תשע עונות אהובות וקהל מעריצים נאמן, שעד היום נזכר בה בחיבה יתרה וגם כואב עם כוכבות הסדרה את שערוריית ההטרדות המיניות על ידי מארק שוואן, השואו ראנר של הסדרה, שנחשפה ממש בסמוך לעליית תנועת MeToo.
אחד האלמנטים שמייחדים את "מגרש ביתי" ממקבילותיה הוא העובדה שהיא לכדה את חוויית ההתבגרות בשנות ה-2000, שהתאפיינה בהתקדמות הטכנולוגית שהשפיעה על מתבגרי הדור הרלוונטי, אבל מצד שני העלילה שלה הייתה פשוטה ולא מתחכמת, והייתה קרובה ככל האפשר לחיי היום-יום של נערים ונערות אמריקאים באותה תקופה. היא התמקדה במערכות יחסים רומנטיות אבל גם בחברויות, לא התביישה לגלוש לצ'יזיות וריפדה את העלילה בפסקול נוסטלגי ומחמם לב.
נפגשנו כך: בשנת 2003.
איפה רואים: אמזון פריים.
