תגובות
זרות היא נושא השב וחוזר בסרטיו של ערן קולירין. בין אם זרות תרבותית ופריפריאלית ("ביקור התזמורת"), זרות של אדם בביתו ("ההתחלפות"), או זרות על רקע פוליטי ("מעבר להרים ולגבעות"). אפילו שמות הסרטים, כשחושבים על זה, מייצגים זרות – ביקור, התחלפות, מעבר. לכן סרטו החדש, "ויהי בוקר", לפי ספר מאת סייד קשוע, הוא בראש ובראשונה סרט על זרות. לא רק של תושבי כפר פלסטיני בגליל שמוצאים עצמם מנותקים מסביבתם, אלא גם של גיבורו שנותר כלוא-תקוע במקום אליו אין הוא מרגיש עוד שייך; וכמובן – של הבמאי עצמו המביים סרט בשפה זרה ועל אנשים שמבטו בהם, לכאורה, חיצוני. זהו סרט נפלא.
ויהי בוקר – טריילר
הסרט, זוכה פרס אופיר, נפתח ונחתם בשני דימויים יפהפיים המשקפים, כל אחד בדרכו, את המצב הפלסטיני בתחומי הקו הירוק. מטעמי מניעת ספוילרים אתמקד בזה הפותח, שבו מדמה המצלמה (כרגיל, שי גולדמן המצוין) את נקודת מבטן של יונים מבוהלות בכלוב המובאות כדי להתעופף ולפרוח ברגע השיא בחתונתו של זוג צעיר (סאמר באשארת ויארה ג'ראר). מיקומה המשונה של המצלמה יוצר למעשה את הרושם שהאורחים בחתונה הם-הם הכלואים, וכאשר היונים העקשניות מבכרות להיוותר על הארץ במקום לעוף – קשה שלא להתרשם מעוצמת המטאפורה.
גיבורו של "ויהי בוקר" הוא אחיו הבכור של החתן, עובד בחברת הייטק ירושלמית (אלכס בכרי), שמגיע יחד עם אשתו (ג'ונא סולימן) לחתונה במטרה להתחפף משם כמה שיותר מהר ולהספיק עוד לעבור באותו לילה אצל מאהבתו הישראלית. אלא שבדרכם חזרה הביתה מתברר לבני הזוג ובנם הקטן שהדרך נחסמה במפתיע. כוח צה"לי מודיע להם שסגר הוטל על האיזור מסיבות מבצעיות, ומורה להם לשוב על עקבותיהם. מכאן והלאה יתמקד הסרט בדינמיקה בין הדמויות השונות בבית המשפחה ובכפר. אלה כוללות את אבי המשפחה (סלים דאו) שמנסה לשווא לשמר משהו מרוח ההתנגדות של צעירותו; נהג מונית שירות (איהאב אליאס סלאמי) השקוע בחובות לראש כנופיית פשע מקומית ומתקשה להתגבר על הפרידה מאשתו; וכן פועל בניין פלסטיני, שוהה בלתי חוקי (ח'ליפה נאטור), שמנהיגי הכפר תובעים את הסגרתו בתקווה שזו תביא לסיום המצור.
כל הדמויות האלה, ואחרות שלא הוזכרו כאן מפאת קוצר היריעה, מייצגות את הזהות הפלסטינית על שלל מרכיביה הדוריים והאידיאולוגיים. הדמויות הצה"ליות, ובראשן הש"ג, נדמות כאילו נלקחו מתיאטרון אבסורד, והסרט בתבונה מבכר את המימד האנושי על פני הפמפלט הפוליטי. זה אולי עלול לעצבן את מי שמעדיפים סרט תוקפני הרבה יותר, מה גם ש"הרעים" האמיתיים בסרט הם הגנגסטרים הפלסטינים, אבל מה שקולירין בעצם אומר פה זה שפוליטיקה היא קודם כל בני אדם – מה שמעצים את המימד הטרגי של סרטו.
5 צפייה בגלריה
הדמויות הצה"ליות, ובראשן הש"ג, נדמות כאילו נלקחו מתיאטרון אבסורד. מתוך "ויהי בוקר"
(צילום: שי גולדמן)
5 צפייה בגלריה
ייצוג של הזהות הפלסטינית על שלל מרכיביה האידיאולוגיים.
מתוך "ויהי בוקר"
(צילום: שי גולדמן)
עדיין, הפוליטיקה רודפת את "ויהי בוקר". קודם כל, משום שמדובר בבמאי ישראלי המעבד את ספרו של פלסטיני הכותב בעברית, ויוצר סרט דובר ערבית. היותו חיצוני לסביבה שהוא מתאר, ודאי בסיטואציה המובאת פה, נושאת עימה משמעות פוליטית שאין דרך לחמוק ממנה. אבל נדמה שדווקא בפעולה הזו מבקש קולירין לפעול מעבר להגדרות הפוליטיות המקובלות. האם מעשה הייצוג בהכרח מחייב במאי פלסטיני? האם העובדה שקשוע עצמו כותב בעברית אינה חותרת תחת ההגדרות הללו? האם כל במאי ישראלי שמתבונן בחברה הפלסטינית עושה זאת כדי לשאת חן בעיני הצדקנות האירופאית? פעמיים צפיתי בסרטו של קולירין, ועליי להודות שלא חשתי בצרימה – כזו שאני חווה כאשר אני צופה בעבודותיהם של במאים אחרים שהם אולי "צודקים" יותר, אבל ברור לעיני מי הם מייעדים את סרטיהם.
ובכל זאת, המרחב הפוליטי שבו מתרחש הסרט עלול לתעתע. המושג "סגר" מזוהה עם כפרים פלסטיניים הנמצאים בשטחי יהודה ושומרון, וסביר שצופה זר יתקשה לזהות שמדובר בכפר הממוקם בתחומי הקו הירוק. על אחת כמה וכמה כאשר מתברר שהסגר נועד לצרכי בניית גדר ההפרדה. כך שהסגר המוטל על הכפר שלפנינו אמור להתפרש יותר כמצב קיומי מאשר סיטואציה פוליטית ממשית. הוא מייצג את הניכור והזרות שחשה החברה הפלסטינית בישראל, כמו גם הניתוק שהחברה הישראלית חווה כלפיה – נקודה שיכולה להיות מוחמצת על ידי מי שמזהה בכל סרט ישראלי שעוסק בנושאים הללו פמפלט פוליטי ותו לא.
עוד ביקורות במדור קולנוע:
הסרט מציג אמנם צדדים לא מחמיאים של החברה הפלסטינית. למשל, היעדר הסולידריות עם ה"דפאעווים", כינויים של הפלסטינים תושבי הגדה שמופיע כאן בהקשר שלילי. גם ההשפלה שגיבור הסרט מוכן לספוג, בעיקר כדי להמשיך ולחוש שייכות לחברה הישראלית, מציגה אותו כמי שממש כמו היונים בתחילת הסרט מעדיף לחיות בכלוב, להיות פסיבי ולחוש בר-מזל. זה עדיף הרי על פני ההכרה בכך שהוא דפוק ומופלה לרעה. האם נכון שבמאי ישראלי יטיח את הדברים האלה בפני החברה הפלסטינית? למה לא, בעצם? אם זו הדרך שבאמצעותה הצופה הישראלי נחשף להוויה הקיומית-תודעתית הבלתי אפשרית המכונה "ערבי-ישראלי".
5 צפייה בגלריה
הצופה נחשף להוויה הבלתי אפשרית המכונה "ערבי-ישראלי". מתוך "ויהי בוקר"
(צילום: שי גולדמן)
"ויהי בוקר" הוא סרט מלא יופי אנושי. אני מעדיף את אהבת האדם של קולירין על פני עמדת "שר המוסר" (בעיני עצמם) של יוצרים מקומיים אחרים. כל אחת מהדמויות פה מאופיינת באופן ייחודי. החתן הצעיר, למשל, שבדמותו יש משהו המזכיר את אלה שאכלסו את סרטיו המוקדמים של פזוליני. או אשתו שחיבתה לאלכוג'ל נדמית, מבלי שהסרט התכוון לכך, רלוונטית לתקופה שחווינו זה לא מכבר. וכמובן הרעיה הנבגדת שלקראת סוף הסרט פוצחת במונולוג כן ומרגש במיוחד. קולירין הוא אמן של התבוננות.
הסרט נפתח בכתובית המעניקה למתרחש מראית עין של אגדה ריאליסטית: "במקום לא רחוק מכאן, זמן לא רב לפני שמפציע השלום". אבל זוהי כתובית מתעתעת, כמו הרבה דברים בסרט הזה. השלום – מילה שהולכת ומאבדת ממשמעותה – אולי יופיע יום אחד, בקרוב. אבל לא זה מה שיעזור לאנשים בסרט, שאינם מסוגלים להשתחרר מהמצב הפסיבי שהם נתונים בו. זרים בתוך עצמם. זה סרט שיכול היה להתרחש בכל מקום, אבל המקום הזה הוא כאן.
