"לפני כמה ימים הלכתי לקנות משהו, וכשנכנסתי הייתה מוכרת נחמדה מאוד", מספרת ליא קניג כשאנחנו משוחחות בסלון ביתה. "וישב שם אחד שאמר לה, 'מה, את לא יודעת מי היא?'. אז היא מסתכלת, וחושבת, ובסוף אומרת לו: 'אה, זאת רובינא! זאת חנה רובינא! למה לא אמרת מההתחלה?'", היא צוחקת. "אז לא, אני לא רובינא, אבל שיהיו בריאים. מוכרת מאוד נחמדה, היא כנראה לא הולכת כל יום לתיאטרון". צפו בסרטון:
ליא קניג | דור הזהב
(צילום: ירון שרון)
ובכל זאת, לא צריך להיות מנוי תיאטרון כדי להכיר את מי שקרויה בפי רבים "הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי". אבל היא, מצידה, פחות מתחברת לתואר. "כל אחד הוא ראשון ברגע שהוא עומד על הבמה ומבצע משהו טוב והקהל מקבל אותו באהבה. הראשונה, השנייה, השלישית - זה לא חשוב. חשוב רק איך הקהל מעריך אותך ועד כמה שהוא אוהב אותך. ובזה, ברוך השם, התברכתי".
גם בגיל 93 נדמה שפנסיה היא לא אופציה עבור השחקנית, שבימים אלה מככבת בשתי הצגות על במת הבימה, "מניין נשים" ו"זאקופנה שלי", ואף מתכוננת לאחת נוספת - "פולין ארץ ירוקה". "אני מודעת בת כמה אני וצריך לקבל את זה בראש מורם. כל זמן שהראש עובד והפן הפיזי במצב מתקבל על הדעת - תודה לאל על זה. אני קמה בבוקר ואומרת 'ברוך השם שקמתי, ברוך השם שאני רואה את האור, את העצים, את היופי של הטבע סביבי'.
"יש לי למשל משהו בגב, לחץ מעמוד השדרה על איזה עצב, וזה מקשה. זה קרה לי בעיקר בשנים עם הקורונה, היא לא עשתה לי טוב כי לא הייתי הרבה בתנועה. פתאום הרגשתי שאני לא הולכת בחופשיות, והיציבות.. אז לקחתי את העגלה, ואני היום משחקת איתה, מה שמפליא גם אותי. הקהל לא שואל 'ליא, למה את הולכת עם העגלה?'. הם אומרים, 'זה לא הפריע, לא שמתי לב. היית עם עגלה?'... לנו, השחקנים, קשה להיפרד מהתעשייה הזאת וממה שאנחנו עושים. יש את המשיכה לעשות עוד ועוד - בכל פעם שאנחנו נתקלים במחזה חדש, בתפקיד חדש. הטיפוסים ששיחקתי גם עזרו לי לחיות וללמוד על עצמי".
6 צפייה בגלריה
"הטיפוסים ששיחקתי עזרו לי לחיות וללמוד על עצמי". ליא קניג בהצגה "זאקופנה שלי"
(צילום: אור דנון)
אז אין מחשבות על פנסיה.
"אני לא יודעת אם חשבתי על זה, האמת. זה לא תלוי רק בנו. קודם כל, זה תלוי במצב הפיזי ובעיקר בזיכרון של הראש. כמעט כל הזקנים מתפללים רק לדבר אחד - שהראש יישאר ער ושלא יפגע בך. אבל כל עוד רוצים אותך ויש לך הזדמנות - אל תעצרי".
יש שיאמרו שקניג נועדה לבמה מהיום שיצאה לאוויר העולם, כשנולדה בפולין 1929 לזוג הורים שחקנים - דינה קניג ואוסקר יוסף קאמיין. על הבמה היא עלתה לראשונה כבר בגיל 18 כשגילמה את אנה פרנק במחזה בתיאטרון היהודי בבוקרשט, וכשעלתה ארצה בגיל 32 עם בעלה, הבמאי המנוח צבי שטולפר, התאקלמה במהרה בתעשיית המשחק המקומית. "התפקיד הראשון ששיחקתי בארץ היה במחזה של ברטולט ברכט - 'אדון פונטילא ומאטי משרתו', והייתי הבת של פונטילא. אחר כך שיחקתי ב'בראשית' של אהרן מגד, ואחר כך שיחקתי ב'מלחמה ושלום' וב'סוף המירוץ' ואחר כך שיחקתי ושיחקתי...".
6 צפייה בגלריה
"זכיתי בתפקידים טובים". ליא קניג בתפקיד אנה פרנק
(צילום: ארכיון העם היהודי, הספרייה הלאומית)
ב-75 שנות הקריירה שלך, יש תפקיד שהיה לך חשוב במיוחד?
"אני לא בוגדת בכל אלה ששיחקתי, לא יכולה להגיד אחד וזהו. אבל בוודאי שבקריירה של כל שחקן יש לו תפקידים יותר משמעותיים, יותר חשובים, יותר קשים - הייתה אמא קוראז', והיה 'ביקור הגברת הזקנה' והייתה מירה (במחזה 'מירל'ה אפרת', מ"ח) והיה חנוך לוין - הצגות טובות ומעניינות בלי סוף. האמת היא שזכיתי בתפקידים טובים, ואמרו שהייתי בסדר".
רק בסדר?
"אם זה יותר - אז אני שמחה. אבל בסך הכול זה היה בסדר".
אותה הגישה הצנועה, זו שמבקשת להעריך את מה שיש ולא לוקחת דבר כמובן מאליו, חוזרת גם בתשובה של קניג כשהיא נשאלת מה תאחל למדינת ישראל לרגל השנה החדשה. "קודם כל אני מאחלת לארץ הקטנה הזאת שיהיה בה שקט. אני אחרי 60 שנה בארץ הזאת, ואני חושבת שמגיע לה ומגיע לעם שיושב בה שיהיה רגוע. כי המקום הזה נפלא ופורח פה דור יפה, אז אני מאחלת לו שיפרח הלאה לנצח, ושהדורות הבאים ידעו להעריך אותו - כי הרבה תרמו לו. ואני מאחלת גם שהתרבות פה תפרח כמה שיותר - יש לנו תיאטראות, יש שחקנים, יש במאים - הכול. רק צריך ליצור".
6 צפייה בגלריה
"מאחלת שהתרבות תפרח כמה שיותר. יש תיאטראות, יש שחקנים - רק צריך ליצור". ליא קניג ומרים זוהר בהצגה "יום הולדת לג'וזפה", תיאטרון הבימה
(צילום: אביגיל עוזי)
ומה את מאחלת לעצמך?
"שאני אהיה בריאה כמה שאפשר. אני לא רוצה להידרדר לאיזה מצב לא נעים, לא אסתטי, אם אפשר להגיד. אני חושבת שאלוהים אוהב אותי, ואלה למעלה שמשגיחים עליי גם כן אוהבים אותי. אז הם יתנו לי לגמור יפה, ואז אלוהים יחליט מה הוא חושב לעשות איתי". לכתבה המלאה - צפו בסרטון
צילום: יובל חן, וידאו: ירון שרון, איפור ושיער: ענבל שומר, הפקה: זהר גליק, רז גרוס
