מריל סטריפ, ג'ודי פוסטר, שרון סטון, סוזן סרנדון, ניקול קידמן, ג'וליאן מור, האלי ברי ומרגו רובי הן שחקניות בעלות שיעור קומה ועם תהילת עולם. חלקן זכו באוסקרים, אחרות נחרטו בזיכרון הקולקטיבי כנפילות קולנועיות בזכות הופעות בלתי נשכחות. אך כולן, כמו רבות אחרות מהאליטה של הוליווד, זכורות בין השאר מרגעים של חשיפה מוגברת על המסך ללא בגדים. היו ימים שעירום היה לא רק טבעי ומתקבל על הדעת, אלא נחשב אפילו כמבורך בעיני היוצרים, המבקרים ומן הסתם גם הקהל. לא מדובר רק על סרטי זימה, אימה או קומדיות סקס למבוגרים בלבד - סצנות מין ועירום נשי שולבו בדרמות איכות, ביצירות מופת ובשוברי קופות. אפילו כוכבת הילדים ג'ולי אנדרוז התפשטה בסאטירה "מהומה בהוליווד", שביים בעלה בלייק אדוארדס ב-1981. כל אלה נראים היום כמו זיכרון רחוק, פנטזיה מטושטשת עבור רבים. בשנים האחרונות עירום נשי נעדר כמעט לחלוטין מזירת הקולנוע האמריקנית, במיוחד כשמדובר בסרטים מסחריים עם כוכבות גדולות - לא בהכרח כי הן מתביישות בגופן, אלא יותר בגלל מצעד הבושה התקשורתי. ואז הגיעה שנת 2023, ופתאום כולן שוב מסירות את בגדיהן.
בין ההופעות המפתיעות של כמה מהכוכבות הבולטות של הוליווד שנחשפו על המסך לאחרונה - לעיתים בעירום מלא או בסצנות גרפיות בוטות: פלורנס פיו בסרט התקופתי של כריסטופר נולאן, שנחשב מועמד מוביל לאוסקר, "אופנהיימר"; ג'ניפר לורנס בקומדיה הפרועה של ג'ו סטופניצקי, "לא לוקחים קשה"; קייט ווינסלט ב"לי", ביוגרפיה של צלמת המלחמות לי מילר של אלן קוראס; פארקר פוזי בסיוט המטורלל "בו מפחד" של ארי אסטר; פיבי דינבור במותחן הפסיכולוגי "משחק הוגן"; ג'סיקה צ'סטיין בדרמה האינטימית של מישל פרנקו, "זיכרון"; ואמה סטון בהופעה שומטת לסת בקומדיה המטורפת של יורגוס לנתימוס, "מסכנים שכאלה", שזיכתה אותה בפרס גלובוס הזהב ובמועמדות לאוסקר. האם מדובר בהבלחה מקרית? תגובת-נגד מאוחרת לתנועת MeToo? או שזה בכלל קרב הישרדות של הקולנוע על תשומת ליבם של הצופים המבוגרים שמתמגנטים לסדרות נועזות בנטפליקס ו-HBO, ובני הנוער שמשתעבדים לתכנים קיצוניים בטיקטוק?
ההסבר המתקבל ביותר על הדעת לשחרור המיני הפתאומי הזה מצד השחקניות הבולטות ביותר בהוליווד קשור לסטריליזציה השמרנית שנכפתה על יוצרי הקולנוע, מאז שצצה ב-2017 כהמשך למחאה נגד הארווי ויינשטיין ודומיו. כפועל יוצא של המאבק הצודק של שחקניות נגד מעללי המפיקים הטורפניים מאחורי קלעים, החל קמפיין לטיהור תפקידים של נשים שמצריכים היחשפות בעירום מול המצלמה. הטיעונים למאבק נבעו בין השאר מעדותה של סלמה הייק, שסיפרה כיצד ויינשטיין אילץ אותה להשתתף בסצנת מין ב"פרידה". לצד כך, שחקניות נוספות שיתפו חוויות דומות מהפקות שלו ושל אחרים, ושמועות על כך שהוא ובכירים נוספים נהגו ללקט מרצפת חדר העריכה חומרים חושפניים לשימוש אישי, גרמו לעירום נשי להיות מוגדר מחדש כטאבו בתעשיית הקולנוע האמריקנית.
אולי כאיזון טבעי, או אולי כתוצאה של תהליך הקבלה של המיינסטרים לגוף הזכרי שנמשך בעשור האחרון, דווקא עירום גברי הפך להיות נפוץ יותר ויותר בקולנוע האמריקני העצמאי והמסחרי. בעבר, איבר המין הזכרי נעדר כמעט לחלוטין מהמסך. לעתים נדירות הוא זכה לתחייה כפאנץ'-ליין לבדיחות גסות בקומדיות וולגריות במורשת "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", או כפרופס ביצירות המזוהות כלהט"ביות כמו "נרקב בשמש" הסנסציוני של סבסטיאן סילבה. החשיפה המוגברת הזו הפכה בשנים האחרונות לשגרתית בסרטים מסוגות שונות וברמת פופולאריות משתנה. כך למשל במקרים העדכניים של בארי קיוגן שמופיע ברגעי הסיום של הדרמה "סולטברן", כשהוא פוצח במחול לאורך מסדרון כשהוא בעירום מלא, או פיטר סקארסגארד ברגעי האינטימיות שהוא חולק עם צ'סטיין ב"זיכרון".
השמרנות החדשה, כפי שהיא באה לידי ביטוי כצנזורה עצמית בדרך למסך ובין אם היא מוצדקת או לא, נוכחת כמעט אך ורק בארצות הברית. בעוד שבהוליווד קרצפו את התסריטים מסצנות מין בוטות, ושכרו את שירותיהם של מתאמי אינטימיות על תקן משטרת הצניעות של ההפקות, שכללו צילומי סצנות מין מרומזות - יוצרי הקולנוע הבינלאומיים המשיכו בשלהם. דרמות שערורייתיות על סף הפורנוגרפיה מופקות באירופה, דרום אמריקה והמזרח הרחוק, ומוצגות לראווה בפסטיבלים הגדולים ביותר בעולם - מקאן ועד ונציה. בארצות הברית, פסטיבל סאנדנס העדיף לייבא סרטים זרים כדי לספק לקהל האמריקני הצצה לתכנים שחורגים ממגבלות הפוליטיקלי-קורקט המקומי, כמו הסרט השבדי "פלז'ר", בבימויה של נינייה תייברג ושעלילתו מתרחשת מאחורי הקלעים של תעשיית הפורנו בארצות הברית, או הדרמה הבריטית של סופי הייד, "אף פעם לא מאוחר", שבה אמה תומפסון חושפת באומץ רב ולעיני כל את גופה בגיל 60 פלוס.
התעוזה של תומפסון, שמגלמת אישה בודדה שמשתמשת בשירותי נער ליווי כנחמה אינטימית ופיזית, העניקה לה שבחים רבים וגם מועמדויות לגלובוס הזהב ול-BAFTA. כמובן שיש ברנשים שעיקמו את פניהם אל מול גופה העירום, וכך בוודאי גם צופות פמיניסטיות שמרניות שראו בדימוי הזה, מאתגר ככל שיהיה, כתב כניעה למבט הגברי ועינוגו. המראה של תומפסון העירומה כביום הולדתה יכול אולי להיתפס כצעד של מחאה נשית אמיצה, אבל זהו תירוץ שאינו עומד לזכות הכוכבות המבוקשות ביותר של הוליווד, כמו ג'ניפר לורנס, פלורנס פיו ואמה סטון, כשהן מתייצבות לרשות הבמאים המובילים בתעשייה לצורך הפקת סרטים מסחריים הפונים להמונים בבתי הקולנוע ובסטרימינג.
אמה סטון אומנם חולקת שם פרטי זהה לזה של תומפסון, אבל הופעתה התזזיתית ב"מסכנים שכאלה" אינה מזכירה במאומה את זו האיטית ומלאת הניואנסים של השחקנית הבריטית הוותיקה. הכוכבת האמריקאית בת ה-35, ילדה טובה מסקוטסדייל שבאריזונה, שחררה את כל הרסנים ברשות לנתימוס היווני, שאיתו שיתפה פעולה בעבר ב"המועדפת". הפעם היא מגלמת את בלה, אישה שהלכה לעולמה ושבה ממנו כשהיא חיונית מתמיד, לאחר שבראשה הושתל מוח של תינוקת בת יומה. על הניסוי הזה אחראי מדען מטורף דמוי פרנקנשטיין (ווילם דפו), שמתפקד על תקן אביה ומנסה לתווך במתינות את השתלבותה בעולם. לצורך כך הוא מלהק את עוזרו עדין הנפש (ראמי יוסף), אך הגיבורה התמימה מוצאת עצמה נמשכת דווקא לנוכל ערמומי (מארק רופאלו), שמסעיר את חושיה הבלתי מחווטים וחוטף אותה אל מעבר לים כדי שתשמש כשפחת המין שלו, רק כדי לגלות שהוא עצמו משתעבד לה רגשית.
ניסוי המחשבה המרתק שבגרעין הסיפור בוחן את היחסים המבולבלים בין הגילויים החושיים הקמאיים של נפש העולל עם הדחפים המיניים והחושניים של הגוף הבוגר, והפיתוח של התעלומה הזאת לא מתמצה בתיאוריה, אלא גם ביישומה דרך הופעתה החושפנית ונטולת הרסן של סטון. במקביל ליכולות הקוגניטיביות המתגבשות שלה, היא נסחפת אחר התשוקות שלה. תחילה אחר הממזר הנכלולי, בהמשך אחר כל זר מזדמן, ומאוחר יותר גם עם כל זר במזומן. הנכונות של סטון להתמסר לחזון היומרני של לנתימוס עם (ובעיקר בלי) בגדים היא הפתעה אדירה שהולכת נגד הזרם. לא רק בגלל אינספור סצנות מין פרועות, אלא גם בגלל ההקשרים הבעייתיים של ניצול, שידול לזנות ואף פדופיליה כפי שהם עולים מהעלילה שנועדה לכאורה להעצים את דמותה של בלה, שיוצאת כמנצחת הגדולה השולטת ברגשות הגברים (וכך גם במקרה של סטון שתזכה לבטח באוסקר על הופעתה).
לעומת זאת, לג'ניפר לורנס אין שום תקוות לזכות בפרס על תפקידה ב"לא לוקחים קשה", כאישה שנשכרת על ידי זוג הורים אמידים לגאול את בנם המתבגר מבתוליו. אבל הופעתה החצופה בקומדיה ההורמונלית, ובמיוחד בסצנת הקטטה בחוף הים, שבמהלכה היא חובטת בפרחחים כשהיא עירומה לחלוטין, החזירו אותה לשיח שבו שהתה תדיר לפני כמה שנים ככוכבת הגדולה ביותר בהוליווד. לורנס בת ה-33, שזכורה כקטניס אברדין מ"משחקי הרעב", מיסטיק מהפריקוולים של "אקס-מן", ובשיתופי הפעולה עם הבמאי דיוויד או. ראסל ("חלום אמריקאי", "ג'וי" ו"אופטימיות היא שם המשחק", שעליו זכתה באוסקר), נעלמה בשנים האחרונות מקדמת הבמה. הסרט החזיר אותה לשיח בזכות אותן סצנות חשופות, שבדומות להן כבר חזינו במותחן הנחות "דרור אדום" (2018), שבו גילמה מתנקשת סובייטית מנוצלת מינית.
עירום אינו חדש גם לקייט ווינסלט, שכבר עברה את זה עם סרטו המעולה של טוד פילד, "ילדים קטנים", שם שיחקה בסצנות מין סוערות בחדר הכביסה. אבל זה קרה לפני כמעט שני עשורים, ועכשיו, בגיל 48 - להיחשף על המסך זה עניין מאתגר קצת יותר, כפי שהשחקנית הבריטית הודתה בכנות בנוגע להופעתה ב"לי" כצלמת המלחמות לי מילר: "הייתי צריכה להיות אמיצה כדי לאפשר לגופי להיות בגרסתו הרכה ולא להסתתר מזה", אמרה בריאיון לקראת הבכורה בפסטיבל טורונטו, "אני יודעת שאין טעם לבזבז אנרגיה על לבקר את העצמי הפיזי". עוד סיפרה שבהפקה הציעו לה לשנות פוזיציה מול המצלמה כדי להסתיר את פלג גופה העליון, אך זו התעקשה להמשיך בשלה באופן הטבעי ביותר לסרט שביימה אלן קוראס. "שאלתי למה לשנות תנוחה, אם זה בגלל שככה אפשר לראות עוד קצת בשר. התשובה הייתה לא, ככה זה הולך להיות".
זו הייתה גם הגישה של פלורנס פיו שבעיני רבים נתפסת כממשיכת דרכה של ווינסלט, שבעצמה ממשיכה את דרכה של תומפסון (ואולי לא מפתיע שהשלוש בנות הממלכה המאוחדת), וכמוה הסכימה לקחת חלק בסצנות מין חושפניות ב"אופנהיימר" בתור הפסיכיאטרית ג'ין טטלוק, המאהבת של מדען הגרעין רוברט אופנהיימר, שעל סיפורו מבוססת הדרמה התקופתית המדוברת של כריסטופר נולאן. פיו בת ה-27 שהייתה מעורבת בסקנדל רכילותי מאחורי הקלעים של הפקת "אל תדאגי יקירתי" בבימוי אוליביה ווילד, נגררה הפעם לשערורייה שנוגעת להופעתה על המסך - ובמיוחד לרגעים האינטימיים שבהם היא ומרפי חולקים סצנה שבה רואים את השניים באקט מיני, שבמהלכו מוקרא קטע מתוך כתבי הקודש, "בהגווד גיטא", מה שהביא לצנזור הסרט בהודו. אבל התגובות הבעייתיות יותר הגיעו דווקא מארצות הברית, כשהצופים הביעו בפומבי את אכזבתם ממבנה גופה של פיו, כפי שהוא נחשף בפניהם בסצנת העירום הראשונה שלה אי פעם.
מתקפת הבאדי-שיימינג המכוערת נהדפה בכל הכוח מצד חבריה של פיו בהפקת "אופנהיימר"(כולל מרפי עצמו), ולמרות שהשחקנית נמנעה מלהגיב ישירות - היא התייחסה לטענות דומות שהופנו נגדה במקרה קודם, כשצעדה באיטליה על שטיח אדום בשמלה שקופה. "אני לא מנסה להסתיר צלוליטיס בירך, את השדיים שלי או את הדלילות בין הזרועות. אני מעדיפה פשוט לחשוף את הכול. אני חושבת שהדבר הכי מפחיד עבורי הוא כשאנשים מתוסכלים מכך שאני מראה יותר מדי מעצמי", אמרה בריאיון למגזין "גלאמור". אבל הסוגייה המסובכת יותר הייתה זו שהעלו צופות פמיניסטיות, שהאשימו את נולאן בניצול לרעה של דמויות הנשים בסרטו והשחקניות שמגלמות אותן. "הנשים ב'אופנהיימר' מייצגות ציצים, תינוקות וקצת אלכוהול. היה אפשר להביא במקום בובה מתנפחת", צייצה צופה בביקורת על הסרט, שהדהדה דעה פופולרית בנוגע לסרט שבמרכזו עומד גבר.
"מה שמטריד אותי בסרטים מגניבים שנעשים על ידי במאים גברים זה הדרך שבה הם ממסגרים את הגוף באופן שמרגיש מיותר, ובמקרה של 'אופנהיימר' - חשיפת השדיים של פלורנס פיו", כתבה ג'סי טו באתר Women's Agenda. "ברור שאין לי בעיה עם עירום נשי (הביאו את הציצים), אבל אם פיו מתבקשת להראות את שדייה - מדוע הצופים לא רשאים לראות משהו חושפני או פגיע באותה מידה מקיליאן מרפי? זה מרגיש כאילו פיו מתבקשת לסכן יותר מעצמה, לתת את הכול למאהב שלה (ולקהל)". ד"ר טניה רוט תמכה בטענה הזאת, כשצייצה: "עובדה כיפית: אף אישה לא מדברת עד שעברו 20 דקות לתוך 'אופנהיימר', ואז תוך דקה יש סצנת מין". עם זאת, למרות הטרוניות, "אופנהיימר" לא הוחרם, בוטל או צונזר - לפחות לא בארצות הברית ובמדינות המערב. בהודו ובמזרח התיכון כן דאגו לטשטש את איברי המין, אבל זה כבר עניין שבשגרה כשמדובר בעירום במדינות אלה.
האם תעשיית הקולנוע חזרה לסורה?
מוקדם מדי לקבוע שזו המציאות החדשה, אבל לפחות על פי הטרנד כפי שהוא מסתמן השנה - המפיקים, הבמאים והשחקניות מראים פתיחות רבה יותר לעירום על המסך הגדול בסרטים מסחריים, בניגוד לסחף התרבותי של השנים האחרונות. ייתכן שמדובר במצב של "אין ברירה", חלק מקרב מאסף של הקולנוע מול תכני הסטרימינג, שם עירום גרפי הפך לחלק מהנוף הטבעי של הקהל - "משחקי הכס", "אופוריה", "בלש אמיתי" וסדרות רבות אחרות מציעות לקהל סצנות אינטימיות למכביר - נשים וגברים, עם ובלי בגדים, כשהם עושים אהבה או אף נוהגים באכזריות. הרף עודכן בהתאם לסדרות הללו, שלא לדבר על הסרטונים בטיקטוק, והקולנוע נאלץ להסתגל וכך גם הכוכבות שפועלות כחלק ממנו.
אך במובן מסוים מדובר בתנועה חד-סטרית: שחקניות שנחשפו על המסך הקטן לא בהכרח נדרשות לעשות זאת על גבי אחיו הגדול. כך למשל אמיליה קלארק, שפרצה בסערה כדאינריז מ"משחקי הכס", נשכחה מעט לאחר שלא הצליחה למתוח את ההצלחה גם בהפקות הקולנועיות שאליהן לוהקה, ושבהן לא נדרשה להתערטל. אלכסנדרה דדריו, שהתחילה את הקריירה בסרטי הנעורים מסדרת "פרסי ג'קסון", חדרה לתודעת המבוגרים בעקבות הופעותיה החושפניות ב"בלש אמיתי" ו"הלוטוס הלבן", אבל ככל שמדובר בקולנוע - היא ממשיכה לשמור על צניעותה. רייצ'ל אוון ווד, שעשתה היכרות מחודשת עם התהילה בעולם הקר של "ווסטוורלד", לקחה איתה סוודר כשיצאה לנסות את מזלה בתעשיית הקולנוע, מתוך ידיעה ששם הכול קפוא. לינה דנהאם כתבה וביימה את עצמה בתפקידים אינטימיים בסדרה "בנות", אבל אפילו היא הייתה צריכה להגביל את עצמה ואת שחקניותיה בהרפתקאות הכושלות שלה בבתי הקולנוע.
ויש כמובן את סידני סוויני, שבגיל 26 הפכה לאחד מהשמות החמים בהוליווד בעקבות דמותה של קאסי הווארד, הנערה שחברה לאינספור סצנות מין עוכרות שלווה ב"אופוריה". גם היא שואפת להתנסות בתפקידים מגוונים ללא עירום, כמו הדרמה הפוליטית "ריאליטי", או המותחן הסטירי "אמריקנה" של טוני טוסט. אך את ההדים הרבים יותר היא שוב מעוררת בזכות המחשופים הנדיבים והמפגשים האינטימיים עם גלן פאוול ב"רק לא אתה" של וויל גלאק. הסרט מזכיר קומדיות וולגריות מהאייטיז עם הומור נחות, ועדיין המונים נוהרים לבתי הקולנוע. מה לגבי תסריט, צילום, תצוגת משחק? נרצה או לא - הקהל מתגעגע למנת העירום שלו על המסך הגדול, וזה אחד מהדברים שעוד יכולים להוציא את הצופים המבוגרים מהבית. הוליווד יכולה לנסות להתכסות בגלימות של איכות ויומרה, אבל בשביל זה אנחנו פה, כדי להצביע על המציאות ולקבוע - המלכה עירומה, וייתכן שהיא תיאלץ להישאר כזאת אם היא רוצה לשרוד.
