בכניסה לקונסרבטוריון בבאר שבע, אני פוגשת את שלושת נערי הפלא, אורי אופק (17), יהלי שגיא (14) ושגב גוטהלף (12). מלווים בהוריהם, אחיהם, ועל זרועם תיק כבד במיוחד. "אפשר רגע לשבת?", הם שואלים תשושים, ומניחים את התיק המסתורי על ידם. ראשון פותח את התיק יהלי ומוציא מתוכו את האקורדיון שלו. כן כן, אקורדיון, הכלי שחשבנו ששמור רק לגיל השלישי, במסגרת ריקודי עם, או שירה בציבור באירופה העתיקה.
ילדים שלומדים לנגן על אקורדיון
(צילום: אריק מרמור)
"זה מוזר כי אי אפשר להגדיר כלי לזקנים, אז גם אם זה כלי זקן זה לא פוסל מצעירים שינגנו עליו", אומר יהלי וחולק על התפיסה המיושנת לדעתו. "אני מניח שבכל זאת לא הרבה ילדים מנגנים עליו, אבל זה עדיין כלי ראוי". "אני שמעתי שיש הרבה ילדים בבאר שבע שמנגנים עליו, כך שזה לא בהכרח כלי של זקנים", מסכים איתו שגב. "זה פשוט כלי יותר ישן שפעם ניגנו עליו המון במסיבות ריקודים. מוזיקה עממית, ואלסים, מוזיקה צרפתית, כאלה", הם אומרים.
איך אתם חושבים שנגנים מבוגרים יגיבו כשישמעו שצעירים כמוכם מנגנים על הכלי הזה?
"אני ניגנתי ברחוב פעם והרבה אנשים, זקנים בעיקר, באו, שמחו, אמרו 'כל הכבוד', 'תמשיכו ככה', 'יישר כוח' וכל מיני כאלה, גם נותנים כסף וגם שומעים", מספר יהלי. "הם מאוד התרגשו שצעיר מנגן על אקורדיון ולא מישהו מבוגר".
ואיך חברים שלכם מגיבים לזה?
"יש כאלה שמסתכלים על זה בתור 'בואנה, זה מגניב לאללה שאתה מנגן באקורדיון'", אומר בהתרגשות אורי. "ויש כאלה שצוחקים עליי על זה, אבל הם לא מעניינים אותי כל כך. באיזשהו שלב כבר מבינים שזה חלק מהאישיות שלי, זה חלק ממני כאילו", הוא מחייך במבוכה.
"בפעם הראשונה זה היה מאוד מוזר, אבל אהבתי את זה"
מאיפה בכלל הגיע הרעיון לנגן דווקא על אקורדיון?
"התחלתי ללמוד בכיתה א' בכלל לנגן על פסנתר ואז באיזשהו שלב רציתי לעבור לאקורדיון. אמא שלי גם דחפה אותי לזה, כי היא ניגנה בעצמה", משחזר אורי. "אני זוכר אותה מסתובבת עם האקורדיון בחגים ומנגנת לנו שירי חג ויצירות, והבנתי שאני אוהב את הצליל שלו". סיבה נוספת טמונה בעבודה, שלא כמו פסנתר, את האקורדיון אפשר לקחת ממקום למקום. "אני זוכר שהיא ניגנה איפה שהיא רוצה, כמה שהיא רוצה, איך שהיא רוצה. כי אם עכשיו אומרים לי 'אורי, בוא תנגן בפסנתר' במקום מסוים, אני לא יכול להביא את הפסנתר, אני לא אוכל לייצר בעצמי את המוזיקה, אני תלוי במיקום שלו. זה לא המצב באקורדיון", מסביר אורי שסוגר את השנה התשיעית שלו על אקורדיון עם המורה ויקטור דרנבויים. "הבן אדם הראשון שסיפרתי לו שעברתי טסט זה למורה שלי לאקורדיון, אנחנו מאוד קשורים אחד לשני, הוא כמו סבא בשבילי".
שגב: "אני הייתי בחופש הגדול בצרפת ובגרמניה וראיתי כל מיני אנשים ברחוב מנגנים מנגינות ממש יפות באקורדיון וממש התלהבתי מהכלי". כשחזר שגב לשנת הלימודים, הוא חיפש מורים לאקורדיון אך ללא הצלחה. "הלכתי ועשיתי שיעור ראשון במנדולינה וכשיצאתי ראיתי את יהלי עולה במדרגות, שאלתי אותו 'לאן אתה עולה', הוא אמר 'לשיעור אקורדיון'". כיום השניים לומדים אצל אותו מורה: איליה ז'ורניצקי בקונסרבטוריון בבאר שבע. "בשיעור הראשון המורה שלי ניגן לי מנגינות וגם הסביר לי על הכלי עצמו, ואז לקחתי אקורדיון אחד וקודם כל הרגשתי אותו. זה היה מאוד מוזר, אבל אהבתי את זה", משחזר יהלי. "בהתחלה קצת הסתבכתי, מגושם כזה, כי הוא היה יותר גדול ממני אז".
יהלי: "לפעמים קורה שאחרי אימון של הרבה זמן יש כאב ביד שמאל. וגם לא כדאי לנגן עם מכנסיים קצרים כי אז המפוח צובט לך כל הזמן את הרגליים".
שגב: "כן, מניסיון. זה ממש כואב, היה לי פעם ממש פצע".
"בסופו של דבר הקסם של האקורדיון הוא הניידות ויש לו צליל מאוד עשיר", מסכם אורי. "יש לו מקלדת בצד ימין שהיא פסנתר ומנגנים בה בדרך כלל את המנגינה הראשית. יש כפתורים בצד, שזה סוג של אקורדים, שמלווים את היצירה ותוך כדי פותחים וסוגרים מפוח שנותן את האוויר שמוציא את הצליל", ממשיך שגב. "אפשר לנגן עליו הכל, לדוגמה היום ניגנתי עליו דספסיטו. גם עידן רייכל השתמש באקורדיון פעם עם השיר שלו מעגלים", אומר אורי
יהלי: "אני עכשיו התחלתי לנגן בבית את nothing else matters (מטאליקה)".
מה אתם חושבים על המוזיקה של היום?
"אני לא שומע כל כך מוזיקה כזאת, כמו מה ששומעים בעיקר היום", מצהיר יהלי. "במסיבות וכאלה כן, אבל בבית אני שומע בעיקר 88. אני אוהב גם את בית הבובות שזה יחסית חדש".
שגב: "גם אני בעיקר אוהב מוסיקה יותר ישנה כזאת, ביטלס, קווין, אריק איינשטיין, כאלה". אבל שניהם מודים בפה אחד שהם נהנים להאזין למוסיקה קלאסית, אבל אפילו כאן הדמיון ביניהם לא נגמר.
יש לכם תחביבים נוספים מעבר לנגינה?
"אני אוהב כדורגל ,אני אוהב ספורט בכללי, לרכוב על אופניים ואני אוהב גם לאפות ולבשל", מכריז שגב. "מה שהוא אמר, אבל גם לקרוא זה כיף, ממשיך יהלי.
אז הנגינה לא תופסת את רוב הזמן הפנוי?
שגב: "לא, זה לא רק מה שאנחנו עושים".
יהלי: "אבל זה בעיקר".
יצא לכם להשתתף בתחרויות?
אורי: "אני השתתפתי בהרבה מאוד תחרויות, היו לי כמה מקומות ראשונים". בתחרות פאול בן חיים זכה אורי במקום השלישי. "זאת בעצם תחרות ארצית לכל כלי הנגינה, ופעם ראשונה שאקורדיון ניגן שם זה הייתי אני וזה הישג שאני מאוד גאה בו", הוא אומר בחיוך.
יהלי: "בשנה שעברה התחריתי הרבה. אלו לא היו תחרויות פנים אל פנים, אלא כאלו שמקליטים ואז שולחים. זכיתי פעמיים במקום הראשון ופעם אחת במקום השני".
"אני הייתי בשלוש תחרויות בשנה שעברה. עכשיו אני מתכונן לתחרות נוער", אומר שגב. "וכולן היו הקלטות, שזה הרבה יותר מוזר מלהיות על הבמה. וגם היתרון בלהקליט זה שאתה יכול להקליט כמה פעמים עד שאתה בוחר את הטוב ביותר. יש פעם שהקלטתי 15 פעמים עד שממש יצא לי". התחרות הבאה של שגב היא תחרות אמיתית מול קהל. "אני נוסע לתל אביב וזאת התרגשות של פעם ראשונה. תמיד מפחדים מפדיחה ואיך יצא, ולהשתדל לא לטעות".
איך באמת מתכוננים לדבר כזה?
"אומרים לעצמך 'תדמיין שאתה בקונצרט והכל רגיל ופשוט לך על זה'", מספר יהלי. "גם ההורים מרגיעים לפני שזה בסך הכל ציון שקיבלנו על נגינה פעם אחת וזה לא פוסל אותנו בכלל מהנגינה או מהחיים".
אורי: "בסופו של דבר מוזיקה זה עניין סובייקטיבי. שני אנשים יכולים להקשיב לאותה יצירה לחשוב דברים שונים וגם בתחרויות יש קריטריונים שונים שעל פיהם אתה נבחן וזה בסדר".
"האקורדיון לא יעלם מן העולם"
הייתם רוצים להתפרסם בזכות הנגינה?
"לי לא בוער להתפרסם, אני נהנה מנגינה, אני מנגן ומשתפר", אומר שגב.
יהלי: "אני גם, אני זורם עם מה שבא. אם אני אתפרסם אז יבואו לקונצרטים שלי ולהופעות, אבל אם לא אז לא".
אורי: "המוזיקה לא תעזוב אותי, לא משנה מה אני אעשה בעתיד. אפילו הפרויקט שלי בסייבר לוקח קבצי אודיו וממיר אותם לתווים, כך ששילבתי את המוזיקה עם הסייבר".
מה אתם מאחלים לכלי הזה?
שגב: "אני מאוד אוהב את הכלי אני חושב שהוא כלי נהדר ומאוד כיף לשמוע אותו, ואם יותר אנשים יתחילו לנגן עליו אז הוא גם לא יעלם, וגם אנשים ייהנו ממנו יותר".
יהלי: "אני מאחל לו שהוא לא יעלם כי יש כלים שהיו פעם ועכשיו אין אותם כבר. אז אני מקווה שהאקורדיון ימשיך להתפתח". אורי דווקא משוכנע שהאקורדיון כאן כדי להישאר: "הוא לא יעלם מן העולם, יש תמיד אנשים שימשיכו אותו, הוא לא יעלם בזמן הקרוב".
"הכל תלוי בנו", מסכים יהלי. "כלומר בכולם. אם אנשים ירצו לנגן עליו ולהקשיב לו אז הוא ימשיך. אבל ברגע שמניחים כלי בצד, אז אין לו דרך להתקיים מעצמו".
