כל מה שבריטי - טוב. קשה לזכור בדיוק מתי האקסיומה הזאת השתרשה אצלי, הרי לא מדובר ברגע אחד בזמן. בכל זאת, היא מוכיחה את עצמה בעקביות מאז שאני זוכרת את עצמי. בבית למדנו להתפקע מצחוק מ"מיסטר בין" ו"המלון של פולטי". בכיתה ד' קיבלתי במתנה את הד"ר מרטינס הראשונות שלי, שנקנו בלונדון, כי רק שם זה היה מעשה הגיוני כלכלית. העדפתי את הספייס גירלז ואת ווסטלייף על פני דסטיניז צ'יילד ובקסטריט בויז, וגדלתי עם רדיוהד, בלר, מיוז ופינק פלויד. כשליידי די נהרגה נדבקנו לטלוויזיה כולנו למשך יומיים, אמא שלי הייתה באמת עצובה. בטיול בת-מצווה - ללונדון, איך לא - רחשתי חיבה חדשה ובלתי מוסברת למחזות זמר בווסט אנד. רכשתי גם כמה גיליונות של עיתוני רכילות בריטיים. זו הייתה השנה שבה דייוויד בקהאם ופוש ספייס התחתנו, ותמונות החתונה כיכבו על כל השערים. כשסבא שלי רצה לעקוץ את אבא שלי, הוא היה אומר: "עוד פעם אתה והבדיחות האנגליות שלך".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כנראה שאנגלופיליה היא מחלת חשוכת מרפא, ובשבוע האחרון היא התפרצה ביתר שאת. עם ההודעה הדרמטית על מצבה הבריאותי של המלכה אליזבת, נצמדתי גם אני לשידור החי של ה-BBC. בערך ארבע שעות מורטות עצבים, שבמהלכן כבר אפשר היה לנחש שהמלכה איננה ושהפרוטוקולים מחייבים המתנה להודעה שנכתבה מראש. בכל זאת, התעצבתי באמת. "לטוס עכשיו ללונדון זה כמו לנסוע לברלין רגע אחרי נפילת החומה", מצאתי את עצמי אומרת בקול במרפסת, מנסה לבחון אפשרות של גיחה קצרה לממלכה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
וזה לא שאני תומכת נלהבת של מונרכיה, של קולוניאליזם משוכלל או של עריצות כללית. עצם קיומו של בית המלוכה הבריטי הוא דבר כמעט בלתי נתפס מבחינה חברתית-כלכלית. גם אליזבת עצמה, ה-Head of State, רחוקה לאין שיעור מתדמית הסבתא המתוקה, הא-פוליטית והבלתי מתערבת שסיגלה לעצמה במשך עשרות שנים, ועל כך יעידו שלל תחקירים בעיתונות הבריטית. זו גם לא חיבה חסרת רסן לצהובונים, לרכילות ולשערוריות מלכותיות - אף שאלה ממשיכים לקשט את עולמנו, האנשים הקטנים, אלה שדמם אינו כחול. אם כך, כנראה שאין הסבר אחר: אני לוקה באנגלופיליה קשה.
אנגלופיליה היא מצב שבו מתעוררים רגשי חיבה כלפי כל מה שהוא אנגלי (או בריטי - בהרחבה). זה יכול להיות האנשים עצמם (הנימוס! הקרירות! המבטא!), הספרות, ההיסטוריה, הקולנוע, המוזיקה, אפילו האוכל - אף שהוא נחשב לאחד המטבחים הגרועים בעולם - יעורר באנגלופילית המצויה תחושה ביתית וחמימה. שלא לדבר על הצורך לשחזר אינגליש ברקפאסט בבית, עם שעועית היינץ ונקניקיות טבעול על מחבת אחת. המצב ההפוך, אגב, הוא "אנגלופוביה" - הפרעה לא מובנת שלפיה יש מי שלא מסוגלים לשמוע מבטא בריטי ולא סובלים כל מה שקשור בממלכה. חוש הטעם הכללי שלהם מפוקפק, ויש לקוות שיוכלו למצוא מזור בהקדם.
מי שלא בטוחים אם הם סובלים מהמחלה מוזמנים למבחן קטן. הנה רשימה אקראית של כל מיני דברים שיצאו מהממלכה: השפה האנגלית, הטיוב, הארי פוטר, פיש אנד צ'יפס, רדיוהד, אמה תומפסון, שייקספיר, ג'ון אוליבר, אלן טיורינג, אלטון ג'ון, דייוויד בואי, אדל, בילי אליוט, נוטינג היל, ד"ר מרטינס, הביטלס, ג'יין אוסטן, פליבאג, כדורגל (כל כדורגל), ג'יימס בונד, מונטי פייתון, שורטברד, שרלוק הולמס, ריקי ג'רווייס, פי. ג'יי הארווי, ארקטיק מאנקיז, ד"ר הו, צ'ארלס דיקנס, איימי וויינהאוס, המלכה אליזבת, ג'ורג' אורוול, אוליביה קולמן, גורדון רמזי, קווין, ספייס גירלז, תה. איזה מעולה זה תה. אם רפרפתם על פני הרשימה הזאת והלב שלכם התרחב - ברכותיי, אתם אנגלופילים מודחקים.
שאלתי את גוגל איך אפשר לרפא אנגלופיליה, ומנוע החיפוש הציע שיש בממלכה גם הרבה מה לתעב: שיניים גרועות, ברקזיט, קולוניאליזם אכזרי, מעמדות ומונרכיה (די עם זה כבר), הגה בצד ימין, קור אנושי, קור סביבתי, אואזיס, פאות בבית המשפט, ליקריץ שחור, לאומנות, קירה נייטלי, תרבות שתייה מוגזמת, חוליגנים בכדורגל, קולדפליי, נקניקיות אנגליות אפורות, תה. ברצינות, מה הסיפור שלהם עם תה? זה כולה תה. במקרה שלי, אגב, זה לא ממש עובד. האנגלופיליה מאפשרת לי רגשות מורכבים, וגם השנאה נעשית בתשוקה של ממש.
בביקור האחרון שלי בלונדון האומה ציינה את חגיגות ה"פלטינום ג'ובילי" - 70 שנות מלוכה לאליזבת השנייה. בין היתר הושק אז קו טיוב חדש, ה"אליזבת ליין", שקיבל צבע סגול נהדר. ברקע, שביתות חוזרות ונשנות של עובדי TfL - רשות התחבורה העירונית של לונדון. בערוץ BBC1 בלילה שודר פאנל שהכיל נציגי ממשלה ונציגי עובדים. אנשים בקהל שאלו שאלות הנוגעות לשביתות ולעיצומים, שמעו ממקור ראשון מה זה אומר להפעיל קו רכבת או אוטובוס בעיר, איפה עומד המשא ומתן, מה זה אומר לגבי המשק כולו, כמה משתכרים הנהגים, הכרטיסנים והפועלים בתחנות. באמצע השיחה המורכבת והכנה, בהפסקת הפרסומות, הוצג הקמפיין ל"אליזבת ליין", עם הבטחה "לחבר אפילו יותר" אזורים מסוימים בעיר למרכזה. אולי זו גם ההבטחה של הכתר, לחבר: הממלכה הרי לא באמת מאוחדת, היא פגומה ושברירית, מפולגת ומעמדית כמעט כמו כל מקום אחר בעולם, אפילו קצת יותר. ואולי דווקא השבריריות הזאת היא המגנט, המקור של החיידק האנגלופילי, הכוח האמיתי של הממלכה.
