איש העסקים או המאפיונר האמריקני מאיר לנסקי היה יהודי טוב. הוא פעל למאבק בנאצים, וסייע למדינת הישראל הצעירה. אבל האם מאיר לנסקי היה אדם טוב? זוהי שאלה מורכבת יותר, והבמאי הישראלי-אמריקני איתן רוקאווי שילב כוחות עם כמה חברים אמריקנים וישראלים כדי לצלול לתוכה עם הדרמה הביוגרפית המסקרנת "לנסקי". הארווי קייטל מגלם בסרט את הארכי-פושע בשנים האחרונות לפני מותו, כשהוא מגולל בסדרת ראיונות את קורות חייו, שהם בין השאר קורות המאה ה-20. הסיפור האישי של לנסקי נושא עימו את את תולדות האומה האמריקנית המודרנית, השואה, המלחמה הקרה, וגם את דברי ימי מדינת ישראל. הכול נמצא בעלילה הסבוכה של חייו, שנפרמת אל מול עיניהם של הצופים בארצות הברית.
הטריילר של הסרט
לאורך שעתיים "לנסקי" משרטט דיוקן קולנועי של מאיר לנסקי בפרופיל שתי וערב שמשלב בין הזכרונות שמעלה העבריין הדועך (קייטל) במפגשיו עם המראיין דיוויד סטון (סם וורת'ינגטון) לבין רסיסי החיים עצמם כפי שהם מתרחשים בזמן אמת במציאות. מצד אחד לנסקי המזדקן מסתכל לאחור נחוש לקחת בעלות על סיפורו, מצד שני זהו מאיר הצעיר (בגילומו של ג'ון מגארו) העושה את צעדיו הראשונים בזירת הפשע המאורגן בארצות הברית וצופה קדימה לעתיד כלכלי מבטיח, מובטח ומבוטח. מצד אחד אנחנו נחשפים לאדם ערמומי, נכלולי, קר דם ואכזרי. מצד שני הוא מתגלה כגבר מבריק שמעדיף את עוצמת המוח על כוח הזרוע, וכחבר נאמן עם רגישות חברתית. התמונה המתקבלת היא של אדם מורכב עם מצפן מוסרי מסוחרר, אבל עם מצפון יהודי יציב.
הקשר של הבמאי איתן רוקאווי לסיפורו של לנסקי טבעי. אימו בטי רוקאווי נודעה בישראל כסוכנת דוגמניות מיתולוגית, אולם בארצות הברית אביו ההיסטוריון והסופר רוברט רוקאוויי עסק בתופעת הגנגסטרים היהודים האמריקניים וזכה לראיין את לנסקי לפני מותו ואף כתב עליו. התסריט שרקח הבן מתבסס לא מעט על העדויות שקלט אביו במהלך מפגשיו עם לנסקי, אולם סיפור הרקע מאחורי הדמות של דיוויד סטון נבדה לצורך העצמת הדרמה. העיתונאי בגילומו של סם וורת'ינגטון ("אווטאר") הוא אדם שבור רוח ומרוקן כיסים שרואה את התא המשפחתי שלו מתפרק ומחפש תחייה דווקא דרך האיש שסיים את חייהם של רבים כל כך בעבר. למען האמת, דמותו של סטון זניחה והתסריט מושקע בה יותר מדי, בעיקר כדי להחדיר אלמנטים של מותחן לסרט כאילו היה פילם נואר עם עיתונאי דועך על תקן בלש במשבר.
אבל "לנסקי" הוא לפני הכול ביוגרפיה קולנועית תקופתית, ואם נשיל ממנה את הדמות של העיתונאי ונתרכז בדמות הראשית, נקבל סיפור חיים מרתק שנע בין הפשע המאורגן של ארצות הברית, נתיבי ההשקעה המבטיחים של קובה לפני מהפכת פידל קסטרו, ומסלולי הסיוע למדינת ישראל הצעירה במלחמת ההישרדות על תמיכת הממשל האמריקני ונגד המתנגדים לה. על אף שמדובר בהפקה אמריקנית הוליוודית, שבינתיים מעוררת גלים באמזון פריים (טרם ידוע מתי היא תוקרן בישראל), היוזמה שמאחוריה צבועה בגווני כחול לבן. מהבמאי רוקאווי, לאושיית השואו-ביזנס דני אבסקר שעומד מאחורי היוזמה המקורית, המפיקה לי ברודה שסייעה להרים את הפרויקט בתקציב מוערך של כחמישה מיליון דולר, והשחקן הוותיק אלון אבוטבול שלוהק לתפקיד נציג ממשלת גולדה מאיר.
לעתים קשה להאמין שהסרט רחב היריעה הזה צולם כולו לאורך שלושה שבועות בעיר מוביל שבאלבמה, בהשתתפות הארווי קייטל - הנכס הגדול ביותר של ההפקה שהביא עמו אבסקר, המקורב לו. בגיל 82 קייטל לא מרבה להופיע על המסך הגדול, ובטח שלא לוקח על עצמו תפקידים ראשיים. סימני הגיל. השחקן האגדי נוהג בעיקר לחלטר בשנים האחרונות, כמו במותחן הפשע "אקדחי ברוקלין" שביים אבסקר או אפילו ב"האירי" של מרטין סקורסזה שבו ערך הופעת אורח. אבל ב"לנסקי" קייטל זוכה לזמן מסך רב ומנצל כל דקה כדי להעשיר את הסרט בהבעות פנים מלאות ניואנסים, בליווי מבט חודר. לעתים נראה שהמלל שיוצא מפיו כמעט וחסר חשיבות בהשוואה לאופן שהוא מבטא אותו.
אפשר לראות ב"לנסקי" קו-פרודוקציה ישראלית-אמריקנית ולא רק בגלל המעורבות של קולנוענים מתוצרת הארץ בהפקה ההוליוודית. מעבר לעניינים האישיים הטובלים בנכלוליות, אלימות, העלמות מס וגם אלימות במשפחה, זהו ההקשר ההיסטורי של לנסקי שהופך את סיפורו לכל כך מרתק, במיוחד עבור צופים יהודים וישראלים. למשל הברית האדוקה בינו לבין באגסי סיגל. האחד חכם וחריף, השני בריון אלים. צמד רעים יהודים כשרים שחלקו קשר מתחילת הדרך ועד ההתנקשות בסיגל ב-1947, תעלומת רצח שלא פוענחה באופן רשמי. ככלל, ההשתלבות של לנסקי כאחד האדם ב"וועד המנהל" של סינדיקט הפשע המאורגן היא צד מפתיע בסיפורו, שהיה חבר אישי של המאפיונר לאקי לוצ'יאנו ובעזרתו איחד את הארכי-פושעים כולם, כאילו היו איגוד מקצועי ללא הבדלי גזע ודת. איטלקים, אירים, יהודים. ממש נופת צופים.
עוד היבט מעניין במיוחד הוא הכשרון של לנסקי לפעול במחשכים ובמקביל לעבוד באופן הדוק עם השלטונות לצורך מטרה לאומית נעלה. כך למשל מסופר על הסיוע המודיעיני שסיפק עבור שירותי הביטחון האמריקנים במהלך מלחמת העולם השנייה, עת חילץ ממשתפי פעולה עם הנאצים מידע על כוונות חתרניות של הגרמנים על אדמת ארצות הברית. בהמשך הדרך היה מעורב בשלל דרכים ביוזמות כלכליות שונות ומשונות בחסות הממסד בכל העולם. והוא כמובן היה לאחד מהתומכים הגדולים של מדינת ישראל. באחת הסצנות בסרט אלוף במיל. אהרון יריב פונה ללנסקי כשליח של ממשלת ישראל ומבקש ממנו תרומה למדינה הצעירה. השנור מתקבל בהיענות מוגברת ולמרות שמדובר בכסף מלוכלך, השליח נוטל אותו בשמחה ובהערכה רבה. הייתה זו תחילתה של ידידות נפלאה בין איש העסקים היהודי למדינת הלאום שלו עד לתפנית ביחסים כשלנסקי עצמו היה זקוק לעזרת המדינה.
הסוגיה הזו היא ככל הנראה החלק המשמעותי ביותר בסרט לקהל בעל זיקה לארץ הקודש. כשלנסקי מבקש לעשות עליה בשנות ה-70 כעבריין נמלט, הוא נידחה על ידי המדינה לה סייע רבות כל כך לאורך השנים. לחץ מטעם השלטונות האמריקנים דחק את הממשלה הישראלית בראשות גולדה לסרב לבקשת לנסקי להתאזרח, למרות חוק השבות. הוא מקבל את הבשורה בשיחה עם עו"ד יורם אלרואי (אבוטבול). כך אדם בעל זכויות רבות כל כך במלחמה בנאצים באירופה ובהקמתה של המדינה הציונית במזרח התיכון, נזנח לאנחות על ידי ההנהגה הישראלית בלחץ הממשל האמריקני. סכין כזאת חדה בגב הוא אפילו לא קיבל במהלך פעילותו בפשע המאורגן. חילופי הדברים הקשים שהוא מטיח בפוליטיקאים בירושלים מבטאים את המתח והניגודים בחייו של לנסקי, אבל בהקשר הישראלי הרחב הוא נותן ביטוי לסוגיה מהותית לא פחות: מה חשוב לנו יותר - יהודי טוב או אדם טוב. לפעמים, רק לפעמים, זה לא הולך ביחד.
