אבי ארד הוא אחד מהאבות המייסדים של אולפני מארוול, ודמות מפתח בהעברת גיבורי העל מהקומיקס למסך הגדול בשנות ה-90. הישראלי בן ה-73 מוכר בלוס אנג'לס כאיש עסקים מצליח, רציני מאוד ומכוון מטרה, אבל כשמשוחחים איתו על הסרטים שבהפקתו - משהו ניצת בו. כמו ילד נלהב הוא נשאב אל העולמות הבדיוניים שהוא עזר ליצור כאילו הוא חי בהם ממש. ספיידרמן, קפטן אמריקה, האקס-מן - כולם היו בניו, וכך גם דמותו של מחפש האוצרות נייתן דרייק ממשחק הווידאו המצליח "אנצ'רטד" (Uncharted), שארד דחף לאורך שנים שיעובד לקולנוע, ובסוף השבוע יעלה לאקרנים כשובר הקופות הפוטנציאלי הבא. "אין אדם שלא רוצה למצוא זהב. אני זוכר שכילד ברחובות הייתי מחפש מטבעות בחול כל יום", אומר ארד בריאיון לרגל יציאת הסרט.
אנצ'רטד – טריילר
"הקריירה שלי הייתה תלויה בכך שמעולם לא אמרתי 'לא'. אף אחד לא רצה להתעסק עם ספיידרמן, אנשים שמרו מרחק מהדמות הזאת. אז אתה חייב להאמין בדרך שלך. היו אנשים שאמרו שאני מטורף, כולל חברים בהנהלה שלי, אבל עשינו את זה ומאז הכל היסטוריה. יש סיבה לקיום של ספיידרמן והאקס-מן. לסרטים האלה יש שליחות, הם מאוד מרגשים וכל ילד נקשר אליהם. כילד אתה הולך לבית הספר והמורים לא תמיד עושים לך טוב, ודרך הסרטים האלה אתה מרגיש שאתה לא לבד. וזה גם מה שקורה ב'אנצ'רטד' בקשר שבין נייתן דרייק לקרובים אליו. ויש פה בסרט גם משימה מסובכת ונופים מדהימים שלעולם לא נגיע אליהם בעצמנו".
ההתלהבות הגדולה של ארד בנוגע ל"אנצ'רטד", שביים רובן פליישר, ניכרת. אחרי כל כך הרבה הצלחות מסחריות חסרות תקדים בעבודה עם מארוול (כולל לאחרונה עם "ספיידרמן: אין דרך הביתה"), הוא לקח על עצמו אתגר חדש, כמעט. על אף הפופולריות הגדולה של המשחק "אנצ'רטד", שהושק על ידי חברת Naughty Dog אי אז ב-2007, ולמרות שארד התחיל להניע את היוזמה לעיבודו לקולנוע זמן קצר לאחר מכן, הפיתוח של הפרויקט לקח זמן רב ועבר לא מעט תהפוכות ותפניות בדרך. "בני ארי הוא גיימר והוא עובד איתי, והוא הכיר לי את המותג הזה", נזכר ארד. "השתעשעתי קצת במשחק וקבעתי פגישה עם החברה שיצרה אותו, וביחד עברנו על כל התכנים שנוצרו בהשראתו. אפילו הקומיקס. התרשמתי מאוד ממה שראיתי. דרך הסטוריבורד (תכנון גרפי מוקדם) עלתה תחושת ההרפתקה, וקיבלתי מושג לגבי איך לממש את זה על המסך. זה מאוד קולנועי. כמו סרט, גם המשחק מאפשר לך לפרוש מהמציאות לרגע. חשבתי שזה יהיה מתגמל מאוד עבור הקהל".
אבל הדרך למימוש הייתה כאמור ארוכה ומסובכת. התסריט עבר דרך ידיהם של רבים וטובים, ובין הקולנוענים שהוזכרו כבמאים פוטנציאלים בולטים דייויד או. ראסל, ניל בורגר, סת' גורדון, שון לוי, וטרוויס נייט. "בזמנו חשבתי שאם אצליח להשלים את הסרט הוא יחזור למה שקולנוע היה אמור להיות פעם - כיף, אקשן", אומר ארד. "הכי חשוב היה להבין מה הדרך המיטבית לעבד את הסיפור כך שכלל הצופים יתרגשו מהסרט, ובמקביל גם הגיימרים ירגישו בבית. זה היה האתגר והשלמנו אותו. כמובן שהיו שינויים בדרך, וכל מני דברים קרו. זה סיפור נהדר ואני לא ויתרתי עליו, וכשמישהו פרש מצאתי אנשים אחרים שיצטרפו. היו פעמים שצ'אק (המפיק צ'רלס רובן, שותפו של ארד לפרויקט - א"ב) היה מודאג, אבל גם הוא סירב להתעייף".
בכל הנוגע לליהוקים, לאורך השנים עלו השמות של כריס פראט, ג'ו פשי, ואפילו רוברט דה-נירו. בראיון ב-2010 הודה מארק וולברג שהוא נבחר לשחק את נייתן דרייק. בניגוד לאחרים הוא נשאר בהפקה עד הסוף, אלא שכל כך הרבה זמן עבר והשחקן בן ה-50 עבר הסבה לתפקיד ויקטור סאליבן ("סאלי"), המנטור החלקלק של דרייק, אותו נבחר לגלם לבסוף טום הולנד, שהצטרפותו הייתה פריצת הדרך שההפקה הייתה זקוקה לה. "תהא אשר תהא הסיבה, הוא החליט ללכת על זה", אומר ארד.
אחרי שהולנד נסק כספיידרמן החדש של מארוול, השחקן בן ה-25 שוב עומד לרשותו כנייתן דרייק, ולמרות ששתי הדמויות מגיעות מעולמות אחרים, אין ספק שהן דומות אחת לשנייה בצורה כלשהי. "לפעמים מה שאתה צריך לעשות זה לבחור סרטים עם פתח להמשכים רבים. כשג'יימס בונד עבר משחקן אחד לשני, זו הייתה החלטה עסקית מוצלחת. טום מוכר כספיידרמן, וב'אנצ'רטד' הוא מגלם דמות דומה, אולי קצת יותר בוגרת, אבל מה שהוא לא השאיר מאחור זה הרגשות שהוא צריך להתמודד איתן".
כמו ספיידרמן, גם דרייק של הולנד רץ, קופץ ואפילו מוצא עצמו מרחף באוויר ב"אנצ'רטד". אבל בניגוד לדמות של תלמיד התיכון פיטר פארקר של ספיידרמן, דרייק, כפי שהופיע במשחק, הוא גבר בוגר בעל תשוקה להרפתקאות וגעגועים לאחיו. בגרסת הסרט, הולנד מגלם אותו כבחור צעיר ושובב - עניין שהתקבל בביקורת על ידי כמה מהגיימרים הוותיקים. עם זאת, העלילה נשארת פחות או יותר נאמנה לסיפור המקור. בילדותו נפרד דרייק מאחיו סם שאותו לא ראה במשך שנים. כשיום אחד צץ בחייו סאלי (וולברג) ומציע לו להצטרף אליו להרפתקה בעקבות אוצר אבוד מימי הביניים שחיפש ביחד עם אחיו סם, השניים יוצאים למסע מסביב לעולם - מברצלונה ועד לפיליפינים. בדרך הם נדרשים לבסס יחסי אמון (לא משימה פשוטה בהתחשב בנכלוליותו של סאלי), לפענח רמזים וחידות, ולחמוק מהנבלים תאבי הבצע המיליארדר סנטיאגו מונקדה (אנטוניו בנדרס) ושכירת החרב הנבזית בראדוק (טיטי גבריאל). בין לבין צצה הידידה/אויבת קלואי פרייזר הערמומית (סוניה עלי), שמנצלת את תמימותו של דרייק.
"זה משחק חתול ועכבר מחוכם שבעצם אמור להוביל לבסוף לאחיו האבוד. זה מסע מעניין ולא בנאלי מדי. זה גם מה שהפך את המשחק לכל כך מצליח, כי היה בו מרכיב של משפחה, ובסרט שני הגיבורים פגומים ותוהים על השאלה: מי אנחנו. מארק הוא ממזר, כל מה שחשוב לו זה הכסף. הם לא בוטחים אחד בשני ובו בעת זקוקים זה לזה. אני אוהב סרטים שבהם אתה לא בוטח בשותף שלך", אומר ארד אבל מבהיר כי סצנות אקשן נמרצות ונופים עוצרי נשימה הופכים את "אנצ'רטד" לשובר קופות הוליוודי. "בסוף זה עסקי הבידור. אפשר לעשות סרטים אמנותיים, אבל זה לא בשביל כולם, ובלתי אפשרי להשקיע בזה מההיבטים של אקשן והכוכבים מהסוג שיש לנו ב'אנצ'רטד'. ורואים את ההשקעה על המסך, זה אקשן ברמה של 'משימה בלתי אפשרית' ואנשים נהנים מזה".
אתה לא חושש מכישלון בקופות נוכח הדעיכה המדאיגה בבתי הקולנוע והקורונה?
"אני בטוח בהצלחה. כשסוני רוצים לעשות סרט, יש להם את התשתית לעמוד מאחוריה, וגם לפלייסטיישן יש רשת חברתית ענקית. וכמו תמיד אתה בודק, אתה בוחן את החומר, אתה לא משחק. מהרגע שטום נכנס לתמונה הכל התחיל להיראות יותר מבטיח. זה כמו התרומה של טום הארדי שהצטרף להפקת 'ונום'. היו אנשים שפקפקו, אבל אני לא מפחד מזה. הגישה שלי היא שאם הפחדנים מזהירים, אז שווה לעשות את זה. אנשים לא הכירו את הדמות של ונום, אבל אני אהבתי אותה מההתחלה. ואני האמנתי בה. מה שמשך אותי לפרויקט זה המרכיב האנושי בסיפור שהופך אותו ליותר מסתם סרט מהונדס".
"אם הייתי רוצה עבודה נורמלית הייתי נשאר בישראל"
בין אם "אנצ'רטד" יצליח כצפוי בקופות, ואפילו אם ייכשל, זוהי המורשת של אבי ארד במארוול שמבססת את מעמדו כאדם משמעותי בדברי ימי הוליווד. הוא גדל ברחובות להורים ניצולי שואה, ונהג לקרוא חוברות קומיקס. אחרי השירות בצה"ל, במהלכו לחם ונפצע במלחמת ששת הימים, הוא היגר לארצות הברית כדי להתחיל קריירה מעבר לים כאיש עסקים ומעצב. הוא השתלב בתעשיית הצעצועים ופיתח בה קונספטים שונים. בתחילת שנות ה-90 הצטרף ליזם הישראלי יצחק פרלמוטר כבעלים של חברת הצעצועים ביז טוי הקנדית, שבאמצעותה השניים הצטרפו לחברת מארוול והצילו אותה מסף פשיטת רגל בסוף שנות ה-90. "אם הייתי רוצה עבודה נורמלית הייתי נשאר בישראל וזה היה די קל", נזכר ארד. "באופן אישי חיפשתי הזדמנות לעשות משהו אחר, וקומיקס היה בשבילי דרך להתחיל משהו כזה. אני אוהב ספרים. כילד לא הייתי חברותי, הייתי ילד בודד להורים ניצולי שואה. בשבילי חוברות הקומיקס היו המפלט, ושאלתי את עצמי מה המשמעות של זה, למה אני לא יכול להיות אחד מהם? וזה מה שקרה גם לרבים ברחבי העולם. כך מארוול הפך להיות הפרנצ'ייז הגדול ביותר בהיסטוריה".
ואכן, מכאן ואילך החלה ההסבה המקצועית של ארד ממעצב צעצועים לתעשיית הבידור, ובתמיכתו והכוונתו נוסדו אולפני מארוול והפרנצ'ייזים השונים שיצאו מתוכם למסך כלהיטי גיבורי על פורצי דרך - מטרילוגיית ספיידרמן המקורית של סם ריימי וסרטי האקס-מן הראשונים של בראיין סינגר בתחילת המיליניום הנוכחי, ועד לפס הייצור של שוברי קופות תחת המטרייה של תאגיד דיסני שרכש את מארוול ב-2009. ארד עצמו נשאר פעיל ומעורב עד היום מאחורי הקלעים. "הייתי צריך פרנסה, וכשהייתי ממציא צעצועים אז הסתדרתי יפה. בשלב מסוים פנו אלי ושאלו אותי אם אני יכול ליצור מברשת שיניים עם מיקי מאוס. כל המודעות לרישיונות בישראל לא הייתה קיימת בזמנו. זה היה רעיון טוב, אבל אז שאלתי את עצמי, מה בנוגע לספיידרמן? אף אחד לא היה מעוניין בו".
6 צפייה בגלריה
"אף אחד לא רצה לגעת בספיידרמן". טום הולנד ב"ספיידרמן: אין דרך הביתה"
(באדיבות פורום פילם)
העין החדה של ארד למשחקים היא שזיהתה את הפוטנציאל הבידורי של "אנצ'רטד", בדומה למקרה של מארוול וזיהוי הפוטנציאל המסחרי של גיבורי העל, תחילה כמרצ'נדייז ואז כדמויות על המסך הקטן והגדול. "הזכויות על ספיידרמן היו שייכות לחבר שהציע למכור אותן עבור 70 מיליון דולר. לו היה לי את הכסף, הייתי רוכש אותן בעצמי. אולי הייתי צריך ללוות את הכסף, אבל בזמנו פחדתי. ולמרות זאת, האמנתי בזה. תעשיית הצעצועים לימדה אותי דבר אחד - אני יודע מה ילדים אוהבים. אני ייצרתי כ-250 צעצועים. אף אחד אחר לא עשה משהו כזה בעבר. חלק מהצעצועים היו חסרי היגיון לחלוטין, אבל הם היו הצלחות אדירות כי זה מה שהילדים רצו. למשל, אין ילד שלא רוצה לעוף. ספיידרמן מעופף, איירון-מן מעופף, אפילו הנבלים עפו. אנשים רצו להיות כמוהם. צריך לזכור שילדים הכירו את ספיידרמן הרבה לפני שהם ראו את הסרט או קראו את הקומיקס כי ההורים קנו להם את הפיג'מות ואת הגרביים".
החזון היה שם, אבל המימוש לא היה פשוט. הידע המקצועי והעסקי של ארד עמדו לרשותו, אבל גם העקשנות והתשוקה לסיפורים. כמו הילדים שאליהם פנה, גם הוא היה נחוש לעוף, אך עם הדמיון. זה מה שהניע אותו גם כשנאבק ביחד עם פרלמוטר על המשך קיומה של חברת מארוול ב-1997, בעוד ששותפם העסקי, המיליונר האמריקני קארל אייקן, דרש לפרק אותה. "זו הייתה מלחמת עולם שלישית", הוא משחזר. "כל מה שקארל רצה לעשות זה לשבור את מארוול. הוא נהג להגיד שהוא ימחץ את שני הישראלים כמו חרקים. אנחנו מצדנו אמרנו לו שהוא צריך לזכור מאיפה אנחנו באים, ושאנחנו לא מנהלים משא ומתן עם טרוריסטים. בסוף הוא הפסיד, והוא לא רגיל לזה. בטח לא להפסיד לשני חאפערים מישראל. זה היה בלתי נתפס מבחינתו. אני אוהב קומיקס, אני אוהב ספרות, אופרה, כל דבר שיש בו סיפור. וכל סיפור שמסופר בדרך הנכונה הוא ענק. כשאני צופה ב'מלחמת הכוכבים' זה כמו מערבון, אבל הסיפור מיושם כפי שאף אחד לא עשה לפני כן. העלילה מלהיבה והדמויות מלהיבות".
אפשר להגיד שבזכותך מארוול קיבלו נוכחות קולנועית חסרת תקדים במעבר מהדף למסך.
"כשאתה רואה חוברת קומיקס, אתה בעצם רואה סטוריבורד. אתה רואה את הדמויות בתנועה, אז אתה יכול לעבד את זה כסצנת אקשן. ככל שבטחתי ביצירה של סטן לי והצוות שלו, כך הסרט היה יותר טוב. כשעשינו את 'בלייד' אנשים חשבו שאנחנו משוגעים, והנה יצא ממנו כוכב האקשן השחור הגדול הראשון במארוול ווסלי סנייפס. אני יכול להגיד שבהתחלה כל סרט שרציתי להפיק נדחה על ידי לפחות ארבעה אולפנים. 'איירון-מן' נדחה, 'פנתר שחור' נדחה, 'הענק הירוק 2' נדחה. אבל כשאתה אוהב את החומרים שלך, אתה חוזר ומתעקש שוב ושוב. היופי של מארוול זה הרצון האולטימטיבי לספר סיפור אחר. יש פיטר פארקר בכל אחד מאיתנו, ולכן אנשים מגיבים אליו, וזה גורם להם להרגיש יותר טוב כי אם הלוזר הזה מצליח אז כולנו יכולים. ואם אתה מסתכל על 'הענק הירוק' אתה מבין שבעצם זה סיפור על זעם, על פגיעה במישהו שאתה אוהב. ולחילופין יש את סטיב רוג'רס, הבחור הכחוש שהפך להיות גיבור כקפטן אמריקה".
גבורה היא מושג נדיר בעידן הציני שבו אנחנו חיים, ולכן אנשים נמשכים אליו - לפחות על המסך.
"אנשים רוצים להרגיש את הגבורה בתוכם. לפעמים גבורה היא כמו בסרט ה'פסנתרן' של רומן פולנסקי. ולדיסלב שפילמן אולי לא היה צריך לנגן עבור הנאצים, אבל הישרדות היא גבורה. זה גם מה שעומד מאחורי גיבורי העל. פשוט מאוד. ילדים מבינים את זה הרבה יותר מהר ממבוגרים. בגיל מסוים אתה כבר מרגיש שזה מטופש וילדותי לרצות להיות מישהו כזה. ואני חושב שכשילדים מרגישים רע, דמות כמו ספיידרמן מעודדת אותם. האמנתי בזה, וברוך השם שזה הצליח. השקעתי את כל חיי בזה, אבל ללא הכתיבה של סטן לי זה מעולם לא היה קורה. הוא הבין את הנשמה והתובנה, וחש את הכאב. אני הייתי ישראלי צעיר אחרי הצבא. אני לא הייתי ער לכאב ורגש. היינו אמורים להיות קשוחים. ואז למדתי - אתה לא באמת קשוח, יש אובדן בכל דבר. אתה מתאהב בדמות ומאמץ אותה. ולכן לכל תרבות יש את הספיידרמן שלה. חלק מהפקות המנגה הבאות שלי, וסרטים שבדרך, גם הם סובבים סביב אותו הרעיון, וזה לא משנה באיזה שפה הם".
למרות המקום המיוחד ששמור לו בהיכל התהילה של גיבורי העל, ארד מקפיד שוב ושוב לחלוק כבוד והערכה לסטן לי, הבורא של רבים מגיבורי העל של מארוול - מאיירון-מן ותור, דרך האקס-מן וארבעת המופלאים ועד לפנתר השחור וספיידרמן, אותו הוציא לפועל ביחד עם המאייר סטיב דיטקו, למרות הזלזול של דודו שאמר לו שילדים מפחדים מעכבישים. "ברוך השם שהם לא הקשיבו לו", אומר ארד. ההשראה היצירתית מחד והעקשנות המעשית שחיות זה לצד זה בתוכו מאידך, הביאו אותו להמשיך קדימה וליזום נגד כל הספקות. בספיידרמן, באקס-מן וגם במקרה של קפטן אמריקה, שעיבודו למסך נפסל תחילה על ידי שותפיו שטענו שדמותו של קאפ תיכשל כיוון שהעולם לא אוהב את אמריקה. "התגובה שלי הייתה שהם לא מבינים הנקודה - כולם רוצים להיות באמריקה כי זו באמת ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות".
6 צפייה בגלריה
"כולם רוצים להיות באמריקה כי זו ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות". מתוך "קפטן אמריקה: חייל החורף"
מי כמוך יכול להעיד על זה. אתה עצמך התגלמות של החלום האמריקני, ועוד בתעשיית החלומות של הוליווד.
"זה היה מסע מסובך להגיע לשם כי אני לא באתי מהעולם של עסקי הקולנוע. רוב המנהלים שעבדו שם למדו בבתי ספר יוקרתיים וגדלו על שייקספיר. אבל בשייקספיר אין כסף. באופן אישי מה שהניע אותי זה לא רק ההצלחה האישית, אלא גם התרומה שלי לעולם. כשחיים סבן ואני עשינו את סדרת האנימציה של 'האקס-מן' בשנות ה-90 זו הייתה מהפכה. במשך חודשים קיבלנו מכתבים מאמהות ומילדים שבכו מהתרגשות כי הם הזדהו ומצאו נחמה בזה שהם לא לבד ושבעצם כולנו מוטנטים. ידעתי שזה ייגע במישהו איפשהו, וכל השאר זה היסטוריה. גם פיטר פארקר הוא כזה. על פניו אין סיכוי שהוא יעשה משהו עם עצמו. אבל כשאתה רואה את הסרטים וחוזה את הטעויות שלו וגם את ההתמדה, בסוף למרות הטעויות, הוא עושה את הדבר הנכון. ומשם מגיעה ההצלחה".
ממש כמו בסיפור האישי של אבי ארד עצמו.
