אחרי למעלה מחודשיים של לחימה לפעמים כל מה שהראש רוצה זה להפסיק את הגלילה האינטנסיבית בעדכוני החדשות ולמצוא נחמה. במדור "ניקוי ראש" נמליץ עבורכם מדי יום על תכנים מסוגים שונים - הצגה, מוזיקה, ספר, סרט ועוד - כל דבר שעשוי לשלוח אתכם, ולו לכמה שעות, לעולם אחר. לעיתים, יש צורך מכוון גם ברגע של אסקפיזם, גם אם רק כדי שתוכלו לחזור לשגרה המורכבת מחוזקים יותר. היום (ה') נמליץ על האלבום The Greater Wings של אמנית האינדי ג'ולי ברן.
ברן מתבוננת בעולם מנקודת מבט של ציפור. היא שרה על הזריחה והשקיעה. על אור השמש שמחמם את המים. על שמיים בלי ירח. היא לנצח חלק מהעולם, רק חלקיק במיקרוקוסמוס של החיים. השירים שלה הם כמו קרקוע. כמו להרגיש דשא רטוב מתחת לכפות הרגליים. תזכורת שכל נהר הכאב שאנחנו נסחפים בו כרגע, מוביל אותנו קדימה להמשך הדרך. "כמה פעמים צפיתי בשמש שוקעת ומתה בעולם כחול", מקוננת ברן, משוררת של רגעים קטנים.
שם האלבום שלה, שיצא ביולי האחרון, הוא "הכנפיים הגדולות יותר" (The Greater Wings), אבל זה לא תרגום מספיק טוב, כי הוא לא מצליח להעביר את התחושה שיש משהו Greater, גדול יותר מאיתנו. אולי אפילו משהו שמגן עלינו, גם אם אין לנו אפשרות לראות אותו. זה אלבום שנשמע כמו "פעם" אבל גם לא בהכרח נוסטלגי. ברן לא מנסה להיות מישהי אחרת, זה כבר האלבום השלישי שלה, והיא בטוחה בעצמה ובקול שלה. למרות שיש בו הרבה צער ואבל, זה אלבום שמסתכל על העתיד כאפשרות ולא כנטל. כשהיא שרה על "חזרתה של התקווה" (Hope's Return), היא מתארת את "תחושת האופק". אנחנו צריכים יותר מזה כרגע. ניצן פינקו
ההמלצה של 14 בדצמבר: האלבום האלבום Aurora של Daisy Jones & The Six
כסדרת טלוויזיה, "דיייזי ג'ונס אנד דה סיקס" (שעלתה באמזון פריים וידאו) לא הייתה קונצנזוס, בלשון המעטה: יש כאלה שהעדיפו את רב המכר שעליו היא מבוססת ואחרים דווקא העדיפו את הדינמיקה הסוערת בין ריילי קיאו וסם קלפלין, בסיפור שנשמע כמו הביוגרפיה של פליטווד מק, כלומר מה קורה כשאנשים מוכשרים ומתוסבכים נפגשים ועושים את המוזיקה שכל העולם רוצה לשמוע.
אבל עכשיו דמיינו שאין ספר או סדרה, אלא רק להקה בשם Daisy Jones & The Six ואלבומם היחיד, Aurora, שכמו נלקח בשלמותו מתור הזהב של הרוק האמריקני של אמצע הסבנטיז בקליפורניה. אומנם ה"סיפור" מאחורי השירים מטעין אותם בדרמה, אבל גם בלעדיו זה פשוט אוסף של שירים נהדרים וממכרים כמו Let Me Down Easy ו-The River. כולם נכתבו והופקו על ידי בלייק מילס, יוצר מוערך בזכות שיתופי פעולה מאחורי הקלעים, וגם כאן הוא הניח להיטים על מגש של כסף עבור קיאו וקלפלין, שמתגלים כמבצעים לא רעים בכלל. ואם זה לא מספיק, ממש לאחרונה עלתה גרסה מורחבת של האלבום לסטרימינג, כולל ביצועים מ"ההופעה האחרונה" של הלהקה ועוד גרסאות. ואם חסר לכם על מה להתווכח, אז הנה עוד משהו: אחד מאלבומי השנה. בקלות. עינב שיף
ההמלצה של 13 בדצמבר: העונה החדשה של "ריק ומורטי"
אז כן, בואו נתחיל קודם כל מהסקוונצ'י שבחדר: עונתה השביעית של "ריק ומורטי" (שמשודרת בנטפליקס) הגיעה אלינו על הגל העכור שיצר ג'סטין רוילנד, אחד מצמד יוצרי סדרת המופת המצוירת (לצד דן הרמון), ומי שסולק ממנה בבושת פנים לאחר תלונות על עבירות אלימות והטרדה מינית. אלו בוטלו בינתיים, אבל ברוילנד דבק הכתם – והפקת "ריק ומורטי" החליטה להמשיך בלעדיו, וזאת למרות שהוא מדבב את צמד הדמויות הראשיות (ועוד המון מלבדן). עבור רבים, "ריק ומורטי" ללא רוילנד היא לא "ריק ומורטי", גם אם ההפקה גייסה צמד מדבבים שמחקים אותו באופן מרשים מאוד. לטענתם, איכות העונה השביעית נפגעה כתוצאה מסילוקו - ואתם יודעים מה? הם קצת צודקים. באמת נפגעה קצת, מה לעשות.
אבל זו בדיוק הנקודה - היא נפגעה קצת, לא המון. בכל פרק נתון של "ריק ומורטי", גם בעונתה השביעית ונטולת הרוילנד, תמצאו יותר רעיונות מבריקים וגאגים היסטריים מאשר כל סדרה אחרת בשטח כרגע ובכלל. הפרק ששודר השבוע, למשל, "מורט: ראגנריק", בהחלט לא היה מהטובים ביותר שראתה הסדרה בימיה - ועדיין, איזה תענוג צרוף הוא סיפק, על הסיפור המטורלל והיצירתי שלו, הקצב הרצחני, הרפרנסים המלבבים לפוקימון והמאמץ הברור לפגוע ברגשות כל קתולי שישים נפשו בכפו ויצפה בה (מי הנבל של הפרק? האפיפיור, שהופך את המפלצת האגדית ביגפוט למתנקש בשירות הכנסייה. אל תשאלו). אז כן, "ריק ומורטי" נחלשה. זוהי כבר עונתה השביעית, והמוח היצירתי העיקרי שמאחוריה הוגלה ממנה, ואנחנו כבר מכירים את השטיק. ועדיין, היא פשוט נפלאה. תביאו עוד 30 עונות "חלשות" כאלה, לקחנו. יוני בינרט
ההמלצה של 12 בדצמבר: הסדרה "עבריינים"
"בית הנייר" עשתה לז'אנר סדרות השוד את מה שיותר מדי קרמבו יכול לעשות לגוף: כיף-כיף גדול-למה הייתי צריך את זה-לא מוכן לגעת בדבר הזה יותר בחיים. את שלב ההתאוששות אפשר להתחיל עם "עבריינים" בדיסני+, דרמה בריטית מאוד מאוזנת בין מתח, אקשן והומור, שמספרת על צוות שכירי-שוד שלוהקו לפעולה נועזת והתפזרו לכל עבר בתום השלמת המשימה. אבל אז מישהו מתחיל לחסל אותם בזה אחר זה, מה שמכריח את הנותרים לנסות ולהבין מי רוצה את הראש שלהם (ה"למה" לא דרוש הסבר).
מלבד סצנות אקשן טובות וכתיבה לא רעה בכלל, "עבריינים" היא בינג' ראוי בגלל דמויות שהן בו-זמנית קלישאה של הז'אנר וגם טיפוסים שקל להזדהות איתם. בראשן עומד הגיבור, ג'ו (ניית'ן סטיוארט-ג'ארט), עבריין עם מצפון, שבאמת ניצל את כספי השוד כדי להתחיל חיים חדשים כולל בן זוג ושני ילדיו שרואים בו הורה לכל דבר. ראוי לציין גם את ג'מה ארטרטון בתפקיד המקביל לפרופסור של "בית הנייר" רק עם הרבה פחות מניירות. והנה, יש לכם קרמבו. עינב שיף
ההמלצה של 11 בדצמבר: הסרט "צלילי המוסיקה" ושיריו הגנוזים
כמעט 60 שנה עברו מאז שהסרט יצא לאקרנים וכבש את הקהל בסערה עם שירים כמו "דו רה מי", "אדלוויס", "הדברים שאותי משמחים" ונופי האלפים הירוקים והמושלגים. "צלילי המוסיקה", שגם זמין לצפייה בדיסני+, מספר את הסיפור של משפחת פון טראפ ברוכת הילדים שאיבדה את אם המשפחה ושמתקשה למצוא אומנת שלא תיבהל ותברח. עד שמגיעה הנזירה מריה, שאהבתה למוזיקה ולטבע לא מאפשרות לה להישמע לחוקי המנזר הנוקשים, אבל כן מאפשרת לה ליצור קשרים חזקים בתוך המשפחה ולהפוך לחלק ממנה.
העלילה מתרחשת באוסטריה עם עליית הנאציזם לשלטון, והסרט מלא בתקווה, אהבה ויופי - והוא פשוט לא מתיישן. אבל למי שבכל זאת צריך ריענון עכשווי - החודש יוצאת גרסה מחודשת לפסקול הסרט שכוללת גם ביצועים גנוזים, ואת חלקם כבר אפשר למצוא באפליקציות הסטרימינג השונות.
בגרסה החדשה תמצאו כל הקטעים המוזיקליים מהסרט, כמו גם שירים שמעולם לא יצאו, ואת הביצועים המקוריים לשירים בקולו של השחקן כריסטופר פלאמר (הלוא הוא קפטן פון טראפ), שכן בסרט קולו הוחלף בזה של ביל לי היות שיוצרי הסרט טענו שקולו היפייפה של פלאמר "לא מלוטש מספיק". איה חיות
ההמלצה של 10 בדצמבר: הספר "מחר, מחר ועוד מחר" מאת הסופרת גבריאל זווין
"מחר, מחר ועוד מחר" עוקב אחר סיידי וסם, שני ילדים דחויים (כל אחד בדרכו), שהאהבה הגדולה ששניהם חולקים לגיימינג קושרת ביניהם והופכת אותם לחברי נפש. כך החיבור הראשוני שלהם נבנה על בסיס חיבתם המשותפת למשחק "סופר מריו", אבל זה רק השלב הראשון שהם יצטרכו לעבור ביחד, מתוך רבים בדרך, עד שיגיעו לשלב הבוס - החיים עצמם.
השונות באופן שבו סם וסיידי מתייחסים ואוהבים את עולם המשחקים משקפת גם את השונות הבסיסית ביניהם, ותהיה הבסיס לקונפליקטים הרבים שהם יצטרכו לפתור. דילמות כמו בחירת מגדר של דמות במשחק או סוגיות אתיות שיעלו בשיווק יחצצו ביניהם וימשכו כל אחד מהם לכיוונים מנוגדים.
להמלצות נוספות:
סם וסיידי מתבגרים, חוצים את ארצות הברית לרוחבה כדי ללמוד ב-MIT ובהרווארד, ובהמשך מגשימים את החלום שלהם והופכים למפתחי משחקים מבוקשים. אבל אל תטעו, זה לא ספר רק לאוהבי גיימינג. הסופרת המנוסה גבריאל זווין יודעת לברוא דמויות עגולות יפות באנושיות שלהן. כשהן אוהבות - אנחנו אוהבים איתן, וכשהן שונאות אנחנו מבינים למה ומסוגלים לחמול עליהן.
אי אפשר לכתוב על הספר מבלי להתייחס לסוגיות חברתיות אמריקניות. כמו בספרים אחרים של זווין, הדמויות הראשיות ממוצא יהודי. סם הוא חצי קוריאני שגדל אצל סבו וסבתו בעלי פיצריה בקוריאה טאון עם מכונת פינבול נוסטלגית, ומה יותר אמריקני מפיצריה קוריאנית? גם נושאים כמו נישואים חד-מיניים, הבדלי מעמדות וסוגיות נשק עולים בספר ומחברים אותנו למציאות הבלתי אפשרית שאנחנו מנסים לברוח ממנה. נועה שוויקי
פורסם לראשונה: 10:27, 10.12.23