דבורה קידר הייתה ילדה נצחית גם בשנות ה-90 לחייה. תמיד. באחת ההצגות האחרונות שבהן שיחקה בתיאטרון הבימה הביאו לה, ליתר ביטחון, מחליפה משום שלא הרגישה אז בטוב, וקידר, כדרכן של שחקניות טוטליות, נפגעה. "זה מכעיס אותי, שיתביישו", אמרה לי, אחרי שאמרה זאת, בדרכה הנחרצת, גם להנהלת התיאטרון. "מה הם חושבים? תראה שאני אשחק בכל ההצגות. מילה שלי. אותי לא מחליפים", וקידר שיחקה כמעט בכל ההצגות, בכישרון גדול, כמו שעשתה בעשרות התפקידים בהם שיחקה בכל הקריירה הארוכה והמפוארת שלה.
קידר, שהייתה אמורה לחגוג 99 בעוד פחות מחודש, שיחקה כמעט בכל תיאטרון אפשרי בארץ. בגיל 18 למדה בסטודיו למשחק של תיאטרון הבימה. מאז שיחקה במאות הצגות, סדרות טלוויזיה וסרטים, וזכתה בפרסי התיאטרון והקולנוע. למרות שהתלוננה לא פעם שאינה מקבלת מספיק תפקידים ראשיים, כמעט בכל תפקיד שגילמה גנבה את ההצגה. "אבא שלי אמר שמשחק זה לא מקצוע, ושלזוג שחקנים יש רק זוג מכנסיים אחד – כשאחד במיטה, השני על הבמה, עם המכנסיים", סיפרה לי. "הייתי הבדרנית של הכיתה, מחקה את כולם. את אחות בית-הספר, את המנהל, את המורה. האחות קראה לאמא שלי ואמרה שחייבים לשלוח אותי ללמוד משחק, אבל אמא לא התלהבה. יום אחד, כשעברנו ליד הסטודיו, החברים אמרו לי: 'נראה אם יש לך אומץ להיכנס'. נכנסתי ונפגעתי".
הפעם הראשונה שלה הייתה בתיאטרון המטאטא, בהצגה 'הילד המושחת' של אהרון אשמן. "הייתי בסטודיו של הבימה, ועשו לי טובה שבכלל נתנו לי להיות סטטיסטית", סיפרה. "אמרו לי שסטניסלבסקי אמר ששחקן רציני בא לתיאטרון שעתיים לפני ההצגה, מתרכז ומתרגש נורא לקראת ההופעה. באתי שעתיים לפני, ולא התרגשתי. חשבתי שאני לא שחקנית. אפילו התחלתי לעבוד כעוזרת גננת, עד שיאן טימן, הדוד של עודד תאומי, הציע לי להחליף את רוזה ליכטנשטיין במטאטא".
להוריה לא נותרה ברירה מול עקשנותה וכשרונה. "ההורים שלי התלוננו אצל יהושע ברטונוב שאני צריכה לסיים את בית-הספר, ולא יכולה להתעסק בשטויות כאלה, אז הוא אמר להם: 'אם היא לא מוכשרת, שום דבר לא יעזור לה, ואם היא מוכשרת שום דבר לא יעזור לכם'", סיפרה. "בזה הוא גמר את הסיפור".
גם הקולנוע הרוויח את קידר בגדול. היא שיחקה בסרטים כמו "אולי תרדו שם" לצד אריק איינשטיין ואורי זוהר, "התמהוני", "מבצע יונתן" ואחרים, וזכתה בשני פרסי אופיר (על משחקה המרשים ב"נקמתו של איציק פינקלשטיין" ו"ציפור חול"), אבל גם עשרות שנים אחרי שגילמה את אמא של בנצי בסרט הפולחן "אסקימו לימון", כולם ביקשו ממנה להגיד את משפט המחץ, "בנציל'ה, שלא תשתה לי שם חשיש", והיא נענתה לבקשה. לפחות לפעמים. טוב, כמה אפשר לדקלם כמו תוכי את אותן רפליקות?
"בהתחלה זה מאוד החמיא, אבל אחר כך אתה כבר לא יכול לעבור ברחוב וזה נורא", התלוננה לא פעם, מבליעה חיוך גדול. "כשמגיע יום העצמאות ומקרינים את הסרט, זה פשוט מטורף. זה קרה פחות, לצערי, בתיאטרון. רק לאחרונה התחילו להכיר אותי. כבר קוראים לי בשם, אבל הרבה שנים זכרו אותי רק בגלל הסרט. אחרי שיצא 'אסקימו לימון', אנשים היו עוצרים אותי ושואלים: 'מה את עושה חוץ מזה? את שחקנית?' וזה היה מעליב אותי נורא. עכשיו כבר לא. אסור לי להיכנס לשוק הכרמל. אומרים לי שם, 'הנה אמא של בנצי'. נכנסתי פעם עם בעלי לשקם, אז אמרו לו: 'שלום אבא של בנצי'. זה מטורף, העניין הזה".
עד לקורונה שיחקה קידר בלא מעט תפקידים שזכו לשבחים גדולים, בהם המחזה "היורשת", שהועלה בתיאטרון בית ליסין והוצג כ-700 פעמים, "נומה עמק", "פילומנה", "חמץ", "קרום" ו"מועדון האלמנות העליזות" לצד ליא קניג ורבקה גור. לקראת שנות האלפיים חזרה לתיאטרון הבימה, והשתתפה בין היתר בהצגות "לב טוב", "תמרה", "מועדון האלמנות העליזות", "רעל ותחרה" לצד ליא קניג, "לילה במאי, "החותנת", "מוריס שימל" מאת חנוך לוין, "המאהב", "מלכת היופי של ליניאן", שהיה אחד מתפקידיה הטובים ביותר, "כולם רוצים לחיות", "אדיפוס: תיאור מקרה", "מה עושים עם ג'ני?", אחד מתפקידה הקומיים הזכורים לטוב, ו"שלוש אחיות". בכולן הטביעה את ייחודה. "גילה אלמגור אמרה לי פעם: 'את לא רוצה לעוף, את לא מצמיחה כנפיים, את חייבת להצמיח'", סיפרה. "גם ביטחון עצמי לא היה לי מי יודע מה בהתחלה, אבל בסוף למדתי להצמיח כנפיים".
על הזיכרון מחנוך לוין התרפקה לא פעם. "כששיחקתי אצלו ב'יאקיש ופופצ'ה', הוא שלח לי לפרמיירה שקית רשת עם מטבעות שוקולד שעטופים בזהב, ובפנים היה פתק . 'מצליל אחד עשית קונצרט שלם', הוא כתב לי. ועד היום אני מתרגשת ממה שכתב לי". וכל מי שראה אותה בתפקיד הזה, לא יכול היה להתווכח עם דבריו של לוין.
המשחק, מלבד משפחתה – בעלה יצחק, ילדיה, נכדיה וניניה - היה מהות חייה של קידר. "אני מכורה לזה. זה סם החיים בשבילי. כשאני לא משחקת, אני אומללה", אמרה. "הייתה תקופה, כשעזבתי את הקאמרי והסתובבתי בלי עבודה, שהייתי פשוט אומללה. לא היה לי טעם בחיים. עוד פעם לבשל ארוחת צהריים? עוד פעם לנקות? בעלי הבין שאני לא יכולה בלי זה. אני משחקת לא רק תפקידים גדולים, גם קטנים. כשנותנים לי תפקיד קטן, אני אומרת: זה לא יהיה תפקיד קטן, אני אהפוך אותו לגדול. כשאתה עולה לבמה, אתה מוכה בקסם. אתה נכנס לתפקיד ואתה מאמין שאתה אותו אדם.
קידר לא תמיד אהבה שסופרים את שנותיה. לפעמים סנטה בעיתונאים ששאלו אותה על כך, ואז ענתה בכנות הבלתי מתפשרת שלה. "לגיל יש יתרונות. אתה יותר עשיר מבפנים", אמרה. "עם השנים אתה צובר ניסיון חיים ויש לך יותר אלמנטים ליצור דמות מעניינת ועשירה יותר. על הבמה אני אנרגטית, ואתה לא נותן לי את הגיל שלי, אבל במאים מתייחסים לזה אחרת. ברור שאפשר לנחש בת כמה אני, אנשים יבינו, אבל אני לא רוצה. ציפי פינס אמרה לי: 'אל תבלבלי את המוח עם הגיל שלך, את אריה, אני מכירה אותך'.
"אני גם לא רוצה למות על הבמה, לעיני הקהל", אמרה לי באחת הפגישות האחרונות. "אני יודעת שיש שחקניות שאומרות את זה, אבל אלה שאומרות את זה הן אותן שחקניות שמחפשות פרסום ונהנות מזה, וזו לא אני. אני מבקשת למות בלי סבל, למות בנחת, למות מוות נשיקה, במיטה שלי. רק לא לסבול". והיא אכן לא סבלה, אלא מתה בשלווה כמו שרצתה.
