בגיל 60, ברוס לה ברוס, הבמאי ושחקן הפורנו, האושייה הקווירית, האמן הרב-תחומי ויקיר הפסטיבלים, מסרב להתמתן, להירגע או להתמסד. מי שזכה לכינוי "ג'ון ווטרס הקנדי" עדיין מעז, מאתגר ומחולל פרובוקציות. במרכז הפוסטר של סרטו החדש "האורח", שהוצג בפסטיבל ברלין האחרון, מככב דילדו בדמות ישו, וכעת הוא עמל על תסריט שיעסוק באישה טרנסית בעלת אובססיה להיריון, שפוגשת צעירה הריונית שננטשה, והשתיים עוברות את ההיריון יחד. "זה מטורף שאני בן 60, נכון?", התרעם לה ברוס המקועקע והמתוכשט כשנפגשנו במלון ברלינאי מעוצב ויוקרתי. "יום ההולדת שלי נופל ישר אחרי חג המולד וחגיגות השנה החדשה שמאפילים עליו - כך שאני אף פעם לא חוגג אותו ולא מקדיש תשומת לב לאירוע. פשוט משתדל להעמיד פנים שזה לא קורה ושאני כבר בן 60", הוא פורץ בצחוק.
בחודש מאי האחרון, לה ברוס שהוא גם סופר, צלם ושחקן, הוציא ספר בשם "המהפכה היא החבר שלי", שמאגד צילומים שלו ותמונות סטילס מסרטיו. הספר מדגים את הדרך הארוכה שעבר מאז ילדותו בחווה במרכז-מזרח קנדה, שבה גדל. לנער היצירתי וחובב הגברים לא היו שום כוונות להישאר במשק המשפחתי והוא עקר לטורונטו ללמוד קולנוע. בהמשך עבר לאוניברסיטה בניו-יורק. "התכוונתי להיות מבקר קולנוע או תיאורטיקן, ולכן לקחתי כמות אדירה של קורסים פסיכו-אנליטיים על קולנוע", הוא משחזר. "בשלהי שנות ה-80 הסתובבתי בקרב פאנקיסטים ואנרכיסטים והאנרגיה שלהם דבקה בי. הפאנקיסטים ההארד-קור בצפון אמריקה באותה תקופה היו מאוד פוליטיים ולחמו נגד עליית הימין, הנשיא רונלד רייגן והשינוי הפוליטי הנלווה לכך. במסגרת הפעילות שלנו הוצאנו פאנזינים, כתבנו מניפסטים, ציירנו קומיקסים ועשינו סרטים בוטים. זו הייתה תנועת מחתרת שיצאה חזק כנגד הממסד. אני עדיין מחשיב את עצמי פאנקיסט".
"האורח" - טריילר (אזהרת צפייה: הסרטון מכיל תכנים מיניים)
(באדיבות: A/POLITICAL)
הפאנק עניין את לה ברוס יותר מהתנועה ההומואית השמרנית הממוסדת באותה תקופה, "שהייתה תנועה של מעמד הביניים, לבנה ובורגנית. בפאנק היו רגעים מעניינים יותר ברמה האסתטית והפוליטית". אבל מסתבר שגם הפאנקיסטים לא היו מספיק קיצוניים בשבילו. "הם היו אומנם רדיקליים פוליטית, אבל קונבנציונליים מינית. הייתה שם גם הרבה הומופוביה, ולכן חבריי ואני התחלנו את ה'קוויר-קור' - תנועה של פאנקיסטים קווירים, שעומדים כנגד המיינסטרים של הפאנק".
היוצר החל לכתוב ולצלם עבור עיתונים וירחונים נחשבים, ובראשית שנות ה-90 החל לביים. בסרט הביכורים שלו "ישבן מגולח" (1991), הוא גילם ספר פאנקיסט המפתח אובססיה לגלוח ראש ניאו-נאצי. הסרט שכלל סצנות נועזות נעשה בתקציב זעום - 14 אלף דולר בלבד, והשתתפו בו אנשים מסביבתו הקרובה. "ב'ישבן מגולח' הייתי כל כך נאיבי. לא ידעתי איך עושים פורנו אמיתי, אז העמדתי פנים שאני יודע. היינו גם ביישנים מאוד. זה היה לפני האינטרנט, לפני המדיה החברתית ואונלי פאנס. עכשיו כולם פאקינג כוכבי פורנו", הוא אומר ופורץ בצחוק. "אבל באותה תקופה, לעשות סקס בסרט של עצמך, היה דבר מטורף. הסרטים שלי הגיעו להקרנות בפסטיבלים בינלאומיים. הם התאימו לפסטיבלים האיכותיים, בגלל שהם עוסקים במובהק בקולנוע, ועשויים כסרטי קולנוע. ויש בהם גם הרבה תוכן פוליטי".
ב-1995, סרטו "הג'יגולו הלבן" (Hustler White) משך תשומת לב, גם בגלל הכוכב שלו - טוני וורד, דוגמן ושחקן, שהיה בן זוגה של מדונה, והופיע בספרה "סקס" ובקליפים אחדים שלה. הסרט היווה מחווה ל"שדרות סאנסט" המופתי, ובמרכזו סוציולוג שמגיע ללוס-אנג'לס כדי לערוך תחקיר על זנות גברית ופורנוגרפיה בהוליווד ומתאהב בנער ליווי (וורד).
מסתבר שלה-ברוס מבין דבר אחד או שניים בנושא ואין לו שום בעיה לדבר על ההתנסויות שלו. "עסקתי אז בקונספט של גברים מבוגרים ששוכרים שירותי מין של גברים צעירים יותר. מדובר בהאסלרים - צעירים שלא מזדהים כהומואים, אבל מוכנים לקיים יחסי מין עם גברים רק עבור תשלום. פגשתי הרבה כאלה בחיי, שכרתי כמה בעצמי ואפילו התנסיתי בלהיות האסלר בעצמי כשהייתי צעיר למדי, כך שעשיתי תחקיר די מעמיק בתחום... אחד מבני הזוג הראשונים שלי היה נער ליווי, והוא העביר אותי גיהינום. הוא לא ממש היה הומו ונהנה להתעלל בי.
5 צפייה בגלריה
"שכרתי האסלרים בעצמי ואפילו התנסיתי בלהיות כזה כשהייתי צעיר". ברוס לה ברוס
(צילום: Hannes Magerstaedt/Getty Images)
"רבים מהבחורים הצעירים האלה שמוכרים שירותי מין, על אף שהם לא רואים בעצמם הומואים - יש להם חיבור כלשהו לגברים המבוגרים. יש שם איזו היקשרות רגשית: לפעמים הם זוכים להדרכה מצידם, לומדים מהם, זוכים להגנה מצידם, לפעמים הם אפילו נהנים מהסקס. זה גרם לי לחשוב שבטח יש כאן אלמנט נוסף מלבד הכסף. זה חוזר לתקופת יוון העתיקה - כשגברים מבוגרים היו מדריכים צעירים על מיניות. נפגשתי עם הרבה צעירים, שסיפרו לי שהפעם הראשונה שלהם הייתה דווקא עם גבר מבוגר יותר - גם אם הם לא בהכרח הגדירו את עצמם הומואים אחר כך".
זה המקום לציין שבסרטים אחדים של הבמאי, הגיבורים כלל לא מגדירים עצמם כהומואים, למרות שהם מקיימים יחסי מין עם גברים. לדבריו, זה מאפשר לו לבחון אלמנטים פוליטיים של הזהות ההומואית. בסרטו "ג'רונטופיליה", שנחשף בפסטיבל ונציה 2013, הוא הלך צעד נוסף עם יחסים המושתתים על פערי גילים. גיבור הסרט הוא צעיר בן 18 העובד בבית אבות ומנהל רומן עם קשיש שחור בן 81 ויוצא איתו למסע תענוגות.
פרשת האהבה הזאת נועדה לזעזע?
"רציתי שזה יהיה קיצוני, כמה שאפשר. גם כשאני עובד על סרטים שהם אולי יותר מיין-סטרימיים, כמו בקומדיה הרומנטית הזו, אני עדיין אוהב את הקיצוניות - כי רק כשאתה דוחף את הסיפור לקיצון הוא מאתגר באמת את ההבנה של הצופים. בפסטיבל ונציה, אחד העיתונאים האיטלקים אמר לי: 'אני מאוד אוהב את הסרט שלך, אבל הבאתי איתי כמה חברים והם חשבו שהוא דוחה'".
אכן כמה אנשים עזבו את האולם באמצע ההקרנה.
"מעניין. חשבתי שמה שהוא אמר היה מגניב, כי ניסיתי לעשות סרט כמה שיותר עדין על הנושא הזה - ובכל זאת הוא מגעיל אנשים. זה גורם לי לחשוב שאולי אני בכל זאת עדיין עושה משהו רלוונטי. מבחינתי הוא לא מזעזע. רציתי להראות שמערכת היחסים של המטפל והקשיש אמינה. זה היה האתגר מבחינתי - גם בליהוק וגם בכתיבה - שיהיה אמין שבחור בן 20 וגבר בן 80 יכולים לנהל מערכת יחסים רומנטית ומינית. כל הסאטירה בסרט היא שהגבר המבוגר הוא מושא התשוקה, שאפילו גברים צעירים אחרים חושבים שהוא שובה לב ומנסים להתחיל איתו, ודווקא הבחור הצעיר הוא זה שמקנא. זה היפוך של ציפיות הצופים. אגב, לאחרונה יותר קל לי להשיג זיונים עם צעירים מדור ה-Z, מאשר עם גברים בגילי 50-30. יש להם ראש הרבה יותר פתוח בעיניי והם פחות עצבניים בקשר להרבה דברים".
5 צפייה בגלריה
"ניסיתי לעשות סרט כמה שיותר עדין על הנושא הזה - ובכל זאת הוא מגעיל אנשים". מתוך "ג'רונטופיליה"
(צילום מסך)
בסרטיו האמנותיים, לה ברוס יוצר שילוב מרתק ויצירתי של סצנות סקס נועזות עם מחוות לקלסיקות קולנועיות, דימויים מהתרבות הפופולרית, קאמפ, טראש, רעיונות פילוסופיים, ציטוטים מספרי היסטוריה ואמירות פוליטיות רדיקליות. ב"אימפריית הפטל" (2004), קבוצה של פעילי שמאל רדיקלים סטרייטים גרמנים נשלטים על ידי אישה, שמאיצה בהם לצאת ל"אינתיפאדה הומואית". ואילו סרטו החדש "האורח" המושפע מ"תיאורמה" של פייר פאולו פאזוליני, עוסק בפליט שחור מחוסר בית המתפרץ לחיי משפחה לונדונית מהמעמד הגבוה ושוכב עם כל הנפשות הפועלות. "אני עוסק פה במה שקורה עכשיו עם הגירה באנגליה ובגרמניה", הוא מעיד. "מדאיגה ומקוממת אותי המדיניות נגד הגירה והעלייה של הימין הקיצוני באירופה. היצירה שלי כאמור פוליטית, כבר מראשית הדרך".
גם הדת מרתקת אותך.
"טכנית אני אגנוסטי, אבל יש לי פטיש קתולי רציני, למרות שאני לא קתולי - ובכל זאת עשיתי כמה סרטים על קתוליות. יש לי אובססיה לקדושים הקתוליים ועשיתי הרבה יצירות צילום שחוקרות את הצומת שבין אקסטזה דתית ואקסטזה מינית ואיך שבנקודה מסוימת הן זהות. אני בודק איך למשל אנשים עם פטיש מתייחסים למושא האהבה שלהם - אנשים עם פטיש לרגליים למשל מתמסרים באופן דתי לתאווה שלהם. אותו כנ"ל הפטיש לגבי קדושים והשטן בהקשר של נזירות. הנזירות עובדות אותם ומגיעות לרמת השתוללות מינית. הדינמיקה הזו מרתקת אותי".
"אני מתעקש על זה שאוכל להמשיך וליצור פורנוגרפיה. אני לא מתבייש ולא מעמיד פנים"
למרות שברוס לה ברוס יוצר גם סרטים אמנותיים, שהוצגו בפסטיבלים נחשבים כמו ונציה וברלין, הוא לא מפסיק לעבוד בשירות, מה שנהגנו לכנות פעם, תעשיית הסרטים הכחולים. "כן, אני מחשיב את עצמי יוצר סרטי פורנו", הוא מתגאה. "אני גם עובד עבור חברות פורנו ויוצר סרטים שבמפורש נועדו להיות מוצרים פורנוגרפיים. וכך, במהלך הקריירה שלי, אני עובר בין סרטים יותר מיינסטרימיים עם תקציבים של כמה מיליוני דולרים - לפעמים במימון של ממשלת קנדה - לבין סרטי פורנו, לבין סרטים אמנותיים עם תקציב קטן יותר. כשאני עושה סרטים עם תקציבים גדולים יותר, אני עובד עם סוכנויות ליהוק מקצועיות ומשתמש בשחקנים מקצועיים.
"יצרתי קטגוריה משלי ולכן אני יכול להמשיך וליצור לאורך זמן. אני במודע מתעקש על זה שאוכל להמשיך וליצור פורנוגרפיה. אני לא מתבייש ולא מנסה להעמיד פנים. אני לגמרי תומך ביוצרים של סרטים כחולים וחושב שגם הם אמנים. אני פיתחתי סגנון משלי - לא רק ברמה האסתטית, אלא גם ברמת סוג הסרטים שאני עושה, השילוב הזה בין פורנוגרפיה לפוליטיקה, די מיוחד בעיניי".
מה אתה חושב על פורנוגרפיה בעידן האינטרנט?
"זו פשוט המציאות החדשה. אם הורים רוצים למנוע מהילדים שלהם גישה לפורנוגרפיה באינטרנט, זו האחריות שלהם לנטר ולהסביר לילדים. לכל אחד מאיתנו יש סיפור ייחודי על איך השגנו את סרט הפורנו הראשון ועל החשיפה הראשונה לתכנים בוטים מינית - שאולי ייראו לנו מתונים היום. כיום ילדים הרבה יותר מתוחכמים כשזה נוגע לדברים האלה. במובן מסוים זה סוג של המחיר שעלינו לשלם על חופש מידע מוחלט וגישה לעולם".
בתעשיית הקולנוע משתמשים במתאמי ובמתאמנת אינטימיות. גם אתה שוקל להשתמש בשירותים הטובים שלהם?
"לפני שנתיים עבדתי לראשונה עם מתאמת אינטימיות על סרט פורנו באורך מלא, שנקרא The Affairs of Lidia. מתאם אינטימיות זה משהו חדש עבור תעשיית הפורנו - זה קצת אירוני כי בפורנו יש הרבה יותר 'אינטימיות'. המתאמת שעבדתי איתה בסרט, מעולם לא עבדה על סט של פורנו ולא ידעה שום דבר על התעשייה, אז ביליתי את מרבית הסרט בלהסביר לה מה זו חדירה כפולה או איך שחקנים מגיעים למצב של זקפה על ידי הזרקה. לא חשבתי שהנוכחות שלה מסייעת במיוחד, זה היה יותר כאילו יש מישהו על הסט שקצת ממשטר את הסקס.
"ב'האורח' שפר מזלי ועבדתי עם אישה מדהימה בשם לידיה, שמסתבר שנולדה באוסטיה, העיירה באיטליה שבה פאזוליני נרצח. היא ידעה עליו יותר ממני. לידיה מביימת סרטי פורנו בעצמה והייתה תוספת חשובה לצוות. היא אפשרה לכולם להרגיש בנוח - היא בעצם וידאה שכולם יודעים מה הגבולות שלהם ושלא מבקשים מהם לעשות שום דבר שאיתו הם לא מרגישים בנוח. לידיה יצרה על הסט אווירה רגועה, תחושת אמון והסכמה".
אתה עדיין נהנה מצפייה בסרטי פורנו?
"אם להיות כן - האמת שאני לא צופה הרבה. הפורנו האהוב עליי הוא משנות ה-70, מהתקופה שבה הוא נוצר עבור מסך הקולנוע. אנשים היו נוהגים ללכת לבתי קולנוע כדי לצפות בו. זו הייתה חוויה קבוצתית, ולדעתי זה היה נהדר, כי הייתה פחות בושה סביב העניין, זה היה משהו שכולם חלקו כמעין חוויה".
"במוסקבה קראו לי, 'הטראמפ של הקולנוע הקווירי'"
ברוס לה ברוס הפך עם השנים לדמות פולחנית נערצת, והוא נהנה להסתובב בין פסטיבלים. הוא אף ביקר בפסטיבל הגאה בתל-אביב ("אהבתי את תל אביב", הוא מתמצת את התרשמותו מהביקור. "חוויה נהדרת . פגשתי אנשים טובים") ב-2007. גלריות מציגות את יצירתו והירחון "אינטרוויו" מעסיק אותו כמראיין (לאחרונה הוא ניסה לדובב את איזבל הופר). "יש לי מיקס מעריצים בינלאומי מוזר, אפילו בהודו. אני לא יודע אם זה בגלל, או חרף, העובדה שאני עושה פורנו פוליטי. הסרטים שלי תמיד היו פופולריים מאוד במקומות משוגעים ובלתי צפויים. אגב, יש לי קהל מעריצים גדול ברוסיה".
באמת? אבל הרוסים נחשבים הומופובים.
"אני יודע. ברוסיה מתים עליי, אין לי מושג למה. מדובר בקבוצת מחתרת שמלווה אותי מאז שנות ה-90, ותמיד איכשהו הצליחה להיחשף לעותקים בלתי חוקיים של הסרטים שלי שמסתובבים שם. חברים שלי אוהבים להקריא לי ביקורות מרוסיה. פעם קיבלתי ביקורת טובה במקבילה של מוסקבה ל'וול סטריט ג'ורנל' והמבקר קרא לי, 'הטראמפ של הקולנוע הקווירי'".
אני מניח שאתה מעדיף את הכינוי "ג'ון ווטרס הקנדי".
"כן, כי אני אוהב את ג'ון. אנחנו חברים. זו רק מחמאה בשבילי. ג'ון בדיוק העניק לי לאחרונה את פרס 'היוצר על הקצה' בפסטיבל הקולנוע של פרובינסטאון. אנחנו חברים טובים כבר המון שנים".
היית רוצה לעבור כמוהו להוליווד ולעשות קולנוע יותר מסחרי עם כוכבים גדולים?
"לא. לא הייתי שולל את ההצעה, אבל זו לא מטרה קונקרטית עבורי".
5 צפייה בגלריה
"קווירים או הומואים צריכים להיות יותר האוונגרד, יותר האאוטסיידרים". ברוס לה ברוס
(צילום: Hannes Magerstaedt/Getty Images)
לפעמים היוצר הפרובוקטיבי גם מצליח להרגיז, ונתקל בצנזורה. בפסטיבל מלבורן 2010, היה אמור להיות מוצג סרטו L.A. Zombie (2010) על זומבי גיי שמחפש אחר בשר, אבל בעקבות מחאות ההקרנה בוטלה. "הביטול דווקא נתן לי פרסום וגרר מחאות חברתית", הוא מספר. "אני לא מאמין בצנזורה מאף סוג".
ומהי עמדתך בסוגיית נישואים חד-מיניים? הורות ואימוץ ילדים בקהילה הלהט"בקית? האם לדעתך הקהילה הפכה לבורגית?
"אני תומך בהורות להט"בקית. וזה בסדר מבחינתי. אני חושב שכולנו זקוקים למשפחה. לאנשים רבים בקהילה יש משפחה שנייה, כי המשפחה המקורית שלהם דחתה אותם. רבים יוצרים היום משפחות משלהם".
באותו הקשר בשיחה, לה ברוס מביע פתאום עמדה מסויגת. "בסרטים שלי יש תמה חוזרת - המדוכא הופך למדכא. הקווירים נאבקו במשך שנים בסטרייטים, במה שהם מייצגים, בערכים ובפוליטיקה שלהם - אבל לאט-לאט ההומואים הופכים לסטרייטים. ואז הם גם הופכים ללא-טולרנטיים, כי עכשיו הם הורים, ועכשיו הם דתיים, והם תומכים בצבא ובלאומנות, הם הופכים בעצם לדמות ההורה האוטוריטרי. בעיניי קווירים או הומואים צריכים להיות יותר האוונגרד, יותר האאוטסיידרים. אנשים שעושים את הקטע שלהם מחוץ למבנה של הסדר החברתי הדומיננטי - שלא מוכנים להתיישר עם הדת, הקפיטליזם או וואטאבר. חייבים עדיין להיות מודלים שקיימים מחוץ לקו הזה".
הלשון המשוחררת של הבמאי חפה מעכבות, ובניגוד לרבים אחרים, אין לו בעיה לדבר בחופשיות על סמים ("אף פעם לא הייתי חסיד של GHB, העדפתי K ומת'", הוא גילה בריאיון שנערך איתו לאחרונה ב"אינטרוויו") ועל חיבתו לסאונות ("הייתי מלכת הסאונות במשך הרבה שנים. התקשיתי למצוא זיונים בברים של הומואים, בגל שאין לי כישורים חברתיים. בסאונות שכבתי עם הבחורים הכי לוהטים").
ומה משפחתך חושבת על תחומי העיסוק שלך?
"המשפחה שלי? הם בסדר עם מה שאני עושה. ההורים שלי בני 90 ונשואים מזה 73 שנה. הם זכו ללמוד רק עד כיתה ח' ומעולם לא למדו בתיכון, אבל הם אנשים מאוד חכמים, ליברליים ומקסימים. הוריי מעולם לא צפו בסרטים שלי. יחד עם זאת, הם אומרים לי: 'כל עוד אתה מצליח ומאושר לא אכפת לנו'".
אז הם לא מתפארים ומכריזים בגאווה: "אנחנו ההורים של ברוס לה ברוס"?
"אולי קצת. הם פשוט לא משתמשים בשם המשפחה הזה (נטען ששמו המקורי הוא ג'סטין סטיוארט. א"ק). זה כמו הסצנה בסרט 'האמת האיומה' מ-1937, כשרואים חשפנית על הבמה - וברור שהשם שלה בדוי, ואחת הדמויות בקהל אומרת, 'טוב, אני מניחה שהחשפנית שינתה את השם שלה, כדי שלא כל בני המשפחה שלה, יאלצו לשנות את שלהם'".
