השנה היא 2009 וג׳יימס קמרון ("שליחות קטלנית", "טיטניק") משחרר את "אווטאר" לעולם. הסרט, אותו קמרון ביים, כתב, הפיק וערך במשותף, שובר שיאי הכנסות בקופות (2.7 מיליארד דולר הכנסות על תקציב סרט של 237 מיליון דולר), מנפץ שיאי צפייה עולמיים, פורץ דרך בתחום טכנולוגיית הקולנוע ויש אף שמכתירים אותו כ"אירוע קולנועי של דור". בשנים שהגיעו אחרי, תלת הממד לא תפס כמצופה, יש שיגידו שהטכנולוגיה גוססת לה לאיטה, וקמרון עצמו די נעלם. מדי פעם צצו שמועות על כך שהוא עובד על סרט ההמשך ל"אווטאר", כשהאישור על הפרויקט הגיע הוא לווה בסיפורים על סיבוכים ודחיות בשל בעיות תסריטאיות ובעיות טכנולוגיות. היו שמיהרו להספיד את הפרויקט השאפתני וטענו שהבמאי סובל משיגעון גדלות, שהוא חוטא בחטא הגאווה ומאוהב מדי בפועלו, אולם מי שמכיר קצת את האיש יודע שקמרון (68) הוא לא אחד לזלזל בו.
וכך, 13 שנים מסרטו האחרון, מגיע קמרון לאקרנים עם ההמשך, "אווטאר: דרכם של המים". התגובות להקרנות המבקרים הראשונות שהתקיימו בשבוע שעבר בלונדון כבר מהללות וטוענות כי "דרכם של המים" טוב יותר, עמוק יותר, מורכב יותר, ועם יותר גוונים של כחול מקודמו. וכן, יש כבר סרטי המשך המתוכננים לצאת החל מעוד שנתיים כל הדרך ל-2026, כשהשלישי כבר כמעט גמור והרביעי צולם בחלקו. נראה שקמרון חזר כדי להישאר.
לריאיונות נוספים:
"בואו ונעשה קצת סדר בדברים", אומר קמרון ל-ynet בריאיון בלעדי שמתקיים בלונדון ערב הבכורה העולמית. "אחרי שיצא 'אווטאר' הראשון, התעסקתי עם משלחות למעמקי האוקיינוס. צללתי בכל העולם ואל הנקודות העמוקות ביותר (בשנת 2012 פרץ דרך והיה הראשון שירד לעומק של 10.94 ק"מ בצלילת סולו, ש"ג). אחר כך החלטנו להיות רציניים בנוגע לסרטי ההמשך. כתבנו ארבעה תסריטים שלקחו כשנתיים, אחריהם היינו צריכים לעצב את הסרטים. מה שניסינו לעשות הוא לטפל מראש בכל התהליך על מנת שנוכל להוציא את הסרטים בהפרש של שנתיים ביניהם, כך שברגע שחזרנו, אנחנו פה כדי להציג עולם אותו הצופים יכולים לשוב ולבקר על בסיס די קבוע. זה המשחק. אם אתה יוצר עולם עקבי, אנשים ירצו אותו שוב ושוב. זו התוכנית שלנו".
"אווטאר: דרכם של המים" - טריילר
הרגלי הצפייה השתנו ב-13 השנים האחרונות והם נשלטים ברובם על ידי פלטפורמות הסטרימינג. איך אתה רואה את "אווטאר" משתלב בעולם הזה?
"ענקיות הסטרימינג הן בעצם התרחבות של דברים שקרו קודם", קמרון אומר. "שירותי VOD, כבלים, כל הדברים האלה שנגסו לאט לאט בחוויה הקולנועית, אבל אף פעם לא לכדי משהו קטלני. הפצע לא היה אנוש והמספרים בקופות והשוק שהמשיכו לצמוח היו ההוכחה לכך. מגפת הקורונה הייתה כבר שונה באופן קיצוני. אני מאמין שהיא היוותה את האיום הממשי הרציני לקולנוע, כי אם אנחנו לא יכולים להתכנס, אין חוויה קולנועית וזה דבר שמאוד מדאיג אותי. אני חייב לומר שאפילו לא הייתי בטוח אם יהיה מקום שבו אוכל להראות את 'דרכם של המים' בצורה שבה אמורים לצפות בסרט. חשבתי לעצמי, 'אוקיי, אני דינוזאור ואני צופה בכוכב שביט מתקדם לכיווני. היונקים הקטנים ישרדו ואילו אני, אני אמות'. אבל אני חושב שבעולם של היום עדיין יש סיכוי לדינוזאורים הקטנים. האם סרט בגודל של 'דרכם של המים' עם התקציב שלו יכול לשרוד? האם יש סיכוי לסרטי ההמשך? אני לא בטוח. את זה עוד נצטרך לברר".
בין משפחה לאמנות
"אווטאר: דרכם של המים" חוזר לג'ייק סאלי (סם וורת'ינגטון) ונייטירי (זואי סלדנה) כשהשניים כבר הורים לארבעה. כשגורמים עוינים מאיימים על שלום המשפחה, נאלצת משפחת סאלי לעזוב את ביתה המוכר והאהוב שביערות ולנדוד לקצה אחר של פנדורה כדי לבקש מקלט מאנשי המים, החיים לאורך השוניות והריפים.
"הסרט הוא על משפחה. הרבה מהדמויות הישנות חוזרות, אבל עם ילדים לטפל בהם. מה עושות דמויות קשוחות של לוחמים כשיש להם ילדים וגם קונפליקט קשה?", שואל קמרון, בעצמו אב לחמישה ילדים. "האינסטינקט הוא להילחם עד הסוף, לקפוץ מצוקים ולעשות כל דבר משוגע שעולה על הדעת, אבל הם לא ממש יכולים, כי הם לא לבד בעולם ויש השלכות למעשים שלהם. זה דבר שהיה נחמד לחקור אותו".
4 צפייה בגלריה
המשפחה מעל הכול. מתוך "אווטאר: דרכם של המים"
(צילום: פורם פילם, courtesy of 20th Century Studios)
הסרט המקורי, שהתרחש בשנת 2154 על הכוכב פנדורה גולל את סיפורו של ג'ייק סאלי, חייל חיל הים לשעבר, שמתאהב בנסיכה כחולה שמתנשאת לגובה של 2.75 מטר. על מנת להביא את סיפור האהבה הצבעוני הזה נדרשו המצאות טכנולוגיות מרובות, מהמצלמות שקמרון צילם בהן, דרך האפקטים הדיגיטליים, שהפכו את השחקנים לדמויות כחולות ומאוירות ועד לשפת הנאבי, שהומצאה במיוחד עבור הסרט. "דרכם של המים" דרש מקמרון ומהצוות להתחיל מחדש. הם נזקקו למצלמות שיכולות לצלם מתחת למים, לטכנולוגיה חדשה של לכידת תנועה, לאלגוריתמים אחרים שיעזרו באינטגרציה של התמונה הווירטואלית ועוד מונחים שנשמעים לרובנו כמו שפה זרה, ממש כמו זו של הנאבי. קמרון, שהטכנולוגיה שפיתח תופסת את העולם התת מימי בצורה יפהפייה ומעוררת השראה, מודה שהוא מאוד אוהב את הריגוש שבצד הטכנולוגי, אולם הוא לא ממש מעוניין להיכנס למונחים ולהסברים, מאחר שאפילו עם הטכנולוגיה הכי טובה בעולם, עדיין ניתן לעשות סרט גרוע.
"המטרה שלי הייתה לעשות סרט טוב", הוא אומר. "על מנת לעשות זאת הייתי חייב להשתמש בשתי ההמיספרות במוח שלי. המיספרה אחת היא פרקטית, היא נהנית מהאתגרים הטכנולוגים ומההמצאות, אבל החלק השני של המוח התעסק כולו במה שלדעתי הם הדברים החשובים ביותר: הכתיבה והליהוק, העבודה עם השחקנים, העלילה. האמת היא, ואני הראשון שיודה בזה, שהקהל שם קצוץ על הטכנולוגיה שנמצאת בבסיס של הסרט. הם יכולים ליהנות מחוויה שהם לא יכולים להסביר, אבל החיבור לסרט יהיה דרך הדמויות, דרך החוויות שלהן, דרך העיניים שלהן, לב אל לב. הלב של השחקן מתקשר עם הלב של הקהל וככה זה עובד. אז כן, עם כל השבחים לטכנולוגיה, הדבר העיקרי הוא האנשים ואם הסרט הזה יצליח, זה יהיה יותר בגלל זואי סלדנה, קייט ווינסלט, סיגורני (וויבר), סם ויתר השחקנים מאשר בגלל הפריצה הטכנולוגית".
קמרון ממשיך בשצף כאילו עונה לציניקנים. "זו לא תהיה הפתעה אם אגיד שהרבה אנשים בהוליווד שלא עושים סרטי ענק עם אפקטים ויזואליים חושבים שאפקטים ולב לא הולכים יחד. הם חושבים שזה לא ניתן לביצוע ושהלב הוא בלעדי לסרטים קטנים יותר. אני פה כדי להגיד 'זה לא נכון'. אפשר לעשות את שני הדברים ואפשר לעשות אותם טוב ושבסופו של דבר, למרות הטכנולוגיה, סרט לא יהיה טוב בלי שיש לו סיפור שסוחף את הקהל ודמויות שמעניינות אותו".
ועם זאת, רוב הסרטים שיצרת מלווים בטכנולוגיה מרהיבה. מאיפה מגיע העניין שלך בתחום?
"בטח מתוך חוסר ביטחון עמוק", הוא יורה במהירות. "אם חושבים על זה, יש במאים שמכונים 'במאים הומניסטים'. הם מביאים מצלמה, שני שחקנים ועושים סרט שמאוד מצליח. אני צריך טריקים אחרים, כאלה שנכונים עבורי. אבל חלק מזה הוא הרצון שלי לספק מופע, לספק חוויה מרהיבה, אולי אפילו משהו שאי אפשר להסבירו, כמו התחושה שהייתה לי כנער בן 14 כשצפיתי בפעם הראשונה ב"2001: אודיסאה בחלל" (של סטנלי קובריק, ש"ג), ששינה את עולמי, ניער לי את התודעה וגרם לי להבין שסרט יכול להיות גם יצירת אומנות".
4 צפייה בגלריה
"הבנתי שסרט יכול להיות גם יצירת אמנות". מתוך "אווטאר: דרכם של המים"
(צילום: פורם פילם, courtesy of 20th Century Studios)
"תמיד עולם האפקטים החזותיים משך אותי", הוא ממשיך. "אני מת על זה. אני אוהב את הקשר הישיר בין איור וציור והדמיה, איך שהדברים הולכים להיראות ואיך אפשר להוציא אותם לפועל. אז כן, האמת היא שאני לא כל כך מתעניין בסרטים קטנים. אני אוהב לראות אותם, אבל במונחים של סרטים שאני אוהב לעשות, אני יותר טוב בסרטים שהם תאווה לעיניים. זה החוזק שלי, כמו שאנשים שטובים בכדורסל צריכים לשחק כדורסל לא בייסבול".
"רציתי למצוא את שיווי המשקל בין האור לחושך"
קמרון הקנדי מתגורר עם אשתו החמישית בחווה עצומת שטח לא רחוק מוולינגטון, ניו זילנד, אותה הפך למקום מושבו הקבוע מתחילת ימי הקורונה. הוא טבעוני (החל מ-2012), מגדל ירקות אורגניים ועורך ניסויים גם בתחום הזה. מעבר לכך הוא מעריץ מושבע של מים, צולל וחוקר את הימים והאוקיינוסים כבר שנים רבות, ובכלל נראה שהחיבור שלו לטבע הוא לא רק מס שפתיים, קמרון מבצע את מה שהוא מטיף. כש'אווטאר' יצא, המסר האקולוגי הוא שעמד בבסיס הסרט: תשמרו על הטבע, תנו לו את הכבוד הראוי ובתמורה הטבע יגמול לכם. "דרכם של המים" נוגע בנושאים שונים כמו התבגרות וגילוי עצמי, משפחה ובית, אולם בבסיס שלו המסר האקולוגי עדיין עומד חזק, אפילו חזק מאוד. האדם, גם הפעם, הוא האויב הנצלן, הרוצח ותאב הבצע, אך קמרון אומר שאם לא היה חושב שלאנושות קיימת היכולת ללמוד ולהשתנות, הוא לא היה טורח לעשות את הסרטים הללו.
"אני חושב שלאנושות יש תקווה", הוא אומר. "אבל האם היא תשתנה? זו שאלה טובה. איך שאני רואה את זה, הנאבי הם לא חייזרים, הם מייצגים אותנו או ליתר דיוק את המצפון שלנו ביחס לטבע, ביחס לאדם וביחס לעולם. הם מייצגים את הדרך שבה היינו, הדרך שאליה אנחנו שואפים לחזור, אולי אותנו כילדים בתקופה בה היינו מחוברים לחיות, לצמחים ולטבע בצורה נכונה יותר. כמובן שיש לנו גם את הצדדים האחרים, את הצדדים המכוערים שלנו, את תאוות הבצע, את הבנאליות, את חוסר האמפטיה, חוסר תקשורת וחיבור, כל הדברים האלה. אני תמיד אומר שזה סרט של אנשים עבור אנשים. לא מדובר באיזה גזע של חוצנים וכן, יש שם אופטימיות. הסרט הראשון הציג רעיון לעולם וזכה להצלחה כלכלית ענקית. זה סימן של קבלה שלו עבורי שהקהל צפה ואהב, שלאנשים היה אכפת ממה שהיה לנו להגיד. עשינו סרט בנושא סביבתי, יותר מזה - עשינו סרט מסחרי סביבתי שיש מעט מאוד כמוהו ואשמח אם מישהו ימנה את העשרה האחרים או את השניים האחרים. והנה, עשינו זאת שוב. אנחנו אומנם לא יודעים אם הצלחנו הפעם, אבל בואו נראה".
הסרט עדיין צריך היה את האקשן גם כדי להעביר את המסר וגם כדי לבדר?
"שאלה מאוד מעניינת. האמת היא שהיה לי משבר אמון כשערכנו את הסרט כי הרגשתי שהוא יותר מדי אלים. בין היופי והצד הרוחני של הסרט והאקשן, הרגשתי שהוא קצת יותר מדי קודר. אז חתכתי כעשר דקות שהתרכזו בכלי ירייה. חשבתי על הכיעור שבעניין ורציתי למצוא את שיווי המשקל בין האור לחושך".
4 צפייה בגלריה
"היה לי משבר אמון כי הרגשתי שהסרט יותר מדי אלים". מתוך "אווטאר: דרכם של המים"
(צילום: פורם פילם, courtesy of 20th Century Studios)
"תראי, הסרט חייב קונפליקט", הוא ממשיך. "הרי אקשן ואלימות זה בסך הכול אותו הדבר, עם תפיסה קצת שונה. בעצם, זו הדילמה של כל במאי סרטי פעולה. אני מסתכל על כמה מהסרטים שעשיתי בעבר ואני לא בטוח שהייתי עושה אותם כיום. אני לא חושב שהייתי רוצה לתת מקום של כבוד לרובה בימינו כמו שעשיתי למשל בסרטי 'שליחות קטלנית' לפני המון שנים. מה שקורה עם כלי נשק בחברה שלנו הופך לי את הבטן, בגלל זה אני כל כך שמח לגור בניו זילנד, שם הוציאו איסור גורף על כלי נשק. שבועיים אחרי הטבח הנוראי במסגד לפני כשנתיים שם לקח לממשלה בדיוק שבועיים להטיל איסור על כלי נשק, והיו המון. ואנשים שם חיים במקומות שהם לגמרי כפריים והיה שם המון צייד והם אהבו את כלי הנשק שלהם, ובכל זאת נפטרו מהם, זה לא באמת משהו שקשה לעשות".
למרות שקמרון הוריד בעריכה עשר דקות של אקשן אינטנסיבי, הסרט עדיין מתפרש על פני שלוש שעות ועשר דקות, חצי שעה יותר מהסרט הראשון, שבעצמו נחשב ארוך במיוחד. קמרון מנמק את האורך במספר רב יותר של דמויות וגם בפוקוס שניתן יותר למערכות יחסים ורגשות בהשוואה לסרט הראשון. בנוסף הוא מסביר שב"בדרכם של המים" יש סיפור נקמה, אז הסרט בנוי באופן מאוד שונה עם כוונה מאוד שונה. "נכון, אני משחק עם אותו מילון קולנועי כמו הסרט הראשון, אבל לא רציתי לעשות שעתוק שלו", הוא טוען.
"אין לאנשים באמת מה להתלונן על אורך הסרט", הוא אומר. "ראיתי אנשים שעושים בינג' של שעות לסדרות בטלוויזיה, כולל הילדים שלי שיכולים לשבת ולראות שלושה וגם חמישה פרקים בני שעה כל אחד של אותה סדרה ברצף. והנה עוד רעיון, מי שצריך יכול לקום וללכת לשירותים באמצע הסרט".
