נילס ארדן אופלב נולד בעיירה קטנה בדנמרק, אבל חי ועובד כיום בלוס אנג'לס. הוא כותב ומביים סרטים עבור מפיקים אמריקניים, אבל חוזר ושוב ושוב למולדתו כדי ליצור בשפת האם ביחד עם חברים ותיקים. הוא עושה קולנוע, וגם טלוויזיה, אוהב להשתעשע עם אקשן וזוועות במותחני אימה כמו "נערה עם קעקוע דרקון", ובמקביל מחפש רגש אנושי בדרמות משפחתיות. אפשר להגיד שהבמאי המוערך עושה הכול מהכול, כל הזמן, מה שמקשה על הגדרה מכלילה שלו כאמן. יש מבקרים שיחמיאו כשיכנו את יצירתו כ"מגוונת" או יתלוננו על כך שהיא "מפוזרת", אבל בריאיון בלעדי ל-ynet, הוא מודה שהסיבה שהוא נמנע מלהתרכז בכיוון אחד היא שגם בגיל 62 הוא עדיין רואה את עצמו כילד מבוגר, או אולי דווקא כמבוגר ילדותי. הוא מאבחן בעצמו תסמינים של שסעת יצירתית, מה שמתחבר לסרטו החדש "אחותי", שיוצא השבוע לאקרנים בישראל, ובמרכזו אישה שסובלת מסכיזופרניה. דמות שמבוססת על אחותו הגדולה אליזבת.
"תמיד ידעתי שיום אחד ארצה לעשות סרט שעוסק בסיפור שלה, אבל לא ידעתי איך לתקוף את זה כי לא רציתי לעשות עוד סרט מכביד על התמודדות עם מחלה", אומר אופלב בריאיון שהתקיים לרגל הבכורה האמריקנית של הסרט בפסטיבל לייטהאוס בניו ג'רזי. הוא מספר כי פריצת הדרך היצירתית הגיעה לפני שש שנים במהלך טיול קיאקים עם חבר ילדות. "החלפנו זיכרונות מהעבר ובמקרה צף הסיפור על המסע ששתי אחיותיי יצאו אליו באוטובוס מדנמרק לפריז ועל כל ההתפתחויות המטורפות שהתרחשו במהלכו. כשהחבר הציע שאכתוב תסריט שמבוסס על הטיול הזה, הייתה לי הארה. זה רעיון נהדר שמעולם לא חשבתי עליו. לפעמים מישהו מבחוץ רואה דברים שאתה לא מבחין בהם. לעשות סרטים זה כמו לבנות בית, אתה מעצב אותו מבפנים, אבל לא יכול לצאת החוצה ולהתבונן בו. אתה כותב ומביים משהו, אבל יותר קשה לך לחוות את זה כצופה".
"אחותי" - טריילר
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב )
ב"אחותי", אופלב משחזר את אותו טיול אוטובוס מדנמרק לפריז, שאליו יצאה אחותו הסכיזופרנית בליווי אחותה וגיסה ב-1997. הוא עצמו לא היה נוכח, אך משחזר את המסע כדרמה אנושית שבה הגיבורה אינגר (סופי גראבל) יוצאת כמעט בעל כורחה למסע יחד עם אחותה אלן (לן מריה כריסטנסן) ובעלה ווגן (אנדרס בארטלסן). אם לא די בכך שעליה להתגבר על תחלואותיה הנפשיים ופחדיה, היא נדרשת להתמודד גם עם הדעות קדומות והרתיעה המופגנת של החברה. יש בסרט מצוקה מצד אחד, אבל גם השראה ואופטימיות, והמון הומור כפי שהוא צץ מפעם לפעם במפגש שבין המוזרויות של הדמות הראשית לנורמליות המזויפת של התיירים שאיתה. "ידעתי שהתשתית של התסריט היא הסיפור האמיתי של אישה סכיזופרנית שיוצאת לטיול מדנמרק לפריז, ועוד 15 אנשים שלא יודעים איך להתמודד עם ההתנהגות שלה", אומר הבמאי.
7 צפייה בגלריה
"הדמות הראשית חושפת את החרדה והמוזרות של כל אחד מאיתנו". מתוך "אחותי"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
"במהלך הכתיבה נתקלתי בבעיה כי הכוונה הראשונית הייתה ליצור דרמה יבשושית כנהוג בקולנוע הסקנדינבי, אבל ככל שהתקדמתי עם הסיפור, האבסורד היה גדול מדי וכך גם התרחישים הקומיים. זה היה בעייתי עבורי, כי מדובר בנושא רציני וחשוב, ובכל זאת, מצאתי את עצמי משועשע כל הזמן. אבל ככל שהמשכתי בכתיבה, הבנתי שבעצם מדובר בסרט שמאתגר את מה שהחברה רואה כנורמלי דרך ההתנהגות של הדמות הראשית שחושפת את החרדה והמוזרות של כל אחד מאיתנו. חלק מאיתנו, הנורמליים, קרובים לטירוף יותר מאחרים".
אל מול ההסתבכות בכתיבת התסריט, הצילומים דווקא התנהלו באופן חלק בדנמרק, וגם באתרים השונים בצרפת, ביניהם בארמון ורסאי שנפתח בפני ההפקה: "הלוגיסטיקה הייתה מטורפת. רוב הסצנות צולמו בדנמרק, בין השאר כי בגרמניה היה יקר מדי לצלם. אבל ההצלחה הגדולה שלנו הייתה בצרפת, קיבלנו גישה לארמון ורסאי. זה לא דבר של מה בכך, וככל הנראה שמכיוון המנהלת של האתר היא אישה, היא הראתה נכונות לשתף פעולה עם הפקה כמו שלנו, עם סרט על דמויות נשיות. היא אפשרה לנו לצלם באולם המראות, למרות שמדובר בסצנה שבה הדמות הראשית דוהרת במהירות על כיסא גלגלים ועוצרת ברגע האחרון. זה יכול היה לגרום נזק לחדר שהשתמר במשך 300 שנה. זה הזכיר לי למה במדינה כמו צרפת יש יותר פתיחות לפעילות תרבותית. אחרי שעבדתי זמן רב כל כך בארצות הברית, ששם הכול נוגע לכסף ועלויות הפקה, פתאום יש נכונות גדולה לאפשר לך להתנסות".
"אחותי" מבוסס על הסיפור המשפחתי שלך. אך האם אתה רואה ערך בסרט גם כיצירה חברתית?
"אחד הדברים שאני מודה עליהם יותר מכל בדנמרק וסקנדינביה זה מערכת הרפואה הציבורית. בלעדיה, אחותי לא הייתה יכולה לקיים חיים סבירים. היא מתגוררת בדירה משלה, בסיוע של נציגת השירות הסוציאלי שמאפשרים לה מרחב בטוח. ומצד שני, בארצות הברית היחס למתמודדי נפש שונה לחלוטין, אין מי שידאג להם. זאת אחת הסיבות שעשיתי את הסרט, להראות שגם אנשים כמו אחותי יכולים לתרום לחברה. היא אדם מיוחד שפשוט לא מתיישב עם מה שנחשב לנורמלי. כולנו יכולים להרוויח מאנשים כמוה, כל עוד לא נרתע מהם. מעציב אותי היחס שהם זוכים לו בארצות הברית, כאילו כל אדם שלוקה בנפשו נחשב למסוכן. אבל זוהי החברה האלימה שמתייגת אותם ככאלה, וגורמת לכל מפגש להתקבל בפחד. אני מקווה שהסרט יאפשר שינוי פרספקטיבה, ובינתיים ההתרשמות שלי היא שהקהל מתאהב בדמות וזה היופי של הקולנוע. להפתעתי, הצופים האמריקנים התחברו לרכבת ההרים הרגשית בסרט יותר מאשר באירופה".
"כולנו מתנהגים כאנשים נורמלים, אבל אנחנו לא תמיד כאלה"
הקריירה הקולנועית של אופלב נפרשת על פני יותר משלושה עשורים. ההבלחה הראשונה שלו כבמאי מבטיח הגיע ב-1996 עם מותחן הפשע "פורטלנד" בכיכובו של בארטלסן (שכאמור מופיע גם ב"אחותי"), שנכלל בפסטיבל ברלין באותה שנה. מאז הספיק לביים שלל סרטים וסדרות שזכו להצלחה בדנמרק, אולם הפריצה הגדולה שלו לזירה הבינלאומית הגיעה ב-2009 עם "נערה עם קעקוע דרקון", עיבוד שלו לראשון מבין ספרי המתח "מילניום" של הסופר השבדי סטיג לארסון. הסרט הביא למסך את דמותה של ליסבת סלנדר, האקרית גותית שיוצאת למלחמה בלתי מתפשרת בטראומות העבר שלה וגם בגברים נבזיים ומתעללים. המותחן האפל זכה להצלחה אדירה בשבדיה ובעולם, והזניק את הקריירה הבינלאומית שלו ושל השחקנית הראשית נומי ראפאס. למרות שמדובר בסרטים כל כך שונים מבחינת הסיפור והסגנון, הבמאי מוצא נקודות השקה מהותיות ביניהם.
7 צפייה בגלריה
"עכשיו יש כל כך הרבה סרטים על נשים נוקמות, אבל בעבר זה היה נדיר". מתוך "נערה עם קעקוע דרקון"
(יחסי ציבור)
"מבחינתי מדובר בשני צדדים של אותו מטבע. אלו שתי גיבורות שהחברה רואה אותן כחריגות. במקרה של ליסבת סלנדר היא אושפזה במוסד ויש לה אפוטרופוס שממונה עליה. היא עצמה לא לוקה בנפשה, אבל יחס המערכת הציבורית כלפיה מורה על תחלואי החברה ככלל. זה שונה מהמקרה של אינגר שהיא סכיזופרנית, אבל שני הסרטים בוחנים את החברה הרציונלית לכאורה אל מול החריגים שבתוכה. כולנו מתנהגים כאנשים נורמלים, אבל אנחנו לא תמיד כאלה. אפשר לראות את זה בכביש, כשהחיה שבנו יוצאת החוצה, וזה מה שמניע את שני הסרטים - ההתנגשות בין הנורמלי לאקסצנטריות".
הדמות של ליסבת סלנדר הייתה יוצאת דופן בספר וגם על המסך. גיבורה נוקמת ללא פשרות הוא משהו שלא ראינו הרבה לפני תנועת MeToo.
"היה מאוד מעניין לצפות בסרט לאחרונה על מסך הגדול ביחד עם בני שהיה צעיר מדי בשביל לצפות בסרט עם יציאתו לפני כ-12 שנה. העולם השתנה כל כך, במיוחד בכל הנוגע ליחס לנשים. הכותר המקורי של הספר של סטיג לארסון היה 'גברים ששונאים נשים', והוא התעקש שכך יקראו לו בשבדיה. זה מה שעמד לנגד עיני גם בעיבוד שלו לקולנוע. הוא מת לפני שהספקתי לפגוש אותו, אבל החזון שלו היה יוצא דופן. וזו הייתה האחריות שלי להביא אותו למסך עם המסר הפוליטי שלו. אפשר לזהות חוט מקשר בין הדמות הנשית של ריפלי ב'הנוסע השמיני', למתנקשת ניקיטה של לוק בסון ועד ליסבת ב'נערה עם קעקוע דרקון'. עכשיו יש כל כך הרבה סרטים כאלה על הנשים הנוקמות, אבל בעבר זה היה נדיר".
שנתיים אחרי, יצאה לאקרנים הגרסה ההוליוודית ל"נערה עם קעקוע דרקון" בבימויו של דייויד פינצ'ר. מה דעתך על הרימייק האמריקני?
"מעולם לא צפיתי בסרט הזה, אולי בטריילר שלו, אבל לא מעבר. דייויד פינצ'ר הוא קולנוען מצוין, וזה משעשע שאחת מההשראות לעיצוב הסגנון של הסרט שלי הגיע מ'זודיאק' שלו (ההשראה העיקרית הייתה 'שתיקת הכבשים' - א"ב). המפיק סקוט רודין, אדם שאני לא מחבב במיוחד, זלזל בסרט שלנו. פינצ'ר לעומת זאת שיבח אותו, וזה תרם למעמד שלי בארצות הברית. אנשים הישוו בין שני הסרטים, למרות שאחד מהם עלה כשישה מיליון דולר והשני יותר מ-120 מיליון דולר. במקרה שלי היה לי חשוב שהסרט לא יהיה רק מוצר בידורי, אלא גם להציג זווית ייחודית על התפקידים המגדריים של הדמויות. לפי הבנתי, בגרסה האמריקנית נמנעו מהאמירה הפוליטית של מקומה של האישה בחברה. עם זאת, לא הרגשתי צורך לצפות בתוצאה, ומבחינה אישית רציתי לשוב לחיים רגילים אחרי המקום האפל של הסרט".
האווירה האפלה של "נערה עם קעקוע דרקון", שנמתחה למיני-סדרה שבדית בשם "מילניום", בוודאי לא תרמה להחלטה של אופלב לפרוש מההפקה מבלי להשלים את הטרילוגיה, אולם הסיבה העיקרית נבעה מההתנהלות מאחורי הקלעים בלוח זמנים לחוץ במיוחד שהוכתב לו על מנת לצלם במקביל גרסאות שונות לקולנוע ולטלוויזיה. "רוב האנשים לא יודעים שבמקור הכוונה של המפיקים הייתה לעבד את הספרים לסדרת טלוויזיה. שלחו לי שני תסריטים, האחד לסרט של שעתיים וחצי והשני של שני פרקים באורך שעה וחצי כל אחד. בהתחלה אמרתי להם שאני לא מעוניין. הם חזרו אלי אחרי חצי שנה, אבל כבר לא היה לנו מספיק זמן לעבוד על הסדרה. כל לוח הזמנים שלנו נדחס לתקופה קצרה של כ-11 חודשים מהצילומים ועד לתאריך היציאה של הסרט. בשלב הזה כבר ידעתי שזה יהיה יותר מדי לעבוד על שני סרטי ההמשך בטרילוגיה וגם על הסדרה בה בעת. אמרתי להם שזה בלתי אפשרי ושצריך להשקיע זמן ומאמץ בהפקה".
7 צפייה בגלריה
"אני חושב שיש בי משהו מאבותיי הוויקינגים, אני פשוט לא מסוגל לשבת בשקט בבית". נילס ארדן אופלב
(צילום: Francois Durand/Getty Images)
"פעם נהגתי לנסוע עם אופנוע ברחבי אירופה, היום אני מוצא את עצמי עושה כל מיני דברים מטורפים כמו לפוצץ בניין באתר צילומים בניו יורק"
הוא מספר שהמפיקים השבדים לא הבינו בשלב הזה עד כמה גדולה תהיה ההצלחה של העיבוד הקולנועי הראשוני, ובמקום לחשב מסלול מחדש, הם פנו לבמאי דניאל אלפרדסון על מנת שיתחיל לעבוד במקביל על שני סרטי ההמשך והפרקים העוקבים במיני-סדרה. "הם אמרו לי ללכת לעזאזל, ופנו לאלפרדסון כדי שיתחיל לעבוד על סרטי ההמשך בעודי מצלם. הם הקצו לו תקציב מצומצם, ולא תיארו לעצמם שהסרט הראשון יהיה הצלחה בינלאומית גדולה כל כך, אבל הצלחנו לחלץ משהו איכותי מהעבודה במקביל", הוא מספר. מאז, אופלב מצא את עצמו בסיטואציה דומה בארצות הברית, כיוצר טלוויזיה. הוא היה אמון כבמאי על פרקי הפיילוט של הסדרות האמריקניות "מתחת לכיפה", "מר רובוט", "משחק השתיקה", ו"חצות, טקסס", אבל לא המשיך בתפקידו בהמשך. הוא מסביר כי זוהי דרך העבודה המועדפת עליו בטלוויזיה - בלי מחויבות ארוכת טווח, שמשאירה לו יותר מקום לאהבתו האמיתית - הקולנוע.
"כשאתה עובד על סרט, אתה מרגיש שזה כמו הילד שלך. אבל כשפונים אלייך להשתלב בהפקה של סדרה, אתה משתף את המפיקים בחזון שלך, ואם הם אוהבים את זה, אז יוצאים לשיתוף פעולה. אז התחושה היא של פרץ אנרגיה אדיר, אבל לזמן קצר, נגיד ארבעה חודשים. זה שקול לרופא מיילד שמביא תינוק לעולם. המפיקים הם האבות, והתסריטאים הראשיים הם האימהות. זה התינוק שלהם והאחריות היא שלהם לגדל אותו. אני פה בשביל לסייע להם להוציא את זה לפועל. אם יש אישור להמשיך את הפיילוט לסדרה זה מעניק המון סיפוק. זה מקום פריבלגי להיות בו, לעבוד כמה חודשים ואז לעזוב כדי לצלם את הסרטים שלי, בעוד שצוות היוצרים של הסדרה נדרשים להמשיך בתחזוקה שלה לאורך שנים. זה פחות קשה מלעבוד עם האולפנים של ארצות הברית, שזה מטבח עם יותר מדי טבחים ויותר מדי אינטרסים ומניעים כלכליים. זאת עוד סיבה שאני מעדיף לעבוד באירופה, וגם את הפרויקט האמריקני הנוכחי שלי הייתי רוצה לצלם שם".
למרות שמאז "נערה עם קעקוע דרקון" הוא הוביל כבמאי כמה הפקות הוליוודיות עתירות כוכבים כמו מותחן האקשן "האישה מאחורי הנקמה" עם נומי ראפאס וקולין פארל (2013) או סרט האימה "קו הדממה" עם אליוט פייג' ודייגו לונה (2017), אופלב המשיך לעבוד לסירוגין בדנמרק וכך גם במקרה של "אחותי". זה אולי מתיש, אבל זה מאפשר לו ליהנות משני העולמות, השונים בתכלית. "קולין פארל אמר לי פעם שהתרבות האירופאית משולה לאדם זקן, ואילו האמריקנית היא נער מתבגר. אני התנסיתי בזה בעצמי בהפקות מטורפות וזה קוסם לי גם כיום. בשנות ה-60 לחיי אני חש את הילד שבי. פעם נהגתי לנסוע עם אופנוע ברחבי אירופה, היום אני מוצא את עצמי עושה כל מיני דברים מטורפים כמו לפוצץ בניין באתר צילומים בניו יורק. זה כיף ואני אוהב את ההרפתקאות הללו, אבל לפעמים אני מעדיף את הגישה האינטימית יותר של אירופה".
7 צפייה בגלריה
"אני אוהב לעבוד עם אנשי הצוות שאני מכיר שנים רבות, זה כמו איחוד משפחתי". מתוך "האישה מאחורי הנקמה".
(צילום: מתוך הסרט)
זה מורגש מאוד ב"אחותי".
זה נכון במיוחד כי בתעשיית הקולנוע האמריקני העיסוק בבריאות הנפש נוטה להגזמה. אני אוהב לעבוד עם אנשי הצוות שאני מכיר שנים רבות, זה כמו איחוד משפחתי. אני צריך את זה כדי לשמור על שפיות. אני עושה דברים שונים בתכלית באירופה ובארצות הברית, ונמשך לשניהם. אני חושב שיש בי משהו מאבותיי הוויקינגים, אני פשוט לא מסוגל לשבת בשקט בבית, ממש כפי שלהם היה דחף לצאת להרפתקאות מטורפות מעבר לים, ואז הם חזרו הביתה להתאושש. אפשר להגיד שכקולנוען גם אני סובל מסכיזופרניה".
