בשבוע שעבר נפתח בעיר התעלות שבאיטליה פסטיבל הקולנוע ונציה במהדורתו ה-81. בתום ארבעת הימים הראשונים ניתן להכריז כי מילות המפתח שמסמלות את אופיו של הפסטיבל הנוכחי הן כנראה סקס, זוהר והמזרח תיכון.
"ביטלג'וס ביטלג'וס" – טריילר
(באדיבות טוליפ אינטרטיימנט)
אז כדברי השיר, בואו נדבר על סקס. או יותר נכון על ניקול קידמן בת ה-57 שחווה אורגזמה בקלוז-אפ. זה קורה בסרט "בייביגירל", המשתתף בתחרות הראשית - סרט מתוקשר ומדובר, אפוף באז. זה הסרט השני של קידמן לאחרונה שבו היא מגלמת, מה שנהגו לקרוא פעם, קוגרית. הראשון היה "פרשה משפחתית" תוצרת נטפליקס, ובו היא ניהלה רומן עם גבר (זאק אפרון), שצעיר ממנה בהרבה. ואילו במותחן האירוטי "בייביגירל", שהולך לבלוט בעונת הפרסים הקרובה, קידמן מגלמת אשת קריירה שנשואה לכאורה באושר (אנטוניו בנדרס מגלם את הבעל המקורנן), המקיימת מערכת יחסי שליטה בניחוח סאדו-מאזו, עם מתמחה שלה (האריס דיקינסון, הדוגמן החתיך מ"משולש העצבות"), שמלמד אותה סוף-סוף אורגזמה אמיתית מהי.
בעוד "פרשה משפחתית" חטף ביקורות קטלניות, "בייביגירל", הוא סרט קולח ומותח, סקסי ומחרמן. קידמן שוב מוכיחה שהיא שחקנית אמיצה ונועזת, שלא נרתעת ללכת למחוזות אפלים. "אני מקווה ש'בייביגירל' יהיה סיפור משחרר לנשים, כפי שהיה לי משחרר ליצור אותו", אמרה קידמן במסיבת העיתונאים. "הנושאים הנועזים של הסרט קשורים למין, לתשוקה, למחשבות הפנימיות שלך, לסודות, לנישואים, זה קשור לאמת, כוח והסכמה".
על התסריט והבימוי חתומה הלינה ריין, שחקנית הולנדית, שעבדה עם הבמאי פול ורהובן ב"ספר שחור", ולמדה ממנו דבר אחד או שנים על סקס ופרוורסיה. "בזכות העובדה שאישה ביימה את 'בייביגירל' חשתי בנוח להופיע בכזה סרט - ידעתי שהיא לא הולכת לנצל אותי", התוודתה קידמן. "בכלל, כולנו היינו מאוד עדינים ועזרנו אחד לשנייה. זה הרגיש מאוד מוגן ובו בזמן אמיתי ואותנטי".
"בייביגירל" הוא נדבך נוסף בקאמבק של המותחנים הארוטיים, שהיו נפוצים בשנות ה-90 ("חיזור גורלי" למשל), אבל כמובן עם התאמה לתקופתנו, מכל הבחינות. כשהסרט ייצא למסכים, רבות עוד ידובר בסצנות האורגזמה. "אחת הסיבות לעשיית הסרט הזה הוא פער האורגזמה העצום בין גברים לנשים", נימקה ריין. ודיקינסון חיזק ואמר: "לכולם מגיעה אורגזמה טובה".
בזכות האורגזמות וכל השאר, קידמן מועמדת לפרס השחקנית המצטיינת, אבל תהיה לה יריבה קשה ביותר - אנג'לינה ג'ולי, שמתקמבקת אחרי תקופת היעדרות קלה עם "מריה". ג'ולי לקחה על עצמה תפקיד מאתגר ותובעני - זמרת האופרה המיתולוגית מריה קאלאס, שמתה בפריז ב-1977, בגיל 53 בלבד. ג'ולי התוודתה שהיא הזדהתה עם הפגיעות של קאלאס, שפרשה מהבמה אחרי שקולה בגד בה והיא מתה בודדה בדירתה הפריזאית. רק המשרת האישי שלה ואם הבית נותרו לארח לה חברה. "מריה מתה עם הרבה כאב ובדידות", אמרה ג'ולי במפגש עם התקשורת. "המבקרים קטלו אותה בשעתו. הלוואי שהיא הייתה כאן היום והייתה רואה את האהבה כלפיה".
ג'ולי חשפה שהיא חששה לגלם את הזמרת. היא אכן לקחה סיכונים. גם אני חששתי שהתוצאה תהיה מביכה ואף מגוחכת על גבול הקרינג'יות, אבל ג'ולי עמדה במשימה בכבוד. השחקנית עושה כאן תפקיד שבפירוש זוכים בגללו באוסקר. "חששתי, כי לא רציתי לאכזב את מעריציה של מריה קאלאס. לא רציתי לפגוע במורשת שלה. אני מקווה שבזכות הסרט אנשים יקשיבו יותר לאופרות. גם אני הייתי ועודני חובבת פאנק, ומתה על הקלאש ויחד עם זאת מאזינה למוזיקה קלאסית".
5 צפייה בגלריה
"ביליתי כמעט שבעה חודשים באימונים". אנג'לינה ג'ולי בפסטיבל ונציה
(צילום: Vittorio Zunino Celotto/Getty Images)
ג'ולי שלא שרה מעולם ("אפילו לא קריוקי"), למדה לזמר אריות. "ביליתי כמעט שבעה חודשים באימונים, כי כשעובדים עם במאי כמו פבלו לארין, אי-אפשר לעשות חצי עבודה. הוא דרש ממני בצורה הכי נפלאה שבאמת אעשה את העבודה ואלמד ואתאמן. הייתי כל כך עצבנית, שהבנים שלי היו צריכים לנעול את הדלת של החדר שבו התאמנו, כדי לוודא שאף אחד אחר לא נכנס. ממש נבהלתי ורעדתי".
ג'ולי הגיע לביקור בזק בעיר התעלות ומיהרה לברוח, לפני שהגרוש שלה - בראד פיט יתייצב בפסטיבל, עם סרטו "זאבים", בו הוא מככב לצד חברו ג'ורג' קלוני. הדבר האחרון שג'ולי הייתה צריכה לראות זה את האקס, שאיתו היא ניהלה קרבות גירושין ומשמורת מכוערים ומתעמתת אתו כעת על יקב שווה מיליונים בצרפת.
בכלל, הפסטיבל השנה משופע בכוח נשי בשל ומעצים, וזה בא לידי ביטוי כבר בסרט הפתיחה: ב"ביטלג'וס ביטלג'וס" - ההמשכון הכייפי, המשעשע והמהנה לקומדיית הרוחות הפולחנית משלהי שנות ה-80, מככבות וינונה ריידר ומוניקה בלוצ'י בת זוגו של ברטון. ומאז טקס הפתיחה, לא הפסקנו לראות כוכבות שלא בדיוק נמנות על דור הטיקטוק. למשל קייט בלאנשט שהגיעה עם סדרה מבית אפל, "כתב ויתור", שביים אלפונסו קוארון ("כוח משיכה", "רומא".) "לכולנו יש צדדים אפלים", הכריזה בלנשט, אבל לא טרחה לפרט מה הצדדים האפלים באישיותה.
5 צפייה בגלריה
הפסטיבל השנה משופע בכוח נשי בשל ומעצים. הקאסט של "ביטלג'וס ביטלג'וס" בפסטיבל ונציה
(צילום: Vittorio Zunino Celotto/Getty Images)
עוד ברשימה, שתי כוכבות בשנות ה-70 לחייהן: איזבל הופר, שניצבת בראש חבר השופטים. "אני מאושרת ונרגשת להיות במעמד הזה", מעידה הופר. "זה כבוד. פסטיבל ונציה הכרחי כדי לתמוך במאמצים של יוצרי קולנוע. אני מודאגת מעתיד הקולנוע. חשוב שימשיך לחיות".
וסיגורני וויבר ("הנוסע השמיני", "אווטאר") שקיבלה פרס מפעל חיים בטקס הפתיחה ונשאה נאום יפה ומרגש. "אני רוצה לשאוג!", הכריזה ונישקה את פסלון האריה המכונף. "בעלי יצטרך להתרגל לכך שהפסל יהיה איתנו במיטה. הפרס הזה הוא דלק סילוני של עידוד", והוסיפה: "אני לא מאמינה שאני כאן".
כפי שהתרשמתם והתרשמתן עד כה, פסטיבל ונציה הנוכחי משופע בזוהר ובאצולה הוליוודית. בשנה שעברה חגיגות ה-80 נפגמו בגלל שביתת השחקנים.ות והתסריטאים.ות של הוליווד. השטיח האדום היה אפרורי ודהוי למדי. והשנה הרכבת האווירית מארצות הברית מרשימה ומסחררת. אני לא זוכר כזאת כמות של סטארים וסטאריות, והטוב עוד לפנינו – הבכורה של ההמשכון "ג'וקר: טירוף בשנים", תיערך ברביעי הקרוב, ואני יכול לדמיין את רמת הטירוף בחזית ארמון הפסטיבל.
גם ככה המעריצים והמעריצות עומדים בחום ובלחות שעות ארוכות כדי לתפוס מקום שווה בצד השטיח האדום, אז תתארו מה הם יעשו כדי לקבל חתימה וללכוד סלפי עם חואקין פיניקס וליידי גאגא. "כבר הרבה שנים לא ראינו רשימה כל כך ארוכה של טאלנטים", אמר אלברטו ברברה, המנהל האמנותי של הפסטיבל. "והציפיות של התקשורת מאוד גדולות, אני מקווה שלא נאכזב".
בשנים האחרונות, פסטיבל ונציה משמש במת ההשקה של המרוץ לאוסקר, והשנה יותר מתמיד. קברניטי קאן בהחלט יכולים להתקנא ולהיות מודאגים, לנוכח השמות שברברה הצליח להשיג. האם הזוכה באוסקר יהיה אחד מ-21 הסרטים המשתתפים בתחרות ומתעמתים בקרב על "אריה הזהב" הנחשק? שאלה טובה וקשה.
הפוליטיקה לא נשארת בחוץ
יחד עם כל הגלאם והבכורות הנוצצות, בוונציה לא שוכחים את הבעיות שהעולם מתמודד איתן עכשיו: מלחמות, הגירה, עליית הימין הקיצוני וסוגיות אקלים. אולי הוא לא פוליטי כמו עמיתו הברלינאי, אבל בהחלט מפגין מודעות חברתית ופוליטית. וכמובן מתבקש שהסכסוך הישראלי-פלסטיני יהיה נוכח.
בעוד פסטיבל קאן מדיר את הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות, עמיתו מוונציה לא מתעלם מהתוצרת העברית. במהדורה ה-81, יש לנו שני נציגים: "למה מלחמה" של עמוס גיתאי ("קדוש", "כיפור") שמוצג מחוץ לתחרות והבכורה שלו נערכה בשבת. "ועל כלבים ואנשים" של דני רוזנברג, שמתחרה ב"אוריזונטי", המסגרת השנייה בחשיבותה והבכורה שלו תתקיים בשישי הקרוב. שני הסרטים נוצרו בעקבות ה-7 באוקטובר, ורוזנברג אף צילם את סרטו בקיבוץ ניר עוז, חודש אחרי מתקפת חמאס הרצחנית ושיתף אחדים מחברי הקיבוץ.
5 צפייה בגלריה
"רציתי לעשות סרט על הסוגייה הרחבה של למה בני אדם עושים מלחמה". עמוס גיתאי בפסטיבל ונציה
(צילום: Giorgio Zucchiatti La Biennale di Venezia - Foto ASAC)
סרטו של גיתאי מסתמך על "למה מלחמה", ספר המקבץ חליפת מכתבים בין אלברט איינשטיין וזיגמונד פרויד, בהם הם התייחסו לשאלות כמו האם אלימות המונית היא בלתי נמנעת. "אירועי ה-7 באוקטובר עשו אותי עצוב", אמר גיתאי במסיבת העיתונאים. "ורציתי לעשות סרט על הסוגייה הרחבה של למה בני אדם עושים מלחמה, ולא לדון במערכת היחסים הרעילה של הישראלים והפלסטינים. עשיתי סרט אנטי-מלחמתי, בלי להראות תמונות של מלחמה".
במסיבת העיתונאים, גיתאי התייחס למכתב הפתוח שפרסם בשבוע שעבר הארגון "אמנים למען פלסטין - איטליה", שקרא להנהגת הפסטיבל שלא להקרין את שני הסרטים הישראלים. במכתב נאמר בין היתר: "פסטיבל ונציה שמר על שתיקה בנוגע לזוועות ישראל נגד העם הפלסטיני. השתיקה הזו מקוממת אותנו מאוד. אנו קוראים לצעדים כדי לחייב את ישראל באפרטהייד על פשעיה ועל מערכת הדיכוי הקולוניאלי שלה". על המכתב חתמו 300 יוצרים.
"אני לא רוצה להגיב למכתב הזה, בגלל שאני לא רוצה לעשות לו יחסי ציבור", אמר גיתאי. "אני כבר הרבה שנים עובד למען דיאלוג וגשר בין שני העמים. ומי שחתם על המכתב, בכלל לא ראה את הסרט שלי".
אחד המתחרים המסקרנים של "על כלבים ואנשים" על פרס הסרט הטוב במסגרת "אוריזונטי" הוא Happy Holidays, סרטו של סכנדר קובטי, פלסטיני יליד יפו שפועל בחו"ל. כזכור, קובטי ביים ב-2009 יחד עם ירון שני את הסרט "עג'מי", שקיבל ציון לשבח בפסטיבל קאן והיה מועמד לאוסקר הסרט הזר הטוב ביותר.
סרטו החדש של קובטי עוקב אחר משפחת פלסטינית החיה בישראל וצולם בחלקו בחיפה. "ההשראה לסרט התחילה בשיחה ששמעתי כנער", כתב קובטי בקטלוג הפסטיבל. "קרובת משפחה שלי אמרה לבנה: 'אל תיתן לעולם לאישה לומר לך מה לעשות', בהתייחסו לאשתו. הפרדוקס הזה חשף עד כמה הערכים הפטריארכליים מושרשים עמוק ואיך הם מאלצים אפילו נשים לקיים אותם. מאוחר יותר, במהלך שנותיי באוניברסיטה, הבחנתי בדפוסים דומים בחברה הישראלית, שבה נרטיבים וטקסים רבים ממונפים כדי לתמוך ולקיים הן את הפטריארכיה והן את המיליטריזציה של החברה הישראלית".
עלילת הסרט מתחילה בתאונת דרכים במהלך חג פורים ומסתיימת בצפירת יום הזיכרון. "החגים הללו 'נחגגים' בסרט, וההשפעות שלהם על הדמויות שלנו מצטברות, ובסופו של דבר מובילות את הקהל לחוות רגשית את ההשפעה של מנגנוני בניית המציאות הללו. אני מקווה לעורר שיחות על הערכים והאמונות המעצבים את חיינו ולאתגר את הצופים לחשוב מחדש על הנורמות לפיהן הם חיים. אף אחד אינו חופשי באמת עד שנשים חופשיות, ואף אחד אינו חופשי באמת עד שכולנו חופשיים".
סוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני מופיעה גם ב"5 בספטמבר", שפתח את מסגרת הצד "אוריזונטי אקסטרה". מדובר בסרט עלילתי המציג את הטרגדיה של טבח 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן 1972, מזווית של צוות שידור אמריקני. הצוות המסקר את אירועי הספורט של המשחקים האולימפיים, מוצא עצמו מסקר את משבר בני הערובה הישראלים. הסרט מיטיב לשחזר את האירועים ואת התנהלות צוות ההפקה של המשדר שבו צפו 900 מיליון צופים.
הפסטיבל יינעל במוצאי שבת וקשה בשלב זה להמר מי יזכה ב"אריה הזהב", אחד הפרסים הנחשקים והיוקרתיים בסצנת הקולנוע הבינלאומית. האם פדרו אלמודובר המתחרה עם The Room Next Door סוף-סוף יזכה? הגאון הספרדי גרף במהלך הקריירה המפוארת שלו, שלל פרסים, כולל אוסקר תסריט, אבל מעולם לא ליקט את "דקל הזהב" בקאן ואת "אריה הזהב" בוונציה. זהו סרטו דובר האנגלית הראשון של אלמודובר, מככבות בו טילדה סווינטון וג'וליאן מור והוא עוסק כהרגלו ביחסי אם ובת. קרוב לוודאי שהופר תתחבר לסרט הזה, אבל אולי בכלל תעדיף סרט של במאית מתחילה או במאי עלום מארץ רחוקה?
ואולי בכלל "ג'וקר: טירוף בשניים" של טוד פיליפס הוא הקלף המנצח? הסרט המקורי זכה ב-2019 ב"אריה הזהב", אז חמש שנים אחרי, אני מתקשה להאמין שגם ההמשכון יזכה לאותו הישג. ואולי השופטים יעניקו לחואקין פיניקס המגלם את הג'וקר את פרס השחקן המצטיין?
לפיניקס יש תחרות קשה: דניאל קרייג שמנסה להוכיח שיש חיים אחרי ג'יימס בונד עם "קוויר", עיבוד לסיפור אישי של וויליאם בורוז על אמריקאי גולה במקסיקו סיטי של שנות ה-50; אדריאן ברודי המככב כארכיטקט יהודי ניצול שואה שאפתן ורב חזון ב"הברוטליסט" (שנמשך שלוש וחצי שעות!) וג'וד לאו ב"המסדר" כאיש FBI המנסה ללכוד קבוצה ניאו-נאצית אנטישמית, שמבצעת פשעים חמורים.
