על פניו זאת התקופה הרלוונטית ביותר לסדרת אקשן אמריקאית כמו "הלביאות: מבצעים מיוחדים". אנחנו בהתפעמות מתמשכת ומוצדקת מגבורתן של הטנקיסטיות שלחמו ב-7 באוקטובר, מצטמררים מההתעלמות מהתראות התצפיתניות ובאופן כללי בשלים מתמיד להזדהות עם צבא שמתמודד עם אויב מוסלמי משוגע. סדרה על יחידה קרבית של נשים ב-CIA שמאומנת בנחישות לטובת תפקידי ריגול בשטח, שלרוב הם נחלתם של גברים, היא בדיוק מה שרופא הטלוויזיה שלכם רשם לכם כאסקפיזם מותאם אישית. אלא ש"לביאות: מבצעים מיוחדים" לא מצליחה להתעלות או אפילו סתם לייחד את עצמה מול אחיותיה לז'אנר, כשאפילו הקונץ הגדול שלה – היי, נשים נלחמות! ואפילו יותר טוב מגברים! – מסתכם באיוש גנרי של קלישאה גברית בשחקניות ממגדר נשי.
"הלביאות: מבצעים מיוחדים" - טריילר
(צילום: פרמאונט פלוס)
נשיות היא עניין חמקמק ליוצרים טלוויזיונים וקולנועיים. נתחיל מזה שנשיות עניין שנתון לפרשנות, וכזאת שמשתנה כל הזמן בעוד אנחנו מביטים בה ומנסים לתחום אותה. פעם נשים נלחמו עבור שוויון זכויות, אבל החברה פירשה את זה כזכות לעשות כל מה שגברים עושים, ורצוי גם לעשות את זה כמו שגברים עושים את זה. נשים חזקות נחשבו לנשים שהצליחו להתברג לעמדות גבריות, לרוב באמצעות אימוץ טכניקות שמזוהות עם המין הגברי – תוקפנות, עור עבה – ולא פעם על גבן של נשים אחרות. לאט לאט ההגדרה של נשיות שינתה מרקם, היא כמעט נגמלה לחלוטין מהסלידה מתכונות שמזוהות עם נשים כמו רכות או הקשבה, והיתרונות של הנהגה נשית שאינה גבריות במסווה הלכו והתבהרו. זה חלחל גם לבידור. יותר יוצרות נשיות הביאו למסך יותר דילמות נשיות אמיתיות, והנשיות לא השתקפה דרך עיניים גבריות אלא הגיעה ממקום אותנטי יותר.
ומה אתם יודעים, זה קרה גם בסדרות אקשן וצבא, אם כי לא הרבה. "חטופים" היא הדוגמא המיידית שעולה לראש כשחושבים על גיבורה נשית המתמודדת עם סביבה צבאית באופן שלא משטיח אותה או הופך אותה לקלישאה. אבל "לביאות: מבצעים מיוחדים" של פרמאונט+ (ואצלנו ב-yes) מעדיפה ללכת על בטוח ומציגה לנו שתי גיבורות (שאולי יהפכו לשלוש בהמשך) קשוחות, שיודעות להרביץ ולזרוק שורות שנונות, שלא נשברות מכלום ויודעות להסתיר את הרגשות שלהן ולהשתלט על מצבי ירי לא צפויים וגברים מפקפקים.
זואי סלדנה היא ג'ו, מפקדת של צוות הלביאות, צוות שמבוסס על יחידה אמיתית ב-CIA שהפעילה סוכנות באפגניסטן ועיראק, במטרה ליצור קשר עם חברות של טרוריסטים ואז לטרוריסטים עצמם ולחסל אותם. ג'ו נשואה לעבודה שלה ואחר כך גם לבעלה (דייב אנאבל), והיא נמצאת בבית כל כך מעט שלא ברור מתי הם הצליחו בכלל להרות ולהביא לעולם שתי בנות. רוב הזמן היא בעבודה שלה בצבא או בסוריה – היא נעה ביניהן בקלות כאילו היא משתגרת בטלפורטר - והיא אורחת כל כך נדירה בביתה שלה שבעלה מבקש ממנה להתקשר לפני שהיא מגיעה, כדי שיוכל להכין את שתי הצאצאיות להגעתה.
אחרי שג'ו מאבדת אשת צוות שנחשפה היא מקבלת מגוייסת חדשה – קרוז (לייזלה דה אוליביירה), בחורה קשוחה שנמלטה מגבר מתעלל היישר אל זרועות המארינס, והסכימה להחליף את החיים שלא היו לה בחיים חדשים כסוכנת חשאית. ג'ו היא המפעילה והמפקדת של קרוז ושתיהן בוחנות זו את כוחה וגבולותיה של זו. מעל ג'ו ממוקמת הבוסית שלה, קייטלין (ניקול קידמן!) ומעליהן, כי בואו, המפקד שלהן, דונלד (מייקל קלי). מעל כולם ממוקם נשיא ארה"ב, הלא הוא מורגן פרימן, שאמור להופיע בהמשך.
2 צפייה בגלריה
סטאר פאוור - יש. ניקול קידמן וזואי סלדנה, מתוך "הלביאות: מבצעים מיוחדים"
(צילום: באדיבות yes)
טיילור שרידן, היוצר של "לביאות", כבר הוכיח את עצמו ב"ילוסטון" ושלוחותיה כמי שמסוגל למשוך כוכבים אל סדרות מלודרמטיות ולא מורכבות מדי, שאמריקה אוהבת לאהוב. הגיבורות הנשיות שלו לא מצליחות לפרוץ את תקרת הזכוכית של קלישאת האקשן הצבאי, וגם סיפורי הרקע האישיים ששרידן טורח לטוות עבורן – בעלה של ג'ו הוא רופא מנתח ואחת הבנות שלה, מעצם היותה בת לאם לא לבנה ואבא לבן, סובלת מגזענות בבית הספר ומגיבה באלימות – לא הופכים אותן למעניינות יותר.
הדילוגים בין הפעילות המבצעית לחיים שג'ו השאירה בבית לא הופכים אותה לדמות שלמה אלא לדמות חצויה שחיה חיים מקבילים. גם קרוז מפונקת על ידי התסריט – אין שם דבר באופי שלה שמרמז שהיא עשויה להיות מרגלת טובה או שחקנית באופן שבו הג'וב שלה מצריך, אבל היא מתיידדת עם בחורה זרה, שאמורה להיות חשדנית, באופן שרק תסריט עצל יכול לאפשר לה לעשות. בואו נגיד שלסרט העלילתי על הטנקיסטיות, שנמצא בתהליכי הפקה, יש סיכוי טוב יותר לנסח את הנשיות הצבאית החדשה.
