כבר 21 שנים חלפו מאז שמתה לני ריפנשטאהל, במאית-הבית של אדולף היטלר, בגיל 101 - והיא עדיין מרתקת, מסקרנת, מחוללת סערות ושערוריות. בספטמבר שוב עלה לכותרות שמה של ריפנשטאהל, שזכתה לכינויים "הבמאית של השטן" ו"הדיווה של הרוע" - סרט תיעודי בשם "ריפנשטאהל", על חייה ופועלה, הוצג בפסטיבל הקולנוע של ונציה ועשה הרבה רעש.
הבמאי אנדרס וייל, שקיבל גישה מלאה לעיזבון של הקולנוענית האייקונית שמתה ב-2003, טוען בסרטו שריפנשטאהל - אשר יצרה סרטי תעמולה אפקטיביים - הייתה בפירוש עדה לפשעים של המשטר הנאצי ולמעשה יש מצב שהיא תרמה בעצמה לפשעים המחרידים האלה, למרות שלימים התעקשה שלא ידעה עליהם דבר. הסרט מדגים ומציג ראיות לכך, שהבמאית הייתה עדה לאחד ממעשי הטבח הראשונים של הנאצים ביהדות פולין, בעודה משמשת כתבת מלחמה.
"בסרט שלי מופיעים צילומים מהעיר קינסק בפולין, ב-12 בספטמבר 1939, שמראים כי ריפנשטאהל לא הייתה רק עדה לזוועות", אמר וייל כשנפגשנו במהלך פסטיבל ונציה. "אלא אולי הייתה אפילו קטליזטור לטבח שהגיע אחר כך – ריפנשטאהל רצתה לצלם את החיילים הגרמנים הגיבורים, ואז היא נתנה את ההוראה: 'יהודים מחוץ לפריים'. ההוראה הזאת הביאה לתגובת שרשרת, ואנשים אמרו: 'טוב, ריפנשטאהל רוצה את היהודים מחוץ לפריים'. בהתחשב בזה שכבר נהגו ביהודים נורא, והייתה אנטישמיות אדירה, פתאום זה רק התגבר".
בטבח בקינסק נרצחו 22 יהודים שהוצאו להורג ביריות. על יהודים אחרים, הגרמניים ציוו לחפור קבר בחצר מול הכנסייה המקומית עבור חיילים גרמניים שנהרגו באזור. באוטוביוגרפיה שלה, ריפנשטאהל טענה שהיא ניסתה לעצור את המתרחש, אבל חייל גרמני איים עליה באקדח והכריז שהוא יירה בה. לטענתה, היא גם לא ידעה שהקורבנות היו יהודים.
וייל, שמפקפק לא אחת באמינותה וביושרה של מושא הסרט שלו, מעיד שמטרתו בסרט הייתה להראות שהיא לא הייתה רק עדה לטבח הראשון ולתחילת השואה, אלא גם "להציג בבירור את האחריות שלה, את האשמה שלה על כך שיצרה את סרטי התעמולה, למרות נסיונה להוריד ממנה את האחריות לפשעי הנאצים. רציתי גם להציג את היחסים הקרובים והאינטימיים שהיו לה עם היטלר, עם היינריך הימלר, ובפרט עם שר התעמולה יוזף גבלס".
אם אתה מדבר על יחסים קרובים ואינטימיים, נטען בעבר אפילו שריפנשטאהל שכבה עם היטלר. האמנם?
וייל פורץ בצחוק. "האם ריפנשטאהל שכבה עם היטלר? לדעתי זה לא כל כך רלוונטי, אם כי אני לא יודע לבטח, שזה קרה. לדעתי זו אגדה אורבנית. אין לנו איך להוכיח שזה אכן קרה - אנחנו לא יכולים לשאול את היטלר, ואנחנו גם לא יכולים לשאול את ריפנשטאהל ולהשתמש בפוליגרף. בכל מקרה, ריפנשטאהל כתבה על המפגש הראשון שלה עם היטלר בראשית שנות ה-30: 'לא יכולתי לעשות דבר להתנגד, הנוכחות שלו הייתה כה חזקה שנותרתי לרעוד'".
יש גם עדויות שגבלס אנס אותה ואתה מתייחס לכך בסרט.
"ריפנשטאהל סיפרה את הסיפור של האונס בכל פעם בצורה אחרת. לפעמים בקלטות של שיחות איתה היא מדברת על זה שהיא נאנסה. בעוד שבאוטוביוגרפיה שיצאה לאור, היא הקטינה את האירוע. בטיוטות של האוטוביוגרפיה, האונס מתואר בצורה יותר מדויקת. כמובן שאני שואל את עצמי למה היא משנה את הדרך בה היא מספרת את הסיפור הזה. לפעמים היא הייתה צריכה יותר את מעמד הקורבן, לפעמים היא שונאת את זה שהיא קורבן ורוצה להיות האישה החזקה שנמצאת בשליטה על הכל. אז היא עושה רה-קונסטרוקציה, או בעצם דה-קונסטרוקציה, לביוגרפיה של עצמה בהתאם לצורך שלה לחזק חלק כזה או אחר בסיפור".
"כשתתחילו לדבר פוליטיקה, אני מיד אפסיק את הריאיון"
"ריפנשטאהל" יוצג ביום חמישי הקרוב בפסטיבל הקולנוע היהודי שמתקיים בסינמטק ירושלים, ובמקביל בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של חיפה ה-40 (הקרנה נוספת ב-8.1.2025). אמנם כבר נוצרו בעבר סרטים וכתבות על ריפנשטאהל, אבל לוייל התאפשרה גישה ל-700 קופסאות מהעיזבון שלה, שכללו 15 אלף תמונות, רשימות וסרטים ביתיים, "שלא יכולתי אפילו לדמיין שאזכה לצפות בהם. צעד אחר צעד התחלתי להתבונן לעומק הביוגרפיה שלה, והתעמקתי בחיבורים שבין היצירה, האידיאולוגיה והגישה הוויזואלית של ריפנשטאהל, בסיבות שהביאו אותה להפוך למי שנהייתה בסוף ימיה, ואיך היא המשיכה לדבוק באידיאולוגיה הזו גם בתום המלחמה".
לוייל חשוב להבהיר שעם כל הכבוד לאינטימיות שפיתחה הבמאית השנויה במחלוקת עם ההנהגה הנאצית, יותר עניין אותו "להבין ברמה עמוקה יותר את האקטואליות של שורשי הפאשיזם - ולא רק בביוגרפיה האישית שלה, אלא במובן הרחב של המילה. לקחת זכוכית מגדלת לתנאים שהכרחי שיתקיימו כדי שהפאשיזם ירים את ראשו בליבו של אדם: למה אנשים מפתחים את הערגה הזו לעליונות, להרואיזם בריא וחזק לצד זלזול תהומי בחלש".
כדי להבין את מה שהוא מכנה "שורשי הפאשיזם", וייל בחר לחפור בילדות של הלנה ברטה אמליה ריפנשטאהל, ילידת 1902, ומהילדות הזאת הוא שלף סיפור שלטענתו עיצב את אישיותה והאמנות שלה: כשריפנשטאהל הייתה ילדה בת חמש, אביה הברלינאי - בעליה של חברת חימום ו-ונטילציה מצליחה, זרק אותה למים כדי שתלמד לשחות. "אולי זו סתם מעשייה, אבל אם אנחנו מאמינים לסיפור שלה, אז היא הייתה קרובה ללטבוע ו'כך הפכתי לשחיינית טובה', כתבה ריפנשטאהל. זה סיפור הרואי טיפוסי: אתה קרוב למוות, נאבק בו, ואז מתחשל והופך ל'שחיין טוב'. מבחינתי במקרה שלה, ובמקרים רבים אחרים, הפאשיזם לא מתחיל ב-1933 כשהיא פוגשת את היטלר והוא מפתה אותה לעבוד איתו.
"ההזדהות עם האגרסיה זה משהו שקרה בשלב הרבה יותר מוקדם. גם הזלזול שלה בחלשים מגיע משם, כי כשאבא שלה זרק אותה למים, היא הרגישה חלשה והייתה קרובה למוות - והזלזול הזה, לצד היכולת להלל את הצד המנצח, את הצד שהוכיח את עליונותו - הכול קשור. ריפנשטאהל תמיד הכחישה, במובן מסוים, את הקשר בין האסתטיקה של להלל את המנצח לבין הצד האפל של הזלזול בחלש. אבל זו מהות האידיאולוגיה הפאשיסטית: הם תמיד מזלזלים במי שנחשב חלשים, בחולים, בנכים, במי שנטייתו המינית חריגה ודוחקים אותם הצידה באמירה: 'אנחנו הגזע הטהור'. זו העליונות הגזענית, וזה חלק מהאידיאולוגיה וחלק מהסרטים שריפנשטאהל עשתה עבור המפלגה הנאצית".
האלימות שאביה נהג להפגין כלפיה, הייתה גם מינית?
"אם להאמין לדבריה, אביה רק הרביץ לה. אנחנו לא יודעים אם קרה משהו מעבר לכך".
אביה של ריפנשטאהל קיווה שבתו תשתלב בעסק המשפחתי, בעוד אמא שלה חשבה שהשואו-ביזנס צריך להיות הכיוון שלה. בנעוריה היא הצטיינה בלימודי הבלט, ובהמשך החלה לשחק בסרטי ראינוע וקולנוע, ובמיוחד התמחתה במה שכונו "סרטי ההרים" שבהם גילמה גיבורות הרפתקניות, ואלו אפשרו לה לרכוש מיומנות טיפוס. ב-1932, "האור הכחול", סרט בכיכובה ובבימוייה, קטף פרס נכבד בפסטיבל ונציה. היטלר התלהב מהסרט וסבר שהיוצרת והכוכבת שלו מייצגת את האישה הגרמניה המושלמת.
ב-1933, היטלר ביקש ממנה לצלם את הסרט "ניצחון האמונה", שיתעד את הכינוס החמישי של המפלגה הנאצית בנירנברג, וכעבור שנה הוא הטיל עליה לעשות את "ניצחון הרצון", שהפך לאחת מיצירותיה המפורסמות והמפוקפקות – תיעוד קונגרס המפלגה בנירנברג באמצעות 36 צלמים, 100 אלף ניצבים, עדשות מיוחדות וצילומי אוויר.
ריפנשטאהל השתמשה בכל הכישרון הקולנועי שלה כדי להאדיר את היטלר. הסרט זכה לפרסים כולל בפסטיבל ונציה 1935 אך נאסר להפצה בארצות הברית. אחרי שורה של סרטים נוספים, היטלר הזמין אותה לביים את "אולימפיה" כדי לתעד את המשחקים האולימפיים של ברלין 1936. הסרט, שנעשה בשיתוף פעולה עם גבלס, הדגים את פולחן הגוף הנאצי וניסה להראות את גרמניה כנאורה והיורשת המודרנית של יוון העתיקה.
ריפנשטאהל כל הזמן התעקשה שהיא לא הייתה פוליטית, ורק עשתה את מלאכתה.
"כן, היא חזרה על הטענה 'אני הייתי א-פוליטית' שוב ושוב, ממש כמו דרשה בכנסייה. בהתחלה של כל הראיונו שריפנשטאהל העניקה אחרי המלחמה, היא אמרה: 'כשתתחילו לדבר פוליטיקה, אני מיד אפסיק את הריאיון'. אבל אם אחרי רבע שעה מישהו היה שואל על היטלר, היא לא הייתה מפסיקה את הריאיון - לפעמים היא התרגזה, אבל היא המשיכה במשך שעות, לדבר על היטלר וגבלס – היא עשתה זאת תמיד במעין התנצלות על זה שהייתה חייבת למלא אחר הפקודות שלהם. היא הייתה אומרת: 'היטלר ביקש ממני שאעשה את זה ותמיד אמרתי לו שאני לא רוצה לעשות סרטי תעודה, ושאני רוצה לעשות סרטים עלילתיים, והיטלר תמיד היה אומר לי: 'כן, אחרי זה תוכלי לעשות את הסרטים העלילתיים שלך'. בכך היא בעצם הקטינה את האחריות שלה".
"היא התנהגה לאנשי השבט כמו אל חיות בגן חיות"
עם תום המלחמה ב-1945 ומסכת בריחות ותלאות, ריפנשטאהל נשלחה למחנה מעצר. אחרי שהשתחררה, היא הייתה בין היתר עסוקה במשך שנים במשפטי דיבה נגד אנשים שהאשימו אותה שהיא אכן ידעה שהיא פועלת בשרות הפשעים נאציים.
אחד הפרקים המרתקים בקריירה המאוחרת של ריפנשטאהל היה בשנות ה-60 וה-70 - התקופה בה חייה עם שבט הנובה בסודאן ותיעדה אותו בצילומי סטילס. היא הוקסמה במיוחד מהגברים השחומים והשריריים. למסעותיה באפריקה התלווה אליה בן זוגה הצלם הורסט קטנר, שהיה צעיר ממנה ב-40 שנה. במחצית שנות ה-70, ריפנשטאהל פרסמה ספרים עם צילומי השבטים ואלה הפכו לרבי-מכר. הסופרת, ההוגה והבמאית היהודייה סוזן סונטאג תקפה וביקרה את הספרים שלה מאחר והם מהווים עוד הוכחה לאסתטיקה הפאשיסטית של ריפנשטאהל.
וייל מסכים עם טענותיה של סונטג. "כשמסתכלים מקרוב על הצילומים של שבט הנובה, רואים שיש המשכיות באסתטיקה של סרטיה מהתקופה הנאצית. אם חושבים על ההרואיזם ביצירתה, אז ריפנשטהאל תמיד הראתה רק את הגברים והנשים הצעירים, הבריאים והחזקים. היא לא הראתה חולים וגוססים. היא התעלמה מהם. ריפנשטאהל התייחסה לאנשי הנובה כמו אל בובות. וגרוע מזה, היא התנהגה אליהם כמו אל חיות בגן חיות, כשהיא זרקה להם את הממתקים. אפשר לקרוא לה 'קולוניאליסטית', אבל לדעתי איך שהיא התייחסה לאנשי הנובה היה גרוע מקולוניאליזם גרידא. היא אמרה: 'הייתי כל כך מאושרת שם, והם כל כך אהבו אותי', בעודה נוהגת בהם כחיות".
יש משהו פרדוקסלי במשיכה שלה לאנשי הנובה – השחורים הרי נחשבו על-ידי הנאצים לתת-אדם והיו כפופים לחוקי נירנברג.
"אני חושב שריפנשטאהל עשתה את הפרויקטים האלה במכוון, משתי סיבות. קודם כל כי באפריקה אף אחד לא שאל אותה על העבר שלה - אז היא חשבה שהיא יכולה לברוח בכך שהיא תצלם ותציג אנשים שחורים, ואז תוכל לומר: 'תקשיבו, אני לא גזענית'. כך היא הסיטה את הדיון רחוק מן העבר שלה. כמו כן, יש בצילומי הנובה חזרתיות במובן האסתטי - היא המציאה מחדש בצילום גברי השבט את האסתטיקה של 'אולימפיה' ו'ניצחון הרצון'".
עם השנים הפולחן סביבה ומעמדה האייקוני הלך והתעצם. הבמאי והיוצר הצרפתי ז'אן קוקטו אמר כינה אותה: "גאונה שהעלתה את אמנות הקולנוע לגבהים שלא ייאמנו". ריפנשטאהל הופיעה בתוכניות אירוח וביקרה בפסטיבלים. "היה בה מלא קסם אישי מאוד מפתה", מסביר וייל, "ביפן למשל ערכו לה תערוכות ענק, וכך גם בארצות הברית. אנדי וורהול העריץ אותה. קוונטין טרנטינו אמר פעמים רבות שהיא יוצרת הקולנוע הטובה בעולם. פרנסיס פורד קופולה הצטלם איתה. זה מזעזע. כל מי שמהלל אותה בתור הבמאית הכי חשובה במאה ה-20, הוא נאיבי מאוד. איך אפשר לנתק את היצירה שלה מהאידיאולוגיה? איך אפשר להוריד את האלמנטים הגזעניים ולהתעלם מהצד האפל של האסתטיקה הקולנועית שלה?".
היו גם פמיניסטיות שראו בה חלוצה.
"אליס שוורץ, שהייתה ידועה מאוד בגרמניה והייתה מנהיגה של תנועת שחרור האישה, מו"לית של מגזין שבועי - ראיינה את ריפנשטהאל, נדמה לי ב-1998, והיא יצרה הרואיזם חדש סביב דמותה, הרואיזם נשי. הגישה של שוורץ הייתה: 'כמובן שיש נקודות אפלות בביוגרפיה שלה, אבל עכשיו אנחנו צריכות להסתכל עליה מנקודת מבט פמיניסטית'. לדעתי היום הדיון על ריפנשטאהל הרבה יותר ביקורתי, כי אנחנו כבר לא יכולים להפריד את האמנות מן הפוליטיקה".
אך עדיין יש כאלה שיוצרת סרטי התעמולה הנאציים משמשת עבורם מוקד להערצה. "אנשי מפלגת AFD – אלטרנטיבה לגרמניה - רוצים לשמר אותה בזיכרון כאמנית אדירה, במנותק מהשורשים הפוליטיים והאידיאולוגיים של הפאשיזם ביצירה שלה. הם פשוט אומרים ש'היו 12 שנים לא נחמדות במיוחד (התקופה הנאצית - א"ק), אבל אם משווים את השנים הללו עם כלל ההיסטוריה הדגולה של גרמניה, אז זה כאילו חרבנה עליך ציפור. זה קורה. ואז פשוט שמים את זה בצד. מכבסים והחולצה נקייה שוב'".
וייל סבור שלסרטו התיעודי יש חשיבות בעולם שבו הפייק ניוז והימין הקיצוני הולכים ומתעצמים, ודונלד טראמפ שוב בשלטון. "מבחינתי זו אחת הסיבות שהייתי חייב ליצור את הסרט הזה. הרגשתי שזה כורח ההווה. ריפנשטאהל ידעה בהתחלה שהיא משקרת, אבל צעד אחד צעד השקרים הפכו לאמת שלה, לגרסה חדשה של החיים שלה, ואני בטוח שהיא האמינה ל'אמת' הזו למרות שמדובר בערימת שקרים. ממש כמו טראמפ. מאחר והיו לנו את כל החומרים של העיזבון שלה, התאפשרה לי הזדמנות להתבונן עמוק יותר ולבחון את האבטיפוס לפייק ניוז - איך משתמשים, מכינים ויוצרים פייק ניוז, ואיך דבקים בשקר הזה כסיפור חיים שלם".
בכלל, וייל חושש מטראמפ, "שאמר למשל ש'מהגרים מטמאים את הדם האמריקאי. זה, כמובן, מהדהד אידיאולוגיה פאשיסטית. מילים שנוטפות עליונות, יהירות והרס. שלא לדבר על הפריימים שהקמפיינים שלו מייצרים או האסתטיקה של התהלוכות של אנשיו, שמזכירות מאוד את 'ניצחון הרצון'. האסתטיקה הזאת והאידיאולוגיה הזאת קיימות כעת בעולם וזה מפחיד. הסרט שלי הוא בבחינת אזהרה ואני מקווה מאוד שנגיע לתודעה וניידע ונזהיר המון צעירים".