אחרי מהדורה מקוונת בדצמבר, סופסוף חזר השבוע פסטיבל הסרטים בירושלים למתחם הסינמטק, במתכונת התו הירוק - ואחרי הפתיחה החגיגית המסורתית בבריכת הסולטן עם סרט האנימציה המדובר של ארי פולמן "איפה אנה פרנק" ביום שלישי, נחנכה אמש (ד') גם התחרות הישראלית עם שני סרטים שונים מאוד זה מזה במהותם ובצורתם.
רוחו של הבמאי הספרדי לואיס בונואל, ובמיוחד יצירת המופת השערורייתית שלו, "וירידיאנה" (1961), שורה על סרטו של תום שובל, "הסירו דאגה מלבכם". הסרט אף מתהדר בכמה שמות בינלאומיים נוצצים, ובראשם כוכבתו, ברניס בז'ו ("הארטיסט"), וכן הבמאים זוכי האוסקר אלחנדרו גונזלס איניאריטו ("בירדמן") ומישל הזנאוויציוס ("הארטיסט"), שחולקים קרדיט כמפיקים. רובו המכריע של הסרט מתנהל באנגלית, צרפתית ורוסית, ועברית היא כמעט שפה זרה בו. העובדה הזו מעלה את שאלת הגדרתו של הסרט כישראלי, בעיקר משום שגם אתר ההתרחשות המרכזי שלו, וילה מהודרת בקיסריה, נדמה מנותק מכל מרחב והקשר מקומי.
במרכז הסרט אלמנה עשירה (בז'ו), שמפגש אקראי עם חסרת בית המחטטת אחר מזון במכולה מוביל אותה למעשה קיצוני: היא פותחת את דלת חווילתה המפוארת בפני הומלסים מכל קצווי הארץ, במה שנדמה כמבצע פילנתרופי הזוי וסוריאליסטי. שיאו של הסרט הוא בסעודת ליל הסדר שנחתמת בבכחנליה מוחלטת של הרס ואלימות. אמנם אין בסרט אותה ביקורת דתית קיצונית שהתקיימה ב"וירידיאנה", שהגיבורה שלו הייתה צעירה קדושה שיחסה המיטיב לעניים ומוכי גורל מוביל לאונס אכזרי - אך קשה שלא לראות בסרט הזה, על אף זרותו בנוף הקולנוע הישראלי, יצירה שצומחת מתוך המתחים החברתיים והכלכליים בישראל ומעניקה להם ביטוי רדיקלי. העובדה שאחד ממנהיגי מחאת בלפור, ישי הדס, מבליח בתפקיד הטייקון המת ושהווילה המהודרת נמצאת דווקא בקיסריה (בפועל היא בארסוף) ודאי ממקמת את הסרט בהקשר עכשווי מאוד.
במישור אחר, "הסירו דאגה מלבכם" הוא מחווה ל"ארט האוס", הקולנוע האמנותי האירופאי של שנות ה-60. שובל, שכתב את התסריט יחד עם אחיו דן, כמו מבקש באמצעותו לבחון את תקפותו של הקולנוע הזה בישראל של המאה ה-21. די בדומה לקולנוע של נדב לפיד, שמנהל דיאלוג מפרה עם יצירתו של ז'אן-לוק גודאר. במובן זה, נדמה שישנה כאן חזרה מסוימת אל הקולנוע הישראלי של שנות ה-60, שביקש להרחיב את גבולותיו התרבותיים והאסתטיים דרך התייחסות מודעת ורפלקסיבית אל סרטיהם של גדולי הקולנוע האירופאי של התקופה.
סרטו של שובל (שזכה בתחרות הירושלמית עם סרטו הקודם, "הנוער", מ-2013) יעורר - וכבר עורר בתום ההקרנה אמש - תגובות מנוגדות. אבל זה בדיוק מה שהופך אותו לסרט בעל משמעות, וגם זה בדומה לקולנוע של לפיד. אני מעדיף סרטים פרובוקטיביים כמותו מאשר אלה שמבקשים להחניף לקהל הרחב, גם ברמה הנרטיבית ובמיוחד בהיבט הרגשי. שאלות רבות שעולות אגב הצפייה בסרט, כמו מניעיה האמיתיים של הגברת הנדיבה, האופן שבו מיוצגים בו דחויי החברה, ומהות הדיאלוג שהוא מנהל עם גדולי הקולנוע האירופאי מפעם – ראויות לדיון נרחב יותר, עם צאתו לאקרנים.
"סינמה סבאיא": לרגעים אפשר לשכוח שמדובר בשחקניות
אהבתי גם את "סינמה סבאיא", סרט הביכורים של אורית פוקס רותם, שמתרחש אף הוא, רובו ככולו, במרחב אחד - כיתה שבה מתנהלת סדנת קולנוע מעשית למשתלמות של עיריית חדרה. הנשים, יהודיות וערביות, מתבקשות על-ידי מנחת הסדנה (דאנה איבגי המצוינת) לתעד באמצעות מצלמות דיגיטליות קטנות את סביבתן הביתית ואת סיפורן, ובתוך כך צפים ועולים מתחים הנובעים מההבדלים התרבותיים והדוריים בין הנשים.
הסרט מטשטש בסגנונו את ההבחנות שבין תיעוד ובדיון, בעיקר כאשר אנו צופים בסרטים האותנטיים-לכאורה שייצרו הנשים. בתבונה רבה, נמנעת פוקס רותם מלצאת את גבולות הסדנה, כך שכל מה שאנחנו יודעים עליהן נובע רק מהתיעוד האישי שכל אחת מהן בוחרת לחלוק עם חברותיה. בד בבד, הסרט שואל האם בכוחו של הקולנוע לשנות את מציאות חייהן, באיזו מידה המבט שכל אחת מהן שולחת במציאות חייה משקף את יחסי הכוח שקיימים בה או חותר תחתיהם, ומהי המחויבות האתית של מנחת הסדנה, למעשה בת-דמותה של הבמאית עצמה, שעליה איננו יודעים דבר - לנשים, בעיקר נוכח העובדה שהעשייה הקולנועית נועדה מבחינתה לעודד שינוי בעולמן. כמובן, שגם לעובדה שהגברים הם פה רק מושא למבט הנשי (בפועל, את הסרט עצמו דווקא צילם גבר, איתי מרום), ישנה משמעות פוליטית לא מבוטלת.
ישנם בסרט שיאים דרמטיים אותנטיים, אבל עיקר כוחו נובע מהדינמיקה בין הנשים שהיא כה אפקטיבית עד שאנו שוכחים שמדובר בשחקניות (ביניהן אמל מורקוס, אורית סמואל ומרלן בג'אלי) - כולן נפלאות. ככל שהסרט מתקדם הולכת הסדנה ונהפכת לאתר של העצמה נשית, ולא במובן הדידקטי, כאשר אפילו השיח הפוליטי-גברי, שעוד נוכח בתחילת הדרך, מִטשטש ונעלם לטובת תמונה מרגשת של אחווה. גם הסרט הזה יהיה ראוי להתייחסות מעמיקה כאשר ייחשף באולמות ההקרנה.
