עבור תזמורת המהפכה – האנסמבל המוזיקלי-פרפורמטיבי הייחודי, המלהיב והמרענן שייסדו זוהר שרון ורועי אופנהיים – הכול הולך. עד היום הספיקה התזמורת להציג יחד עם עברי לידר, דודו טסה והדג נחש, ליצור מופעים המעניקים פרשנות חדשנית ל"פטר והזאב", שיריו של יוסי בנאי ואפילו שלישיית הגשש החיוור, ובאופן כללי, לעשות ככל העולה על רוחה – והכול ביצירתיות אין קץ, עם תעוזה פורמליסטית ומקסימום פאן.
הפאן הוא פקטור חשוב בסיפור של התזמורת, שכן במבט מלמעלה נראה שזהו ייעודה האמיתי, תחת שרביטם של שרון ואופנהיים – להנגיש לקהל מוזיקה, קלאסית כמו גם אחרת, אבל לעשות זאת דרך הפילטר של השואו עצמו. החוויה בהופעות של האנסמבל לעולם איננה רק הצלילים שמפיקים מוזיקאים מצוינים, אלא המהות התוססת של מעשה היצירה עצמו - והכיף המידבק של הגשתה לקהל. במילים אחרות: הם באים לעשות שמח, וזה בדיוק מה שהם עושים.
לאור זאת, החיבור בין תזמורת המהפכה ובין ההרכב הקומי האגדי מונטי פייתון נראה על פניו כמו שידוך משמיים. מצד אחד אחת מהחבורות הקומיות האהובות, המיתולוגיות והמשפיעות ביותר בדברי ימי הקומדיה ובכלל, ומצד שני קאדר של מוזיקאים ופרפורמרים מוכשרים כמו שדים שבאים לחלוק לה כבוד ולהפגין את אהבתם כלפיה. לצורך העניין, חברו לשרון, אופנהיים ושות' גם השחקן והיוצר איתי זבולון ("יניר האחמ"ש") - שסיפק את הדרמטורגיה והכתיבה, ואף ביים יחד עם אופנהיים - כמו גם השחקן בן פרי השייך לאנסמבל משובח מסוג אחר אך משיק, ציפורלה. שרון הלחין, עיבד וערך את קטעי הוידאו המלווים את המופע ומוקרנים על גבי מסך גדול. התוצאה היא המופע החדש "הבשורה על פי מונטי פייתון", שיציג ברחבי הארץ במהלך החודשים הקרובים, ועשה את הספתח שלו השבוע במשכן האופרה הישראלית.
לפי תזמורת המהפכה מדובר ב"קרקס מוזיקלי", וספציפית, כפי שסיפר אופנהיים בריאיון ל"כלכליסט", "לבנות חוויה בימתית של פרק חדש ב'הקרקס המעופף'" – קרי: סדרת הטלוויזיה המהפכנית של הפייתונים מסוף הסיקסטיז. ואכן, מדובר בקרקס לשמו, הכולל יצירות מקוריות של מונטי פייתון בעיבודים חדשים ועם תוספות חדשות (וליווי של מקהלה נהדרת, אנסמבל זמרי מורן), לצד ערב-רב של קטעי וידאו מהיצירות של פייתון (כולל הסרטים האיקוניים "הגביע הקדוש", "בראיין כוכב עליון" ו"טעם החיים"), שחלקם נערכו מחדש כדי להתאים לעיבודים וחלקם לא. בין לבין ישנן הפוגות קומיות בימתיות ביזאריות, כמיטב המסורת, המוגשות במבטא הראוי על ידי פרי האנרגטי. וכמובן, ישנו גם תוכי מת.
מהשניות הראשונות ולאורך כל 75 דקות של "הבשורה על פי מונטי פייתון", ניכרת אהבתם העזה של יוצריה למקור ההשראה של המופע. הפייתונים אף העניקו את רשותם לחבורה בכל הנוגע להשתוללות עם חומרי המקור שלהם, מה שיכול להבהיר עבורכם כמה משכנעת היא האהבה הזו, וכמה שהיא מדבקת. הרבה מהמערכונים האגדיים של פייתון נשזרו פה, מבליחים על המסך, חלק מהקהל מכיר אותם מילה במילה. המשרד להליכות מטופשות עורך ביקור, חוטב העצים שרק רוצה להיות אישה ושר על זה כל כך יפה, הקליניקה לוויכוחים ועוד ועוד. אפילו האינקוויזיציה מגיחה – כהרגלה, תמיד ברגע הכי פחות צפוי. אולם בסופו של דבר, וזאת למרות החוויה המהנה בסך הכול שמעניקה "הבשורה", האהבה הגועשת שלה לכל מה שפייתון מתגלה גם כבעייתה המרכזית.
לפרקים רבים במהלך המופע, הסגידה המובנת של אנשי תזמורת המהפכה לחבורת הגאונים הקומיים שהייתה מונטי פייתון פשוט נראית כפי שהיא – סגידה, השתחוות בפני אמנות נצחית, שכן זה מה שהפייתונים העניקו לעולם. הם שינו את פני הקומדיה – ותזמורת המהפכה, יחד עם איתי זבולון, חוגגת את זה, את פסגות האבסורד המופלא, את הרפטטיביות המדוקדקת ואת הניהיליזם הבריא של החבורה במיטבה. וכמעט תמיד, היא הייתה במיטבה.
אבל איך ניתן לעמוד בפני כל המורשת הזאת? איך אפשר ליצור מופע מוזיקלי-קומי שיחמיא לפייתונים, שישיית קומיקאים שהפכו לקונצנזוס תרבותי עוד בזמן אמת, ולא יסתפק ברכיבה על גבם? שיעניק לנו פילטר נוסף לעבודתם האייקונית, המצוטטת לעייפה מזה שישה עשורים? שיעמוד – איכשהו, גם אם קצת - בזכות עצמו? הרי זה עבד בעבר רק כשלמישהו מחברי מונטי פייתון היה יד בעשייתה של היצירה הנלווית: המיוזיקל המצליח "ספאמלוט" שיצר אריק איידל.
התשובה היא כנראה שאי-אפשר. עם כל תועפות הכישרון, הכריזמה והרצון הטוב של תזמורת המהפכה ושות', מדובר במשימה הרקוליאנית במיוחד. וכך, למרות שהיא מנסה להביא משהו חדש לשולחן (בייחוד בכל הנוגע לעיבודים ולדיאלוג ביניהם ובין הקטעים המוקרנים), "הבשורה על פי מונטי פייתון" איננה בשורה של ממש אלא חגיגה של משהו שהיה כבר. לפרקים חגיגה משמחת ורבת-המצאות, כן, אבל אחת שיכולה להתיש מעט כשהיא לא מנסה לומר משהו משלה, או לא מצליחה, ושדינה לעמוד בכל העת תחת הצל הכבד מנשוא של מקור השראתה.
המעריצים הכבדים של מונטי פייתון שיגיעו ל"הבשורה", וברוך השם יש המון מהם, יתחלקו לשני מחנות: אלו שייסחפו בהתלהבותם של שרון, אופנהיים וזבולון ויחגגו עד תום את הערב הפייתוני העולץ שרקחו להם, ואלו שיתרעמו נוכח שאפתנותו המוגבלת של המופע ההיברידי, הנע בין מחוזות אודיו-ויזואליים של השראה, מחווה וחיקוי, ולא תמיד מצליח להבדיל ביניהם. מי שלא ממש בעניין של מונטי פייתון, עם זאת, כלל לא ימצא כאן במה להיאחז. עבורו, תוכי מת הוא בסך הכול תוכי מת.