24 שעות הן לא מעט זמן. בעת מלחמה זה מרגיש אפילו כמו המון זמן - וסוף השבוע האחרון היה המחשה מצוינת לכך, תראו איך מציאות יכולה להשתנות ביממה אחת. לכן, זה לא מובן מאליו שפסטיבל ישראל בחרו לקיים אירוע שאפתני שנפרש על פני יממה תמימה בתיאטרון ירושלים, בעוד אירועי תרבות שונים, החל מאירוע ההתרמה לאינדינגב בחיפה ועד נועה קירל בפארק הירקון, מבוטלים או נדחים. אפשר לדעת שאלו זמנים מוטרפים כשירושלים היא המקום הכי בטוח להמר עליו. אבל כמה משמח שההפקה לקחה את ההימור הזה ויצרה אירוע עוצמתי ויוצא דופן - בלב הטירוף.
"יום אחד", כפי שמרמז השם, נולד כמובן מתוך אותו יום באוקטובר ששינה את החיים של כולנו. האירוע הורכב מחמישה חלקים שבהם הקהל ואמנים נפגשים על הבמה של אולם שרובר. כן כן, ממש פיזית על הבמה, מושבי הקהל האדומים הקלאסיים ישמשו כלא-יותר מתפאורה לחמשת האירועים: "שקיעה", "שיר ההד", "השתערות", "בוקר חדש" ו"עד מחר". עוד לפני שיוצאים מהבית ליממה כזו - קשה לדעת למה להיערך. מצד אחד האווירה המעונבת-משהו של תיאטרון ירושלים, מצד שני זה בכל זאת פסטיבל של 24 שעות הכולל שינה ערבה על במת התיאטרון (עוד נגיע לזה אחר כך) - מה לובשים? מביאים משחת שיניים ומברשת? לא הבאתי. מביאים שמיכה וכרית? הבאתי. זו חוויה חדשה ומעט מבלבלת מיסודה - אבל כמה שהיא מבלבלת כך היא מסקרנת.
היום נפתח ב"שקיעה". עשרות כיסאות פלסטיק הוצבו על הבמה, הקהל נכנס לצליל פעמונים מרגיע אך לא ברור - שהמנהלים האומנותיים של הפסטיבל, מיכל ואעקנין ואיתי מאוטנר, עוד יסבירו שעשויים משברי טילים. התפאורה המינימליסטית והכמעט-יחידה שתוצג לאורך כל 24 השעות הבאות היא מיצב "הפגנה דוממת" של אדם יקותיאלי - שהדפיס משפטים שהדהדו אצלו בשנה האחרונה על בדים גדולים ותלה אותם בצידיה של הבמה: "מי יזכור את זה עבורנו", We own nothing ועוד.
מתוך "יום אחד" בפסטיבל ישראל
(צילום: יעל אילן)
זה לא אירוע שמכניס את הצופה אליו בהדרגה - הוא נפתח באגרוף בבטן, שבמבט לאחור מרגיש קצת כמו הצהרת כוונות. על הבמה עולים כ-60 בני נוער בתורות ויורים שאלות לעבר הקהל. הקושיות שלהם נעות מתהיות יום-יומיות של מתבגרים - כאלה שזורקות אותך למי שהיית לפני 15 שנה (קרי "איך זה לנשק בן", "ההורים שלי באמת אוהבים אותי לא משנה מה"), לשאלות שמפלחות את הלב ונותנות הצצה לאיך זה להיות בן נוער בתקופה הזו. כשהילדים המדהימים האלה, שעצם קיומם מעורר תקווה לעתיד, שואלים למשל "על מה לירי אלבג חושבת עכשיו? ועכשיו? ועכשיו?", אי-אפשר שלא לדמוע. כשהם הפנו את השאלות לקהל היה לכולם ברור כמה קשה לענות להם.
8 צפייה בגלריה
נוער שקיומו מעורר תקווה שאולי בכל זאת יש לנו עתיד. מתוך "יום אחד", פסטיבל ישראל
(צילום: אופיר חייט)
השאלות בהמשך המופע, שיצרו איילת גולן ועלית קרייז, הופכות לרצף של ריקודים בבגדים צבעוניים עד שאותם נערים ונערות נופלים שרועים דוממים על רצפת הבמה - באימג' שישלח כל אחד או אחת שהיו במדינה הזו בשנה האחרונה לנובה. הם גם היו רק ילדים. בהמשך הם יחזרו לרקוד במושבים שנשקפים מהבמה - מזכירים שהם עדיין פה. עדיין חיים ומלאים ברוח נעורים.
בלי הפסקה, אנחנו ממשיכים הפעם לקטע קצר: דאנה איבגי (בליווי כמה חברים של מקהלת גיא בן הינום הירושלמית) מבצעים על הבמה שני שירים בלבד בליווי וידאו שיצרה הצלמת אלכס פרפורי מאירועי השנים האחרונות במולדתנו. גם בגרסת הריל באינסטגרם, הביצוע של איבגי ל"יושב מול הנייר" קורע את הלב, ועל הבמה האינטימית התחושות התעצמו לאין שיעור. התייפחות שקשה לנשום דרכה ושטף דמעות שכבר מרטיב את צווארון החולצה נצפו בקהל. בשלב הזה כבר ברור - זה לא אסקפיזם, זה ההפך המוחלט.
לאחר מכן עלתה לבמה עדי הלמן בסטנדאפ בפורמט של טיפול פסיכולוגי - שהיווה אתנחתנא קומית נחוצה, אך ארוכה מדי. היא סיפרה על חוויותיה מהמלחמה אצל הפסיכולוגית שלה ואירחה "לטיפול" את יובל פלוטקין, דנה מודן וטל אברהם. בשלב הזה האורך כבר החל לתת את אותותיו - לשבת שעתיים וחצי בלי הפסקה בתכנים קשים לעיכול (על כיסאות לא נוחים) זה לא קל. כבר עברה בראשי המחשבה לוותר על חלקו האחרון של המופע. מזל שלא עשיתי את זה.
על הבמה עלתה נגה פרידמן, שבעלה עידו רוזנטל נפל בקרב ב-7 באוקטובר. יחד עם דניאל סולומון על הפסנתר ומקהלת גיא בן הינום שמחזקת אותה מוזיקלית ונפשית, היא מבצעת שירים שכתבה שמציירים דיוקן יוצא דופן של צבא האלמנות שנוצר כאן. היא לא מקדשת את ההירואיות, היא מספרת שהיא זו שנפלה אך בניגוד לבעלה ז"ל - גם צריכה לקום. פרידמן מעוררת ההשראה נתנה ל"שקיעה" את הסיום העוצמתי שהגיע לה.
שלושה פסנתרי כנף וכ-100 איש שישנים יחד על הבמה
המופע הבא ברצף נקרא "שיר ההד" והיה לחלוטין שונה מקודמו. בחסות שלושה פסנתרני על, ותחושת אחווה מנחמת עם דנימיקה מחשמלת ונטולת אגו בין השלושה - אפשר היה להתאוורר. שלומי שבן יצר יחד עם יוני לוין (שוזין בשבילכם, או עוזי נבון - אבל אל תגידו שאמרנו לכם) ומעיין ליניק, שנרשמה כתגלית מפתיעה, מופע לשלושה פסנתרי כנף שכולו מהדהד את "שיר ההד" של אריק לביא.
התוצאה הייתה מחרוזת מגוונת - מ"מותק את אצלי בראש" של שבן, דרך עיבוד אנרגטי ל"תמונה אימפרסיוניסטית" ועד ביצוע שאין איך עוד להגדיר חוץ מהולסום ל-Two Weeks של גריזלי בר, כשהשלישייה מצטופפת על פסנתר אחד. זה גם הזמן לתת צל"ש לתאורנים של האירוע הזה לכל אורכו. כשהתפוארה מינימלית, התאורה על הבמה ועל אזור המושבים הריק מאדם, יצרו אווירה עוטפת ומחמיאה לכל מופע ומופע.
היום נחתם ב"השתרעות" - ליין של הדיג'יי והמוזיקאי תאי רונה, שמציע "מוזיקה לחלום איתה". מדובר בליין שמתקיים במפעל בירושלים כבר כמה שנים, ואף הוציא תחת ידיו כמה פסטיבלים משל עצמו. הקהל, שבשלב זה הורכב כבר ברובו המוחלט-מאוד מצעירים, הגיע לתיאטרון ב-00:30 חמוש בכריות ובשמיכות - רובם כבר מכירים את הליין. על הבמה החשוכה נפרסו כ-150 מזרונים ובמרכזה ניצב עיגול גדול מואר בצבע סגלגל שנדמה כשמש או ירח. את הנעליים מתבקשים לחלוץ ולהשאיר מחוץ לאולם, נכנסים בדממה כשרק מוזיקת אמביינט נעימה מתפשטת בחלל, מקיפה ועוטפת אותך מכף רגל ועד ראש - שלווה. לא חלפו יותר משתי דקות מאז התיישבנו על המזרונים והצליל הכל-כך מוכר של התראות פיקוד העורף מפלח את הפסקול הנעים ומבשר על התראות בגוש דן - מזכיר לנו איפה אנחנו. בשלב זה מגיע אחד מעובדי ההפקה ומזכיר בקול שליו ש"אנחנו במרחב מוגן מכל הבחינות", ואי-אפשר שלא להאמין לו.
כשמדברים על התמסרות של קהל - מדברים על "השתרעות". אין התמסרות כמו ללכת לישון עם עוד כ-100 זרים על במת התיאטרון, ולחלוטין להפקיד את עצמך בידיהם של מוזיקאים שיעטפו אותך וידאגו לך. על אף השינה העמוקה, התמזל מזלי להיות ערה בסביבות 3:30, אז יחזקאל רז ניגן על פסנתרי הכנף שנשארו על הבמה מהמופע של שלומי שבן. רז ניגן מוזיקה לא גרנדיוזית כמו קודמיו, אלא הרמוניות נעימות שלהירדם לצליליהן הייתה חוויה של פעם בחיים, כמעט עצוב לי שנרדמתי ופספסתי את המשכה.
"השמש" שבמרכז הבמה שינתה את צבעיה ככל שהלילה התקדם - מסגול ורוד, דרך כחול עמוק עד כתום בשעות הזריחה ולבן כשכבר היה בוקר. בסביבות חמש או שש התעוררתי לפרקים והופתעתי לגלות מוזיקה מעט עוכרת שלווה, למשל ב-6:46 קול שחוזר ואומר, "מה שמצדיק את עול הבדידות היא העובדה שאין לנו לאן ללכת" - אבל האם זו לא פשוט החוויה של התעוררות כאן בימים אלה? מעבר משלווה ללא שלווה?
מתוך "יום אחד" בפסטיבל ישראל
(צילום: יעל אילן)
כשכבר היה בחוץ אור של ממש, רקדנים הצטרפו. הם זפזפו בין תחנות רדיו בטרנזיסטורים, בין מוזיקה לתוכניות דיבורים - פה ושם נכנסה כמובן גם התראה של פיקוד העורף, הפעם בטבריה - והרקדנים רוקדים לצד הקהל. בשמונה, כשרוב הנוכחים כבר ערים, הפוקוס עבר לפתע למושבי הקהל הריקים שם ישבה מאיה דוניץ מלווה באוקורדיון. דוניץ שרה שיר בוקר טוב ששילב את "שיר לשלום" - מגבירה ווליום ומתקרבת למי שעדיין ישן - כאילו מנסה להעיר אותו. 8 שעות אחרי שהתחיל, הסתיים האירוע וכל הישנים התעוררו והמשיכו ליום חדש.
איזון בין כאב לתקווה
"בוקר חדש", המופע הראשון ביום שלמחרת, התחיל רק ב-10:30. לפניו התקיים תרגול יוגה בחלל התיאטרון לזכרה של כרמל גת שנרצחה בשבי חמאס. הגיעו אליו עשרות אנשים, רובם לא נכחו ב"השתרעות" ואולי אפילו לא המשיכו למופע שאחריו. המנהל האומנותי של הפסטיבל אמר שכשהאירוע החל להירקם הם חשבו לעשות יוגה בבוקר, אך היו בטוחים שכרמל כבר תהיה איתנו. אין ספק שקמנו למציאות. אבל "יום אחד" מתמודד איתה היטב. הכול במקום, הכול יפה ומרגש.
8 צפייה בגלריה
קמנו למציאות. אבל "יום אחד" מתמודד איתה היטב. יוגה לזכר כרמל גת בפסטיבל ישראל
(צילום: יעל אילן)
"בוקר חדש" הזכיר באופיו את "שקיעה" - גם כאן קטעים נפרדים גובשו לכדי מופע אחד. בעיניי זה היה החלק הקשה ביותר בכל הפסטיבל אבל אולי גם החזק ביותר. אחרי קטע מחול של אם ובניה, עלה יואב בריל, מבארי במקור. בריל סיפר על כל אותן מחוות שקמו לישובי העוטף - משקפי שמש, חולצות ואפילו ספנקופיטה "בטעמים של העוטף". הוא התבדח על הגבינות המלוחות "כמו הזיעה של סבי וסבתי שהקימו את הקיבוץ", או "דמעות הילדים שמשפחותיהם נספו באסון". שלף ספנקופיטה והניח על שולחן במרכז הבמה - והמחיש בווידאו כיצד מעגלי הבצק הם למעשה מעגלי הטראומה כפי שהם מוגדרים על ידי נט"ל (ארגון נפגעי טראומה על רקע לאומי).
לבסוף, כשברקע מתנגנת מוזיקה שנשמעת כמו מוזיקת כנסיות, בריל הזמין את הקהל לטעום מהספנקופיטה - ממש כמו לחם הקודש בנצרות המסמל את בשרו של ישו שמת כדי לכפר על חטאי האנושות. זה היה מופע חכם בהרבה רבדים - השימוש בווידאו בהיזן ישיר, המעורבות של הקהל, ושילוב חוש הטעם - מתי טעמתם משהו בתיאטרון?
משם התכנים נעשו קשים יותר ויותר. היוצרת מאיה בואנוס שהיא גם עיתונאית במקצועה, ישבה בשורות המושבים הריקות והקלידה על המחשב תוך שהיא מקריאה את הדברים, ומילותיה מוקרנות על מסכים בצידי הבמה. זהו למעשה מעין יומן אישי שלה מבוקר האסון ועד היום - המשולב בהקלטות של ראיונות שערכה ונמצאים בטלפון שלה. אם זו עדות של איש זק"א שמדבר על כך שטיפל ב-352 גופות, או סיפורים של כוחות שהגיעו לאזור ומספרים שהזירה היא "כמו המערב הפרוע - אתה יוצא מהאוטו ומפנה גופה הצידה רק כדי לא לדרוס אותה"; לפי הקטע שלה, ב-13 באוקטובר מדברים לראשונה נציגי משפחות החטופים והנעדרים - הם מדברים על משבר של שבוע או שבועיים; ריאיון עם רייצ'ל גולדברג-פולין (אמו של הרש גולדברג-פולין) ממאי האחרון, שבו היא מדברת על הסיוט המתמשך; וריאיון שבאונוס מבצעת תחת ירי בצפון שממנו ניצלה במזל.
בסוף היא עולה לבמה מספרת על אינסוף הזיכרונות שמוקלטים אצלה בטלפון ולמעשה מלווים אותה בכל רגע, מונחים אצלה בכיס. היא פונה לאישה בקהל ושואלת אם היא יכולה לראיין אותה: "מתי הבנת שמשהו קורה בעצם?", שואלת המראיינת את האישה שהגיעה מפרדס חנה ושיתפה שבעלה גבאי בבית הכנסת ושבבוקר שמחת תורה הוא שב הביתה לקחת את הנשק, וכבר אז ידעה שמשהו לא בסדר. כמה שעות לאחר מכן הוא כבר גויס למילואים - שנה אחר כך, וגם כרגע הוא עדיין שם. יותר מכל מצאתי נחמה מסוימת בלדעת שעיתונאים שכבר שנה בתוך האסון הזה, לא אדישים אליו.
בלי רגע להתאושש, כשהפנים עדיין רטובות מדמעות בשל הרגע המרגש ההוא, עולה לבמה השוטרת אז-אולי. מי שגר בירושלים, ובאופן ספציפי יותר - יוצא להפגין בה, כבר מכיר את אשת החוק ממשטרת ישר-אל הלב, שמחלקת מדבקות לב וחיבוקים למפגינים וגם לשוטרים. כחודש לאחר 7 באוקטובר היא החליטה ללכת ברגל מירושלים לעזה - להשיב את החטופים. על הבמה היא מספרת על המסע שלה בליווי סרטונים ממנו - אך חשוב מזה על ההגעה לעזה וההבנה שמפה אין שום קסם שיכול לעזור.
לאחר מכן עלה אייבי טרואן, צלם ודוקומנטריסט, שאחותו שחר מתיאס נרצחה ב-7 באוקטובר בקיבוץ חולית, יחד עם בעלה שלומי בעוד הגנו בגופם על ילדיהם. טרואן משתף בקושי ובריקנות שכרוכים בלהיות "סיפור דגל", הגבורה של אחותו והיות המשפחה דוברת אנגלית הפכה את סיפורם לאחד המתוקשרים בעולם. בליווי קטעי ארכיון משפחתיים, קטעים מהכתבות ששודרו על אחותו וגיסו בטלוויזיה - ואולי המצמרר ביותר שני קליפים שערך מתוך ההודעות הקוליות ששלחה לו אחותו לאורך השנים: אחד שמאחד את כל הפעמים שאמרה לו שהיא אוהבת אותו, והשני את כל הפעמים שאמרה לו שהיא מתגעגעת אליו - בסוף כבר אי-אפשר היה לנשום. כשעלה הקטע האחרון באירוע: אסתר רדא בליווי קטעי וידאו של אלכס פרפורי, המילים "עוד ניפגש ויהיה לנו טוב, זה יקרה בקרוב קרוב קרוב" שהיא שרה, כבר לא הצליחו להציע נחמה אלא נשמעו יותר כמו ציניות. בשירותים מחוץ לאולם פגשתי עוד לא מעט נשים בוכיות כמוני, מנסות לתקן איפור, להסדיר נשימה.
ב-14:00 היה אמור להתחיל המופע החותם את 24 השעות של "יום אחד", "עד מחר" עם אביתר בנאי. זה המופע שמשך אליו הכי הרבה קהל, כשהתור לכניסה השתרך גם על המדרגות. כמעט לפני כל החלקים נרשם עיכוב של כחצי שעה, אך אחרי כמעט 24 שעות שמלוות גם בטלטלה רגשית רצינית - העיכובים הללו נעשים פחות מתקבלים על הדעת, אבל ניחא.
אביתר בנאי, מתוך "יום אחד" בפסטיבל ישראל
(צילום: יעל אילן)
הקהל נכנס - שוב רק פסנתר כנף שמסביבו הקהל מתיישב על כריות וכיסאות פלסטיק. בנאי עולה לבמה לקול מחיאות כפיים רמות מהקהל, אני תוהה כמה מהם היו גם ב"בוקר חדש" ומנסים להתאושש, מניחה שלא הרבה. הוא מתחיל לשיר שיר מהאלבום החדש והמצוין. כל שיר מרגש יותר מקודמו, הלב מתרחב.
אחרי ביצוע מחשמל של "כוכב", הוא בוחר לוותר על ההגברה ולשיר עם הקהל, רק הוא והגיטרה, את "שער הרחמים". צמרמורת. זה היה מופע סיום מושלם ליממה המטלטלת הזו. הוא דמות שנוסחת כל כך הרבה שלווה ותקווה בלב. אולי זה בשל האחדות שהוא מביא (בקהל שהגיע לראות אותו היה הכול מהכול), אולי משהו באמונה, או אולי זה פשוט הקול הצלול שכמעט לא שומעים עליו את השנה שעברה עלינו. אבל המופע היה שעה וחצי של אור שממנו אפשר לחזור לעולם האמיתי חזקים יותר.
בהתחלה בכלל לא הבנתי למה "יום אחד" ממותג כאירוע של 24 שעות, הרי ניתן היה לרכוש כרטיסים לכל חלק בנפרד ובמהותם הם היו נפרדים אלו מאלו (ולמען האמת נראה שההפקה עצמה לא ממש עודדה קהל להגיע לכולו - וחבל!) אך מופע הסיום המואר והמאיר של בנאי הבהיר לי הכול. האירוע הזה כאמור לא מציע אסקפיזם. בלא-מעט רגעים הוא אפילו ההפך הגמור, אבל מה שהוא כן מציע זה איזון - שזה מה שכולנו צריכים לשאוף אליו בימים אלה. כן חשוב לזכור, חשוב לכאוב, חשוב להיאבק - שכולם יחזרו ושהמלחמה תיגמר, אבל גם למצוא מספיק נחמה כדי להשאיר את הראש מעל המים.
השאלה איך עושים תרבות במלחמה עולה בלי סוף בשנה האחרונה, ונראה שפסטיבל ישראל פיצחו כאן את השיטה. ב"יום אחד" לא בורחים מהכאב, אלא דווקא מישירים אליו מבט וצוללים עמוק לתוכו שלפעמים פיזית קשה לנשום, אבל אז ממשיכים לדבר הבא. לא להתבלבל, הכאב עוד שם. הוא תמיד שם וכנראה יהיה לעוד הרבה זמן, אבל הנה מגיעה נחמה - בין אם אלו עשרות אנשים כמוך שרק רוצים לשכב על הרצפה ולהאזין למוזיקה מרגיעה, או שלושה חברים שמנגנים על פסנתר ומזכירים שיש הרמוניה בעולם או רק אביתר בנאי כשהוא מברך אותנו לקראת השנה החדשה.
