בחודשים האחרונים הועלו ליוטיוב וטיקטוק לא מעט טריילרים פיקטיביים לסרטים כמו "מטריקס", "שר הטבעות" ו"ספרות זולה" אם היו מבוימים על ידי ווס אנדרסון. התבנית העיצובית של סרטיו מזמינה תרגילים מסוג זה: פריימים ממורכזים ומאוזנים, שחקנים שממוקמים חזיתית מול המצלמה, שימוש במערכות הצבע שבעיקרן מתבססות על זרימה הרמונית בגלגל הצבעים, קומפוזיציות גדושות בשלל אביזרי רטרו-היפסטרים. לכך מתלווה היכולת מעוררת ההתפעלות של אנדרסון למשוך לסרטיו צוות שחקנים איכותי ונרחב, הכולל לא מעט קבועים שמתייצבים פעם אחר פעם גם לתפקידים הקטנטנים והאקסצנטריים שאותם הוא מציע להם. יש לא מעט אלמנטים, שצירופם הופך את אנדרסון לבמאי הקל ביותר לזיהוי, וכנראה גם הקל ביותר לחיקוי שטחי, בקולנוע העכשווי.
מאז "פשיעות קטנות" (1996), סרטו הראשון והפשוט יחסית מבחינה ויזואלית ונרטיבית, אנדרסון הלך ופיתח את סגנונו. השימוש באמצעים בימתיים משוכללים במחזות שמביים הגיבור של "המרוץ לצמרת של מקס פישר" (1998), הפלישה של הסגנון הבימתי הזה לעולם "החוץ בימתי" ב"משפחת טננבאום" (2001), שימוש באנימציית סטופ מושן למספר מצומצם של שוטים ב"עמוק במים", יצירת סרט אנימציית סטופ-מושן באורך מלא ב"מר שועל המהולל" (2009), שילוב של מודלים מעוצבים של בתים וכלי רכב ב"מלון גרנד בודפשט" (2014).
כל זה לווה בגודש הולך וגובר של תוכן עלילתי, ומבנים נרטיביים מורכבים המציבים עולמות מלאכותיים בתוך עולמות מלאכותיים. סרטו הקודם והנהדר "הכרוניקה הצרפתית" (2021) עורר התפעלות מהיכולת הלא אנושית של אנדרסון, אבל גם תחושה שלא ניתן ללכת עוד צעד אחד קדימה במגמה הזו. עבור מבקרי קולנוע רבים אנדרסון חצה כבר מזמן את הסף, והפך ללא יותר ממנייריסט חלול. כל צפייה שלהם בסרט נוסף שלו מלווה בגניחות תסכול על כך שהוא לא משנה את סגנונו.
גם עבור חובבי סרטיו של אנדרסון, ואני ללא ספק נמנה עימם, היכולות הוויזואליות המדהימות שלו לא יכולות להיות הערך היחיד המצוי בסרטים. ישנם גם האלמנטים המלנכוליים של מערכות יחסים שבורות בתוך המשפחות האמיתיות והחלופיות - אלו שנוצרות בעקבות העבודה המשותפת של הדמויות. ישנם האירועים הלא צפויים, המוות של אדם קרוב הנמצא ברקע שלא לא מעט מהדמויות, ולעיתים הופך לחלק מעלילת הסרטים. המשיכה שלו, בהשראת ילדי משפחת גלאס של ג'.ד סלינג'ר, לדמויות של אנשים צעירים וחכמים יתר על המידה (למשל, ב"מקס פישר", "טננבאום", "ממלכת אור הירח"). זו לא רק "הדרמה של הילד המחונן" מול מבוגרים הלוקים ברגישותם, אלא כמיהה לביטוי עצמי אמנותי ורגשי, שללא ספק נובעת מדבר מאוד אישי ופגיע שאנדרסון מביא מנעוריו לסרטיו.
לביקורות סרטים נוספות:
ברגעי השיא המעטפת המלאכותית המשוכללת נפרצת על ידי הפגיעות הרגשית של גיבוריו. ככול שהמעטפת הסגנונית הופכת למשוכללת יותר, כך האתגר של הנכחת פגיעות זו גדל. סרטו האחרון "אסטרואיד סיטי" (Asteroid City) זכה לביקורות פושרות יחסית כשהוקרן לפני חודש במסגרת התחרות של פסטיבל קאן (תחרות שממנה יצא בידיים ריקות). האם זהו ביטוי מושלם לאידיאה של סרט "אנדרסוני", או סרט המבהיר את הדשדוש של הבמאי?
המבנה הנרטיבי יוצא הדופן של "אסטרואיד סיטי" ניכר כבר בדקות הראשונות. יש מעטפת חיצונית בשחור לבן של תוכנית טלוויזיה שהמנחה שלה (בראיין קרנסטון) מציג העמדה בימתית של היסטוריית ההפקה של המחזה "אסטרואיד סיטי". בשכבה כפולה זו של תיווך המנחה, להצגה הבימתית של היסטוריית ההפקה של המחזה, נפגוש את המחזאי קונרד ארפ (אדוארד נורטון), את הבמאי שוברט גרין (אדריאן ברודי), ורגעים מתוך תהליך הכתיבה והליהוק של המחזה שבו אנו עתידים לצפות. בכלל זה גם את השחקנים, שבמשך מרבית הסרט יגלמו את התפקידים במחזה "אסטרואיד סיטי", שעלילתו תהייה מרבית משך הסרט. לכן לאורך הסרט ישנו לא רק "עיבוד" של המחזה, אלא גם הרפלקסיה של היוצרים, ובכללם השחקנים, המנסים להבין את מניעי הדמויות ומשמעות העלילה.
באופן מחוכם המחזה עצמו מתקיים כסרט צבעוני, המצולם בשילוב של צילומי לוקיישן, ותפאורות ומודלים. עיירה קטנטונת של 87 אנשים, המתקיימת באמצע שומקום מדברי. מספר ספור של מבנים חד קומתיים המושלכים לשממה מרשימה דמוית ה"מוניומנט ואלי" (הטריטוריה המדברית-מיתית המזוהה עם המערבונים של ג'ון פורד) כפי שהיא מעוצבת ומצולמת על ידי אנדרסון והצלם הקבוע שלו רוברט יאומן (הלוקיישן בפועל היה בצ'ינצ'ון, עיירה הסמוכה למדריד). בסביבה זו פגע אסטרואיד לפני אלפי שנים, וכעת הוא משמש כאתר המארח לסופשבוע מפגש למועדון ה-Stargazer ("בוהי חלל"): נערים ונערות, כולם מחוננים, המגיעים לאירוע הכולל תצפיות אסטרונומיות, וחלוקת פרסים על המצאותיהם ומחקריהם. את האירוע מנהל גנרל גריף גיבסון (ג'פרי רייט) החומד את המצאות המחוננים, עם הנחייה מדעית של ד"ר היקנלופר (טילדה סווינטון) – מנהלת המצפה המקומי, אישה נטולת ילדים שהקדישה את חייה למדע. את היצירתיות האמנותית של צעירים כמו מקס פישר ומרגו טננבאום מחליפה בסרט זה הכמיהה להבנה מדעית של מסתרי היקום. כמובן שמול כמיהה זו מסתתר החיפוש חסר הפשר בפגיעות של העולם האנושי שאותו מביאות איתן הדמויות.
הדמויות המרכזיות בעלילת "אסטרואיד סיטי" הם של צלם המלחמה אוגי סטינבק (ג'ייסון שוורצמן), אלמן טרי שטרם סיפר לילדיו על מות אימם לפני שלושה שבועות. יש לו שלוש ילדות קטנות וחמודות שתפיסת המציאות שלהן עוד רחוקה מגיבוש, ונער מחונן בשם וודרו (ג'ייק ראיין) שעומד מול אבא חסום מבחינה רגשית, ועשוי גם לחטוא באמירות לא זהירות כשהוא מדבר עם ילדיו. ישנו גם סטנלי זאק (טום הנקס), הסבא מצד האם, שמעולם לא חיבב את אוגי, וכעת צריך לסייע בתמיכה בתא המשפחתי שאיבד את האם, בעודו בעצמו חווה כאב. במעטפת ההצגה מאחורי הקלעים המלווה את המחזה-סרט, אוגי מגולם על ידי שחקן בשם ג'ונס הול, התוהה לגבי משמעות פעולותיה ורגשותיה של הדמות. תהייה זו מובילה לאחת הסצנות היפות של הסרט, שבה הוא משוחח עם השחקנית (בגילומה של מרגו רובי), שהייתה אמורה לגלם את הדמות של אשתו המנוחה בקטע שנחתך מהמחזה.
מול הצמד אוגי ו-וודרו יש את צמד מקביל של אמא ונערה. האמא היא מידג' קמפבל (סקרלט ג'והנסון), שחקנית מפורסמת, ומי שנושאת בחייה שובל של מערכות יחסים עם גברים מתעללים – אבא, אחים, דודים וגם בעלים. על אחת מעיניה יש איפור של חבלה, כחלק מההכנות שלה ללמידה של דמות חדשה. ההיבטים הנמהלים של הביוגרפיה של השחקנית, הדמות שהיא מעצבת בהדרגה, ומערכת היחסים שתתפתח בינה לבין אוגי נמהלים אלו באלו בדרכים מתעתעות. ג'והנסון מזכירה את איכויות המשחק שלה במיטבן, אלו שקצת עומעמו בשנים רבות מדי בתפקיד "האלמנה השחורה". דיינה (גרייס אדוארדס), הבת בת ה-15 של מידג', תפתח חיבה מקבילה כלפי וודרו, בנו של אוגי.
המחזה בתוך הסרט כולל עוד מספר רב של דמויות משנה, עם שלל רגעים של חן אנדרסוני אופייני. הנאה מיוחדת היא בממדים של פנטזיית מדע בדיוני בטכנולוגיות פרי המצאתם של בני הנוער, ובנוכחות הקצרה, אך המאוד משעשעת, של חייזר שקופץ מטעמיו הנסתרים למחנה. סצנה המזכירה הן בשימוש שנעשה בה באנימציית סטופ מושן, והן במשמעות התמאטית והרגשית של ההצבה של הדמויות מול המסתורין, את ההופעה של "כריש היגואר" בסוף "עמוק במים". עבור אלו מאיתנו שממשיכים לשמור אמונים לאנדרסון, גם "אסטרואיד סיטי" יהיה מקור להנאה רבה, שצפויה להתעצם בצפיות חוזרות.