נפתח בקלישאה, כיוון שאחרי הכל בקלישאה עסקינן (גם אם כזו שקשה להתנגד לה): "קודה" (CODA), שאך לפני מספר שעות הוכרז כזוכה הגדול בטקס האוסקר, הוא הסייח השחור שעקף בישורת האחרונה את הסוסים המובילים. זוהי גם הפעם הראשונה בתולדות האוסקר שסרט המתנהל בחלקו בשפת הסימנים זוכה בפרס, וגם סרט שמציין את ניצחון הסטרימינג על הקולנוע כפי שהיכרנו אותו פעם. זוהי הפעם השלישית בתולדות האוסקר שאת הפרס נוטל סרט שביימה אישה, וככל הנראה הפעם הראשונה שבה את הסרט הזוכה לא תראו בבתי הקולנוע.
קודה – טריילר
"קודה" מצליח להיות הכל: סיפור התבגרות וניצחון, התגברות על קושי קיומי, הצגה מהוגנת של מגבלה (שמו של הסרט באנגלית הוא ראשי התיבות של "ילדים של מבוגרים חירשים"), מאבק מוצלח של מעמד הפועלים כנגד מועצה נשכנית, ואפילו ייצוג מקסים של הגירה בדמותו של מורה למוזיקה ממוצא מקסיקני (יוחניו דרבז). בקיצור, כל אותם חומרים שגורמים ללב להתרחב ולאקדמיה האמריקאית לקולנוע להריע.
2 צפייה בגלריה
הוריה ואחיה חירשים, והיא היחידה השומעת – מה שהופך אותה לחיונית על ספינת הדיג שמפעילה המשפחה. מתוך "קודה"
(צילום: +Apple TV)
סרטה של שאן היידר, שזוהי עבודתה השנייה לקולנוע (היא שימשה גם כתסריטאית ב"כתום הוא השחור החדש"), מבוסס על הקומדיה הצרפתית המצליחה, "משפחת בלייה" מ-2014. הגיבורה שלו היא תיכוניסטית (אמיליה ג'ונס) המתגוררת עם משפחתה בעיירת דייגים במסצ'וסטס. הוריה ואחיה הבכור הם חירשים, והיא היחידה השומעת – עובדה שהופכת אותה לחיונית על ספינת הדיג שמפעילה המשפחה. דבר אינו מעיב על האחדות המשפחתית עד שהבת הבכורה מצטרפת למקהלת בית הספר בניסיון להגשים קריירה עתידית בשירה, מה שמקשה עליה להמשיך ולסייע על הספינה. בנוסף, נדרשים הדייגים בסביבה להתמודד עם היטל כספי חדש המושת עליהם והופך את פרנסתם לבלתי אפשרית. אל דאגה, הכל ייפתר על הצד הטוב ביותר. ולא, זה לא ספוילר – זה סנדאנס: פסטיבל הקולנוע העצמאי האמריקאי שבו החלה דרכו של "קודה" אל האוסקר, וידוע דווקא כיצרן עילית של סרטי מיינסטרים.
עוד בקולנוע:
ציניות בצד, "קודה" הוא באמת סרט חביב להפליא. הוא כמעט ולא הוקרן בבתי קולנוע מאחר שאפל טי.וי. רכשה את הזכויות מיד לאחר הבכורה הווירטואלית בסנדאנס בסכום שיא של 25 מיליון דולר. בפסטיבל הוא גרף, בין היתר, את פרסי חבר השופטים והבימוי. אם מישהו צריך הוכחה נוספת לשינוי הקיצוני שחווה הקולנוע בעקבות הקורונה – הנה היא. "קודה" הוא עוד אחד מאותם סרטים קטנים שהיו הופכים בוודאות ללהיט בבתי הקולנוע. מצד שני, בניגוד ל"כוחו של הכלב", "סיפור הפרברים" ו"חולית", מתחריו הגדולים באוסקר, הוא סרט שדבר לא נגרע ממנו בצפייה ביתית.
לזכותה של היידר ייאמר, שהיא נמנעת בתבונה מכל מהמורה שסרט דוגמת "קודה" עלול להציב. את ההורים כאן מגלמים שחקנים חירשים: האב הוא טרוי קוטסור שנבחר הלילה לשחקן המשנה המצטיין והפך בכך לשחקן החירש השני בתולדות האוסקר שזכה בפרס. את דמות האם מגלמת מרלי מטלין שהייתה השחקנית החירשת הראשונה לזכות באוסקר, על הופעתה ב"ילדים חורגים לאלוהים" (1986), לצדו של וויליאם הרט המנוח. למעשה, חלק לא מבוטל מהסרט אכן מתנהל בשפת הסימנים, מה שמאפשר לצופה ללמוד למשל כיצד אומרים "הביצים שלי בוערות" בתנועות ידיים – כן, יש פה הומור שבא על חשבון דידקטיות מייגעת, וזה יפה.
"קודה" אינו מתיימר לתאר משפחה אידילית. במיוחד אמורים הדברים לגבי אם המשפחה, שמסרבת אולי יותר מכל אחד אחר בה להכיר בשאיפותיה המוזיקליות של הבת. זו, מצדה, מאוהבת בנער המצטרף אף הוא למקהלה (פרדיה וולש-פילו), וכאשר ניתנת להם ההזדמנות לבצע יחד דואט בקונצרט סיום השנה – ברור לנו שאת מקום הביישנות ההדדית תתפוס הרמוניה מושלמת. כן, הדיבור-שירה והשמיעה משמשים ב"קודה" אנלוגיה לתנודות בדינמיקה הרגשית הזוגית והמשפחתית. מה שעוד עובד בסרט זו העובדה שהחירשות לא הופכת את בני המשפחה לחריגים בקרב סביבתם. אדרבא, זוהי האם שברגע דרמטי מספרת לבתה לראשונה על החרדה שחשה כאשר נודע לה שהתינוקת שלה "נורמלית", כלומר שומעת.
מובן מאליו ששאיפות השירה של הבת אינן מעידות רק על חלומות שברצונה להגשים, אלא מהוות גם סוג של מרד ותשוקה להתנתק מהכבלים שקושרים אותה אל משפחתה. זוהי שוב האם, בשילוב של פחד ודומיננטיות, שמנסחת את הדברים בעבורה: ומה אם היא, האם, הייתה עיוורת? האם אז הייתה הבת בוחרת בציור? לא עמוק במיוחד, אבל בהחלט עושה את העבודה בעבור הקהל שטועה לזהות בסרטים מתוצרת סנדאנס איזו יכולת הבעה רגשית מורכבת יחסית לקולנוע האמריקאי.
פס הקול כמו מכניס אותנו לעיתים לתודעתם של בני המשפחה. כך, למשל, הוא מאפשר לנו להבין את האופן שבו הם חווים את שירתה של בתם. עדיין, אחד המועמדים המצוינים בטקס האוסקר אשתקד, "צלילי המטאל", שגיבורו הוא מתופף המתחרש בהדרגה, עשה מבחינה זו עבודה מעניינת יותר בכל הנוגע לעיצוב הסאונד. בשורה התחתונה, "קודה" הוא סרט שכל מטרתו היא לעשות טוב על הלב, מבלי ללחוץ באופן מוגזם על כל הכפתורים הנכונים. זה מסוג הסרטים שמזמינים קריאות התפעלות ביקורתית נוסח "יוצא מן הלב ונכנס אל הלב" או "אנושי ומלא אהבת אדם". התגובות צפויות כמו הסרט עצמו, ואין בכך כל דבר רע.
