גורילז בהופעה ב- O2ארינה בלונדון - Clint Eastwood
(צילום: עינב שיף)
יותר משנה וחצי חלפו מאז הפעם האחרונה שבה ה-O2, מהארינות היותר מפורסמות של לונדון, פתחה את שעריה לקהל הרחב. האולם שהיה רגיל לארח את המופעים הכי לוהטים בעולם, לפעמים ערב אחרי ערב, נותר מרוקן ממוזיקה ויתום מקהל. גם אם בין הסגרים פעלו במתחם המסעדות והחנויות הרבות, הלב הפועם נדם. עד עכשיו.
לא צריך להיות אפידמיולוג כדי לקבל ברגשות מעורבים את ההחלטה הנועזת של ממשלת אנגליה להסיר את רוב ההגבלות במדינה. מחד, המגפה עדיין כאן, עם זן עצבני ורעב והרבה סימני שאלה. מאידך, יש חיסונים והצטבר ידע. כל זה הופך לאתגר פסיכולוגי כשנכנסים, לראשונה מאז שהזוועה הזאת התחילה, לחלל סגור עם עוד הרבה מאוד בני אדם (כולם נדרשו להצטייד בתעודת חיסון, או בדיקה ביתית שלילית או אישור החלמה מקורונה) שנראים כמו כדור שרק מחכה שהתותח יפלוט אותו החוצה. ואם כבר מדברים על תותח, אז כנראה שאין יותר מתאים מדיימון אלברן, בשבתו בתור מנהיג הגורילז, להשיק את השלב המוזר הזה של החיים.
כמו לא מעט ציוני דרך, די קשה להאמין שחלפו 20 שנה מאז יצא אלבום הבכורה של הלהקה, כשיתוף פעולה בין סולן להקת בלר לאמן הקומיקס ג'יימי היואיט. הגורילז כונו "להקה וירטואלית", בזכות דמויות האנימציה שהיו בעצם הפרונט של המוזיקאים. הרעיון לשים מסך כלשהו בין הלהקה לקהל היה תגובה מתבקשת לתחילת המילניום, עם בשורת הטכנולוגיה והאינטרנט ומעבר הפוקוס מהרוק למוזיקה אלקטרונית והיפ הופ. אבל הגורילז לא נעצרו שם: הם המשיכו להתגלגל ולהתפתח, לקלוט את רוח הזמן ולחפש כיוונים מעניינים ואורחים שידברו בשפה שלהם.
המופע שהתקיים אמש היה תצוגת תכלית של התהליך העקבי והמרשים הזה. ספק אם יש עוד אמן בריטי לבן, שמגיע מהימים שבהם הבריטפופ שלט במצעדים כמו ארדואן בטורקיה, שמסוגל להיות העורך והאוצר של אירוע כל כך מגוון, עשיר וחוצה דורות וסגנונות. רק מרשימת האורחים אפשר היה להרכיב פסטיבל עם ליין-אפ מגה-אטרקטיבי: רוברט סמית', הסולן של הקיור, הפציע כבר בשיר השני לביצוע של Strange Timez, מהאלבום האחרון של הגורילז; פיטר הוק (ג'וי דיוויז'ן, ניו אורדר) עלה לנגן בס ב-Aries, השיר שהיה הכי מרגש לרקוד ב-2020, בזמן שהשפיות נוזלת בין האצבעות. מאוחר יותר הגיע גם שון ריידר, הגאון המופרע של האפי מאנדייז, לביצוע של הלהיט Dare.
גם מכיוונים מוזיקליים אחרים, היכן שהגורילז מקפידים לבקר כדי להישמע רלוונטיים ורעננים, נרשמה נוכחות מפוארת. למשל Little Simz, הראפרית המבריקה, העיפה את הגג עם Garage Place. בהמשך היא גם תקבל הכבוד להיות ה-MC של Clint Eastwood, הלהיט הראשון של הגורילז, במה שהפך לאחר מכן לחגיגת דאנסהול בהובלת זמר הרגאיי סוויטי איירי.
בכלל, ההשפעה של מוזיקה אפריקאית והאבולוציות העדכניות של ההיפ-הופ הבריטי על אלברן חלחלו עמוק לסטייל של הגורילז והוסיפו להם אנרגיה, עוצמה וחיוניות. אמנם לפעמים זה נראה כאילו אלברן מתקשה לעמוד בקצב, למשל ב-Opium עם הצמד EarthGang או בחלקים היותר מהירים של Clint Eastwood, אבל כרגיל, הוא יצא מזה עם הרבה חן וכבוד מצד האורחים שלו. הם יודעים שהוא לא עונד אותם כמו תכשיט, אלא באמת מעריך אותם ושואב השראה מהם.
גם בלי ארטילריה כבדה, הגורילז הפגינו חדות ועומק, שניזון גם מהווידאו-ארט המפורסם של הלהקה (למשל הקליפ של Stylo עם ברוס וויליס). הביצועים של Kids With Guns ו-Rhinestone Eyes היו יוצאים מהכלל, עם אלברן שמנסה לשמור על הקוליות טבעית שלו מול ההתרגשות לחזור לבמה. היה קשה לפספס את הכוח שהוא מקבל מהמראה של המונים קופצים ורוקדים מולו. "איכשהו חזרתם חזקים יותר", הוא אמר בחיוך. בהחלט אפשר להגיד את זה גם עליו.
וזה נגמר, אלא מה, עם Demon Days, השיר שסוגר את האלבום השני של הגורילז, שגם נקרא כך ועסק בנושאים שרק נעשו יותר רלוונטיים ב-16 השנים שחלפו: "בימים האיומים האלה כל כך קרו לנו בפנים/כל כך קשה לנשמה טובה לשרוד/אתה לא יכול אפילו לבטוח באוויר שאתה נושם/כי אמא אדמה רוצה שכולנו נעזוב". השורות הללו מהדהדות לקראת סוף של עוד שבוע עמוס בדיבורי דלתא וגם דו"ח מצמרר על משבר האקלים. אבל אחרי הופעה כזאת, אין אלא להיאחז בסיומו של השיר: "תרים את עצמך/זה יום חדש/אל תשרוף את עצמך/תסתובב לשמש". ואם אין שמש – בכל זאת, לונדון – תמיד יש דיימון אלברן.
