לאדם גבאי יש יותר מסיבה אחת לפרסום שהוא זוכה לו - הוא בנו של השחקן ששון גבאי ושחקן מוכשר בפני עצמו שהספיק לככב בסדרת הטלוויזיה המדוברת "הנערים", בסרטו של הבמאי אבי נשר "תמונת הניצחון" ובקרוב יפציע על המסך גם ב"המפקדת" (שעולה מחר, ד', בכאן). אבל לאחרונה גבאי בולט דווקא בתחום המוזיקה, אחרי שהפך לבמאי הקליפים של אחת מהזמרות המצליחות בשנה האחרונה, נונו.
"נונו (נעמי אהרוני-גל, ר"ב) ואני חברים מגיל עשר. אנחנו ממש כמו אחים", הוא מספר בריאיון ל-ynet, "בתקופת הקורונה נעמי ביקרה אותי בבידוד, מעבר לחלון של הבית, והשמיעה לי איזה שיר. קראו לו 'בנים', הוא היה השיר הראשון שלה. התלהבתי בטירוף וחבר תיכון שלנו, עיליי אשדות (בנו של המוזיקאי יזהר אשדות, ר"ב), התלהב ורצה שנפיק את זה בצורה רצינית. ואני אמרתי, 'יאללה בואו נעשה לזה קליפ'".
סתם ככה לצלם קליפ? הרי זה לא שאתה בעסקי במוזיקה.
"לא יודע למה. התגעגעתי לארץ, לחברים. זה התחיל נקודתי מאוד, היה רק שיר. לא היה אז דבר שקראו לו נונו, וזהו, משם הכול התגלגל. מאז עברו שנתיים ואני המנהל האמנותי של הפרויקט ומביים את כל הקליפים וההופעות לייב וזה התפוצץ".
"שנים התנגדתי לטיפול ועכשיו אני מבין את המשמעות"
לפני יותר משלוש שנים הוא לוהק לסדרת טלוויזיה מבטיחה בשם "הנערים" ששודרה ב-HBO. הסדרה, שנוצרה על ידי חגי לוי, עוררה באזז גדול בארץ ובעולם, ומבחינת גבאי הייתה אמורה לסלול את דרכו, אולי, לעשייה בינלאומית. אבל אז הגיעה הקורונה. "זה נעצר", הוא אומר, "אבל עד לפעם הבאה. בזמנו חשבתי שזו הייתה הזדמנות לעשות קפיצת מדרגה ושזה לא יחזור אף פעם. אבל במהלך שיחות עם שחקנים, חברים שלי, לא משנה אם הם בני 20 או 80, ההרגשה הרווחת כשאתה מסיים את הפרויקט האחרון שלך היא שאתה לא תשחק יותר לעולם. זו תחושה לא נעימה וצריך להוציא את הקולות האלה מהראש".
איך עושים את זה בתור שחקן צעיר שצריך להתמודד גם עם הצל הגדול של אביו?
"קודם כל בריאות הנפש. לדאוג לעצמך, בקטע בריאותי. אני הולך לטיפול, אני גם שוחה בים. אני שנים התנגדתי לטיפול ועכשיו אני לגמרי מבין את המשמעות".
למה?
"כי אבא ואמא שלי חברים מאוד טובים שלי, ושיתפתי אותם, אבל בשלב מסוים הבנתי שאמא שלי לא יכולה להיות הפסיכולוגית שלי ואבא שלי לא יכול להיות הקואוצ'ר שלי. כי אז עם מי אני אדבר עליהם?".
מה היה הרגע שהוביל אותך לטיפול?
"בקורונה הייתה הצטברות. זנחתי את כל החיים שלי פה. גרתי בארצות הברית תקופה והתחלתי שם חיים חדשים, ואז הם נפסקו בבת אחת. קיבלתי פרספקטיבה על הרבה דברים, ושם הבנתי שאני צריך לקחת את עצמי בידיים ולדבר עם מישהו על עצמי".
גבאי בן ה-24, שמתגורר בתל אביב עם בת זוגו, עבר כברת דרך מרשימה יחסית לגילו הצעיר: מלבד התפקיד ב"הנערים", הוא גם עלה על הבמות בברודוויי כששיחק במחזמר "ביקור התזמורת" לצד אביו, ולשם כך העתיק את חייו לארצות הברית. לאחרונה גם שיחק כאמור בסרט "תמונת הניצחון" של אבי נשר, וכעת מצטרף לעונה השנייה של "המפקדת" המצליחה מבית כאן.
העונה החדשה של הסדרה בכיכוב אלונה סער מתמקדת בחיילים עתודאים בנים, שסגל המפקדות ייקח את הפיקוד עליהם. גבאי מגלם את פרטוש, חייל מרקע סוציו-אקונומי קשה. "זאת חוויה שלא הייתה לי אף פעם. אתה בא ליום צילום ואתה יודע שכמעט כל סצנה שתצטלם אליה תזכה לחשיפה גדולה מאוד. יש בזה משהו מלחיץ".
5 צפייה בגלריה
"ליאור אשכנזי, שהוא כמו דוד בשבילי, אמר לי שהלחץ רק יעלה". מתוך העונה השנייה של "המפקדת"
(צילום: מתן רדין)
עמדת על הבמה בברודוויי מול קהל מאות פעמים, דווקא תפקיד בסדרה ישראלית מלחיץ אותך?
"זה לחץ אחר, גם אם עשיתי את המחזמר שמונה פעמים בשבוע וגם אם כבר שיחקתי 150 פעם, עדיין ברגע שלפני העלייה לבמה הייתי בלחץ אטומי. אבל שם זה היה אחרת, כי במשך היום הרגשתי שההצגה היא שגרה ופחדתי שזה יהפוך לעבודה שגרתית כזאת. 'המפקדת' זה משהו אחר. אני זוכר שיום הצילום הראשון של 'הנערים' היה ביום ההולדת ה-20 שלי וליאור אשכנזי, שהוא כמו דוד בשבילי, התקשר אליי כשהייתי בדרך חזרה ושאל איך אני מרגיש. אמרתי שאני בחרדות ובלחץ והוא אמר לי שהלחץ רק יעלה לי, שזה לא נהיה יותר טוב עם השנים. הצד השני של המטבע של הלחץ זה התרגשות, אז אני מנסה להמיר את הלחץ להתרגשות. חשוב להגיד שהבמאית עטרה פריש מנהיגה את הספינה הזאת ביד רמה, ולשמחתי כל השחקניות שהיו בעונה הקודמת הן גם חברות מאוד טובות שלי - את אלונה סער אני מכיר מהתיכון, עם כרמל בין יש לי מעגל חברים דומה ואת נועה אסטנג'לוב אני מכיר מתקופת הצבא, כך שהייתה לי נחיתה רכה לגמרי. מיד נתנו הרגשה של בית וזה כיף".
הצילומים החזירו אותך לתקופת הצבא?
"הייתי כתב צבאי. כשאתה משחק חייל אתה כאילו חוזר לטירונות. תחשוב שאתה עם עוד הרבה ניצבים ולא מכיר אף אחד, וצריך לעמוד ב-ח'. תחשוב שאתה רץ איתם בשלשות, מנקה אוהלים ומישהי מפקדת עליך. זה מאוד דומה".
"לא הייתי בן רגיל"
עושה רושם שגבאי סימן מטרות ויעדים עוד מגיל צעיר כשהגיע עם אביו, ששון, לעבודה וחי את מאחורי הקלעים של העולם הזה לאורך שנים. כשהוא נשאל מה התכנון שלו להמשך ואיפה יהיה בגיל 30, הוא משיב כי מבחינתו הקריירה המוזיקלית לא תפגע בעולם המשחק, והמוזיקה היא חלק מהאהבה שלו, שנתנה לו הרבה במהלך ילדותו. "כשלא היו לי כל כך חברים בבית הספר הייתי מקשיב שעות למוזיקה, חדשה וישנה. המוזיקה עזרה לי מאוד במובן הזה".
למה לא היו לך הרבה חברים?
"הייתי בבית ספר לאמנויות וזה הציל לי את השנים האלה, לא יודע איך הייתי מתמודד בבית ספר רגיל. זה עשה לי מאוד טוב. אני לא הייתי בן רגיל. הייתי רגשן ולא הייתי טוב בכדורגל, לא הייתי מהמקובלים. לא הייתי מגניב. ואז בבית הספר לאמנויות, באזור כיתה ז' זה מתהפך - מי שמקבל תפקיד מרכזי הוא המגניב. אבל גם זה יצא הפוך קצת. הרבה פעמים נאמר לי שאני מקבל תפקידים מרכזיים בגלל שאני הבן של אבא שלי, אז עד שכבר הייתי במקובלים - זה מה ששמעתי".
מה זה עשה לך?
"ברור שאכלתי על זה סיבוב אבל זה לא דפק אותי, הנה עשור אחרי מה שאנחנו מדברים אני יודע שהכול טוב, ואם לא הייתי טוב לא הייתי מחובר לכל עולם המשחק. כשעמדתי על הבמה בברודוויי היה בזה רגש מספק, כי כמה שנים אחורנית הייתי לבד בחדר. אני רוצה להפסיק להתנצל על זה שנולדתי לתוך זה, לפעמים זה סוגר לך מקומות. יש אנשים שלא רוצים לראות את 'הבן-של', אנשים אמרו לי שלא בא להם להתעסק עם זה. אחת המחמאות הכי גדולות שקיבלתי היא שאנשים ראו את 'הנערים' וזה נכנס להם ללב, ואז הם עשו גוגל לראות מי שיחק את הבן של אבישי וגילו שזה אני".
עדיין לא נוח לך לדבר על הילדות.
"כן, אבל אני שלם עם הכול. ילדים יכולים להיות רעים. אבל זה שלהם, לא שלי".
