טוב, זה היה צפוי, ובכל זאת. אחרי שטקס הפתיחה של פסטיבל הסרטים בברלין עבר בשקט ועם הצהרות מאוזנות ומכובדות, מצאו מפגינים פרו-פלסטינים אתר אחר להביע בו את מחאתם: שוק הסרטים האירופי המתקיים במקביל לפסטיבל ובמתחם סמוך לו. כ-50 מפגינים פרצו ביום ראשון אחר הצהריים למתחם, אף על פי שהכניסה אליו אפשרית אך ורק באמצעות תג, וצעקו Free Palestine, השליכו כרזות ולוו במחיאות כפיים סוערות מצד כמה מהמשתתפים בשוק. מחוץ לבניין, במתחם מרטין-גרופיוס-באו, נשכבו אחרים על מדרגות הכניסה כשהם עטופים בסדינים מוכתמים בצבע אדום ובדגלי פלסטין וקראו "הפסיקו את הטבח", "ויוה פלסטינה", ו-Israel you can’t hide, we charge you with genocide ("ישראל, אינך יכולה להתחבא, אנו מאשימים אותך ברצח עם"). קריאה דומה נשמעה גם כלפי גרמניה.
מחאה פרו-פלסטינית בשוק הסרטים האירופי
(צילום: דודי זילבר)
ההתפרצות הזו נמשכה מספר דקות ולוותה בשלטים שעליהם נכתב "אורות, מצלמה, רצח עם" שנפרשו מהגלריות בתוך הבניין, עד שהמשטרה פינתה את המפגינים. לא ידוע מי היה אחראי למחאה, אך ישנה סברה בקרב אנשי התעשייה כי מדובר בפעילים בגוף קולנוענים בינלאומי בשם Film Workers for Palestine, שלפחות כמה מחבריו לקחו חלק פעיל בהפגנה. האתר הרשמי שלו מתייחס לרצח העם, כהגדרתו, שישראל מבצעת בעזה (שום מילה על טבח 7 באוקטובר ועל החטופים), וקורא לאפשר לאנשי קולנוע לתמוך בגלוי בפלסטין חופשית, שעה שכמה מעמיתיהם כבר הותקפו, אוימו, הושתקו ופוטרו רק משום שמחו כנגד המערכה הצבאית בעזה (איפה ומתי בדיוק? את זה לא חושפים שם). בין חברי הקבוצה ניתן למצוא את שמותיהם של במאים כמייק לי, אקי קאוריסמקי, קן לואץ' והשחקן ג'ון קיוזק, שכבר התבטא בחודשים האחרונים בשלל אמירות מקוממות. כך או כך, הדי האירוע נמוגו עד היום שלמחרת.
מה שמוביל אותנו לשני סרטים ישראליים שהוקרנו בפסטיבל. הכיבוש הוא נושא שפסטיבל ברלין מעניק לו תשומת לב, ובעבר כבר הוקרנו בו "אמנות/אלימות" של אודי אלוני, "מראה" של רענן אלכסנדרוביץ', ו"54 השנים הראשונות - מדריך מקוצר לכיבוש הצבאי" של אבי מוגרבי. השנה מוצג כאן "אין ארץ אחרת" (No Other Land) שהוא סרט תיעודי פרי עבודתו של קולקטיב קולנועי ישראלי-פלסטיני שארבעת חבריו הם באסל אדרה, חמדאן בלאל, יובל אברהם ורחל שור. הסרט מתמקד במאבקם של שניים מהם, צעירים בני אותו גיל, באסל ויובל, נגד הפעילות הצבאית במסאפר יאטה, קבוצה של כפרים פלסטיניים בדרום הר חברון שבג"ץ הורה לפנותם לטובת שטחי אש של צה"ל.
כאשר צופים בסרט, קשה שלא להיזכר ב"חמש מצלמות שבורות", סרטם של עמאד בורנאט וגיא דוידי משנת 2011 שאף היה מועמד לאוסקר, ושבו תיעד בורנאט את מאבקם של תושבי הכפר בילעין בהקמת גדר ההפרדה שאיימה על הגישה שלהם לשדותיהם. "אין ארץ אחרת" כולל סצנות קשות לצפייה ואף מקוממות: דחפורים הורסים את בית הספר המקומי, צעיר פלסטיני נורה ונותר משותק מחזהו ומטה, דודנו של באסל נורה מטווח קצר על ידי מתנחל שמתהלך עד היום חופשי, ויש עוד הרבה מהנורא הזה. בצד כל אלה, הסרט כולל רגעים אינטימיים בין באסל ויובל שבהם הם מדברים זה עם זה כמו שני צעירים החושבים על עתידם. מה שאהבתי במיוחד זו העובדה שיובל מדבר ערבית שוטפת - הוא מספר שלמד את השפה יחד עם חברים מתוך מחשבה על סולידריות בין העמים - וכן הנוכחות שלו במקום שהיא ביטוי לשיתוף פעולה פוליטי ולאחריות.
ועם זאת, "אין ארץ אחרת" הוא לא יותר מכתבה עיתונאית. מול "חמש מצלמות שבורות" שעסק, בין היתר, במצלמה ככלי של מאבק ובשבירת המצלמות כהתקפה על העדות - העבודה הקולקטיבית החשובה הזו נותרת חסרה איזשהו ממד רפלקסיבי על תיעוד כאמצעי אקטיביסטי. זהו סרט שמונע מזעם אבל הזעם הזה אינו מִתרגם ליצירה שהיא מעבר לרגע המתועד בה. לא פעם עולה השאלה בדבר האתיקה של קולנוע העוסק בכיבוש (נושא שנדמה כאילו הוא הולך ודועך בשיח המקומי, ודאי בעקבות אירועי 7 באוקטובר שהפנו את תשומת הלב לעזה). מהי בעצם מטרתם של הסרטים האלה? האם הם יכולים להביא לשינוי? האם אין ביצירתם כדי למצוא דרך אל פסטיבלים כמו ברלין שיעניקו להם במה מכובדת וליוצריהם הזדמנות לשטוח את ההצהרות הפוליטיות הנכונות? אין בדברים אלה כדי להמעיט בחשיבותו של סרט כמו זה או לפקפק בכנותו (גם אם נקודת המבט היא, מטבע הדברים, סלקטיבית). אבל כאשר שמעתי בתום ההקרנה את השיחה עם באסל ויובל שלוותה במילים מוכרות וניסוחים כמו "אפרטהייד", "פשעי מלחמה" ו"ישראל צריכה לשלם מחיר" - תהיתי עד כמה הסרט הזה ישכנע את מי שעדיין לא משוכנעים.
3 צפייה בגלריה
סרטו היפה ביותר של גיתאי מאז "רבין, היום האחרון". מתוך "עדיין לא מאוחר"
(צילום: זיו קורן)
בפסטיבל גם התקיימה, מחוץ למסגרת תחרותית, הקרנת הבכורה העולמית של סרטו החדש של עמוס גיתאי, "עדיין לא מאוחר" (Shikun) שיעלה בקרוב גם בארץ (אני אוהב יותר את שמו המקורי, "שיכון", שמתייחס לארכיטקטורה הייחודית של פרויקט מגורים כמטאפורה לחברה הישראלית). אפתח בשורה התחתונה ואציין, שזהו סרטו היפה ביותר של גיתאי מאז "רבין, היום האחרון" (2015), והחיבור בו בין מרחבים ארכיטקטוניים ואמירה פוליטית עכשווית יוצר סרט בעל תפיסה חזותית ורטורית מרתקת. חלקו האחד של הסרט מצולם במרכז קליטה בבאר שבע שתכננו אברהם יסקי ואמנון אלכסנדרוני ונחשב בשנות ה-60 כביטוי לסגנון הברוטליסטי באדריכלות הישראלית.
המצלמה של גיתאי נעה הלוך ושוב במסדרון ארוך המשמש כניסה לדירות, ומהווה מעין מסלול שבו צועדים נציגיה של החברה הישראלית. בה בעת, מהלכת בו אישה צרפתייה לא מזוהה (אירן ז'אקוב) שהמונולוגים שבפיה מספקים מעין מבט חיצוני, מפוכח וזועם על עתידו של המקום הזה. באחת הפניות מהמסדרון הראשי, מורה (נעמה פרייס) מנסה ללמד עברית עולים חדשים, וארכיטקט (האדריכל אמנון רכטר) וקבלן (מנשה נוי) מנהלים ביניהם ויכוח סביב מיקומו של בית כנסת בפרויקט מגורים שהולך ונבנה בסמוך. בהמשך הסרט עובר אל מרתפי התחנה המרכזית הנטושה, בתל-אביב, שם אנו פוגשים את הדמויות מהשיכון כמו גם דמויות נוספות, בהן חנה לסלאו שמקריאה ברגש שירים מתוך "אין פרפרים פה", שכתבו וציירו ילדי גטו טרזינשטדט.
3 צפייה בגלריה
עמוס גיתאי (שלישי משמאל) והקאסט של "עדיין לא מאוחר" בהקרנת הבכורה בפסטיבל ברלין
(צילום: יח"צ)
מרבית הטקסטים בסרט לקוחים ומושפעים ממקורות ספרותיים, ובראשם מחזהו של אז'ן יונסקו, "הקרנפים". זהו אכן סרט על חברה שאיבדה כל יכולת לחשוב, ומה שנותר הוא הציטוט. איש כבר לא אומר שום דבר חדש וכולם מהלכים, כקרנפים, במרחבים ומסלולים-מסדרונות מוגדרים מראש. טקסטים נוספים בסרט הם משל רוברט מוסיל האוסטרי, אומברטו אקו האיטלקי, המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש ועיתונאית "הארץ" עמירה הס. בתום ההקרנה נשאל גיתאי על ידי אחד הצופים האם הוא תומך בפנייה לניתוק היחסים בין גרמניה וממשלת נתניהו בעקבות רצח העם בעזה. גיתאי לא נכנע לפרובוקציה וענה: "כארכיטקט, אני מעוניין לבנות גשרים ולא לשרוף אותם. אויבי השלום נמצאים בשני הצדדים". הוא הוסיף: "נתניהו וכנופייתו ימשיכו את המלחמה הזו כדי לשרוד. זו טרגדיה לפלסטינים ולמדינת ישראל".
