מוזיאון רמת גן הוא מוזיאון של נאחס. יש לו אחלה מיקום: רחוב אבא הלל, מהעורקים התחבורתיים הראשיים של העיר המרכזית והנגישה. מבנה הבאוהאוס המשולש שלו בולט בשטח, ובקלות יכול היה להפוך לאייקון, והחללים שלו רחבים ומושלמים לתצוגה. העירייה לא התנכלה לו במיוחד, והאמניות והאמנים היו די בעדו. מוסדות כמו שנקר או אוניברסיטת בר אילן נמצאים לא רחוק ממנו, ממתינים לשיתוף פעולה מתבקש ואטרקטיבי. ולמרות כל אלה, מוזיאון רמת גן היה אחד המוזיאונים הפחות מצליחים שפעלו בישראל. אוסף של החלטות אוצרותיות לא מרשימות במיוחד הובילו לכך שבמקום לצבור הישגים, מוזיאון רמת גן צבר במשך השנים בעיקר שכבה מרשימה של אבק. בשנה ממוצעת ביקרו במוזיאונים עירוניים מתחרים, כמו מוזיאון פתח תקוה או מוזיאון הרצליה, למעלה מ-100 אלף איש יותר מאשר במוזיאון רמת גן. מאז הקמתו אי שם בשנת 1987, יצא למוזיאון מוניטין של מוסד עייף ודהוי, נטול מעוף ורלוונטיות, שלא מצליח להרים תערוכות ששוות את הטרחה.
נראה היה שהגורל של מוזיאון רמת גן נחרץ: להיות מוסד משעמם ושולי, עם כמה תערוכות מדוברות פה ושם, עד שיסיים את חייו ביבבה חלושה. אלא שהגורל הזה השתנה בבת אחת בפברואר 2015, כשיצירה אחת מאוסף צטלין לאמנות רוסית, שנמצא בבעלות עיריית רמת גן, נמכרה בסכום אסטרונומי של כמעט 48 מיליון שקלים. בעקבות מכירת הציור – דיוקן של תורמת האוסף מריה צטלין, שצייר האמן האימפרסיוניסט היהודי ולנטין סרוב – הוחלט לעשות כבוד לאמנות ברמת גן. ובפועל: לשפץ את המוזיאון, לאחד כמה מוזיאונים קיקיוניים והיסטוריים (כמו "המוזיאון לאמנות רוסית", שמחזיק באוסף צטלין המדובר), ולהרים בעיר קריית מוזיאונים ראויה לשמה.
קאט לשנת 2021. מוזיאון רמת גן סיים שיפוץ של ארבע שנים. לפי התקציב שפירסמה העירייה, הסכום שהקצתה למוזיאונים עמד בשנת 2021 על כ-26 אלף שקלים, לעומת כעשירית מכך בשנת 2015, שבה נמכר הדיוקן. גודל המוזיאון הוכפל בערך פי שלושה, לכ-3,000 מטרים רבועים. צורת המבנה, שמיועד לשימור, שמרה על אופיה המקורי והמיוחד, והתווספו אגף נוער, חנות מזכרות ואפילו בית קפה. מבחינת הניהול האמנותי, האוצר מאיר אהרונסון הוחלף בסבטלנה ריינגולד, ששימשה כאוצרת הראשית של מוזיאוני חיפה, שם הרימה תערוכות שהתמקדו בנושאים אקטואליים: פייק ניוז, זכויות אדם, תאוות פרסום ותהילה ועוד. אלא שמאז המכירה ההיסטורית ועד לפתיחת המוזיאון בחמישי הקרוב (23 בדצמבר), קרה עוד אירוע שטילטל את העולם כולו, ואת עולם התרבות בפרט: מגיפת הקורונה. ענף התרבות היה מאלה שחטפו את המכות הקשות ביותר, והיה מהאחרונים לחזור לשגרה. וכמו שבתקופת הקורונה חלקנו התחלנו לשאול שאלות קיומיות, כך קרה גם למוזיאונים.
התערוכה שפותחת את המוזיאון המשופץ נקראת "המוסד", והיא עוסקת בסוגיות הרלוונטיות למוזיאון רמת גן ולמוסדות אמנות בכלל. האמנות היא עסק דו-פרצופי: מצד אחד יצרית, יצירתית ובועטת במוסכמות, מצד שני, תלויה בממסד ובכיסים העמוקים של תורמים, שמתייחסים אליה כאל "ועדת קישוט" לעשירים. הקורונה רק הדגישה את הקשר שקיים בין הערכים המנוגדים האלה, והיא מספקת הזדמנות טובה להרהר עליו. ובכל זאת, יש תחושה שבהצפת השאלות האלה, שהתשובות על חלקן לא מחמיאות בלשון המעטה, מוזיאון רמת גן כמעט יורה לעצמו ברגל ביום הפתיחה המרגש שלו. דמיינו דייט ראשון שמספר לך מיד בהתחלה על כל מה שדפוק אצלו. בדיוק כפי שהבחירה האדריכלית במבנה הלכה על קו שמזכיר "מטבח פתוח" במסעדה, כש"מאחורי הקלעים" (במקרה של המוזיאון: המשרדים וחדר האוסף) מופרדים במחיצות שקופות מהחלל שבו נמצא הקהל - כך הבחירה של ריינגולד כאוצרת עושה מהלך של חיבור בין מה שרואים לבין מה שמוסתר. בין המוזיאון שמקדש את חופש המחשבה והביטוי, לבין הכוחות הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים שמכתיבים בתכלס חלק ניכר מהפעילות של מוסד אמנותי.
לדברי ריינגולד, חלל הכניסה "מתאר את הצופה כקורבן של האלימות המוזיאלית". היצירות מעולות, ומציגות את המוזיאון כמרחב אלים שבו יחסי הכוחות והג'יפה של החברה פועלים באין מפריע. מצטיינות במיוחד הסדרה "כאילו אין מחר" שיצרה זויה צ'רקסקי ב-2005, ומתארת תרחישי בלהה פיקטיביים במוזיאון, וכמה יצירות שמתעדות אירועים מהמציאות הישירה: סדרת ציורים של דוד ריב בעקבות הרצח של שגריר רוסיה אנדריי קרלוב בגלריה לאמנות באנקרה שבטורקיה והיצירה "רובה מספר 1" של אליעזר זוננשטיין. האחרונה היא פסל דמוי רובה מאוייר שזוננשטיין הבריח לתוך התצוגה במוזיאון תל אביב אי שם בסוף הניינטיז, כשבנקסי בקושי התחיל לחלום על אמנות חתרנית, שמעזה לעסוק בכוחות שבוחרים מה יוצג במוזיאון. ואם צריך המחשה לכוחות עליהם רמז זוננשטיין, "רובה מספר 1" הושאל לתערוכה מהאוסף הפרטי של לא אחר מאשר מכונת היח"צ והכסף רני רהב.
עבודתה של ענבל מארי-כהן "עד מתי?" חותמת את הקומה הראשונה. האמנית מורחת על קירות התצוגה בענק, באופן נוקב ומילולי, שאלות כמו: "איך נייצר מציאות שבה תערוכות ייבחרו ללא כוונות רווח", ו"איך נקרב בין הציבור והאמנות בישראל". אבל בהמשך, התערוכה הולכת ומתרחקת בדיוק מהשאלה הזאת. לעומת הקומה הראשונה, שמתמקדת בחוויות שמאפשרות לקהל להתמסר, יתר התערוכה "המוסד" כבר הולכת בדרכי המוסד. הקומה השנייה והמוצלחת עוסקת בשאלות על ייצוג וזהות בתוך המוזיאון, והקומה השלישית והחביבה עוסקת במוזיאון ביחס למרחב העירוני שמקיף אותו. הנושאים מעניינים, והאמנים גם כן. ראויות לציון במיוחד נעמה צבר, נרדין סרוג'י, בל שפיר, וגם יצירה מדליקה של עפרי כנעני וליאור זלמנסון. אבל הן ידברו בעיקר למי שמתעניינים בשיח האמנותי.
התערוכה "המוסד" אמיצה ומעניינת, ולא חוששת לגעת באזורים הפחות נעימים של עולם האמנות. היא מסמנת את הפתיחה המחודשת כאירוע משמעותי, ואת מוזיאון רמת גן ככזה שכדאי לעקוב אחריו. יחד עם זאת, היא מפילה את המוזיאון בבורות שהוא מצביע עליהם בתערוכה, בדגש על התלות הכספית, וכמובן, ישנו גם ניתוק מהציבור הרחב, שיכול היה להתחבר לאמנות אם היא הייתה כוללת גם אותו בשיחה.
במשל על האקוסטיקה המחרידה (לא פחות מכך) במוזיאון, שהופכת כל ציוץ בחלל שאמור להכיל מגוון אנשים ושיחות לכאב ראש אטומי – לא בטוח שמוזיאון רמת גן מסוגל להכיל את כל הקולות שהוא מתיימר לייצג. האם המוזיאון יביא צדק חברתי ויושיע את המרחב האמנותי מהשדים בארון שלו? קשה להמר על כך, אבל נחכה לראות בפרקים הבאים. עד אז, אם המוזיאון ישמור על האיכות הגבוהה שהפגין בתערוכת הפתיחה, הוא לפחות יציל את עצמו - ויהפוך סוף סוף למוסד האמנותי המשפיע ומעורר המחשבה שהוא אמור היה להיות.
מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, רחוב אבא הלל 146, רמת גן. פתיחה: 23 בדצמבר 2021. מחיר כניסה: 45-35 שקלים.
