המשימה שניצבה בפני כותבי השיר שעומד לייצג אותנו באירוויזיון המתקרב הייתה מורכבת ולא הוגנת מלכתחילה: כיצד לכתוב שיר שגם לא יפגע יותר מדי ברגשות הגויים, אבל בכל זאת ינסה להגיד משהו, ובעיקר שגם יהיה קליט. התוצאה שאליה הגיעו הכותבים הולמת את שם השיר. בדומה להוריקן - גם פה הייתה סערה עצומה שיצאה מכל פרופורציה, שלאחריה אתה מגלה שנשארת עם הרבה כלום ביד. ובלי קשר לסיכויי ההצלחה של עדן גולן (ובוודאי לאור הנסיבות המורכבות השנה), רצוי לזכור שהאירוויזיון לא תמיד מתגלה כמקפצה לקריירה בינלאומית. מספיק לעבור על רשימת המשתתפים ששלחנו לתחרות ב-30 השנים האחרונות, כדי להבין שחלק לא מובטל מהם נעלם מהרדאר קצת אחרי שהמטוס של המשלחת שלו נחת בשלום בנתב"ג.
בניגוד לעדן גולן, לעדן בן זקן אין כרגע את כאבי הראש של האירוויזיון על הראש. ועדיין, זה לא אומר שאין לה אתגרים עם האלבום החדש שלה. כמו כולנו, גם הפופ הישראלי השתנה לאחר ה-7 באוקטובר. הז'אנר שעד לפני רגע מלך פה בכיפה עם שירים משמחים במשקל נוצה ועם ערך תזונתי של מסטיק, נכנס לתקופת הקפאה די ארוכה. הוא מתחיל לצאת ממנה עכשיו, אך אם מישהו חשב שמשהו מהשטחיות שאפיינה את הז'אנר בשנים אחרונות ישתנה, הוא דומה לזה שמאמין שיום אחד תקום פה ועדת חקירה שגם תדע להצביע על האחראים האמיתיים.
עדות לכך ששום דבר (כמעט) לא ישתנה בפופ המקומי, ומה שהיה הוא זה שגם יהיה, היא "דם שלי", האלבום החדש והלא-ממש-מוצלח של בן זקן. מזמרת במעמדה, עדיין הכוכבת הגדולה ביותר של הפופ הים-תיכוני בשנים האחרונות או לפחות הטוענת העיקרית לכתר הזה, היה צריך לצפות לאמירה כלשהי על המצב. היו זמנים שלכוכבות פופ עברי היה חשוב לבצע שירים בעלי משמעות גם במחיר שיכעיס חלק מהמאזינים שלהן, נגיד ירדנה ארזי של "הביתה" או גלי עטרי עם "אין לי ארץ אחרת". זה לא מקרי ששני השירים האלו הפכו לקלאסיקות שרלוונטיות גם לימינו. כשמתייחסים אל שיר פופ ברצינות הוא שורד היטב גם 40 שנה. כשרואים בו מוצר מדף רגעי הוא מתפוגג די מהר ומשאיר אחריו ריק.
2 צפייה בגלריה
למרות העטיפה הדרמטית, השירים לא אומרים מאומה על מה שקרה ועדיין קורה כאן. עטיפת אלבומה של עדן בן זקן, "דם שלי"
(צילום: יחסי ציבור)
עשרה שירים יש באלבום החדש של בן זקן, ולמרות העטיפה הדרמטית שלו שבה היא אוחזת בלב (מפורט למדי פלוס נצנצים!) ומאחת מעיניה אפילו נוזל דם (!) אף אחד מהם לא אומר מאומה על מה שקרה ועדיין קורה כאן. לא על החטופים, לא על הקורבנות וגם לא על המפונים. קשה להאמין שלבן זקן, שגדלה בקריית שמונה, אין מה לומר על עיר הולדתה שעומדת ריקה כבר כמעט חצי שנה, אך היא בוחרת לשתוק. השאלה למה. מעמד כמו זה שבן זקן הגיע אליו ביושר ולאחר עבודה קשה ומוכחת, מחייב אמן - ובכל ז'אנר שהוא - לפתוח את הפה כשכואב לו, בתקווה להקל במעט על המצב של המאזינים.
אבל למרות נהרות הדם שנשפכו פה וטרם יבשו (והאדום-שחור דרמטי והדם שעל העטיפה), ייתכן שזו ציפייה קצת מוגזמת מאלבום כמו "דם שלי". לא צריך הרבה זמן לבלות במחיצתו כדי לגלות שזהו מוצר פופ שמנותק מהמצב ויותר מכוון לעונת החתונות שבפתח. למרות שליצירת החצי שעה שעוברת מתחילתו ועד סופו גויסה נבחרת גדולה ואפילו נחשבת (הכוללת בין היתר את אבי אוחיון, יסמין מועלם, רון ביטון וירדן "ג'ורדי" פלג) - בשורה גדולה אין פה. הפופ הסתמי והשבלוני של בן זקן מודל 2024 ושותפיה הרבים דומה לחימום ארוחה במיקרו: לוהט מבחוץ, אבל מספיק ביס אחד ממנו כדי לגלות שהכול קפוא ודי תפל בפנים.
זה חבל כי בשלב הזה בקריירה שלה, כבר היה ניתן לצפות מבן זקן לקצת יותר. בעצם להרבה יותר. אסקפיזם זה נחמד ואפילו נחוץ אבל שירי חפלה צפויים כמו "ידיים באוויר" ("ידיים באוויר שברנו את הקיר / עולים קומות שורפים שטרות / עכשיו תגביר") או יציאות דאנס שחוקות כמו "אווירה" שבו מתארח רון חיון ("בוא נעשה פה משהו מעיף / חצי טייסטו וחצי שריף / נגיעה סלסולים בדוק זה מסוכן / זהירות נשמות לא לשבור ת'אגן"), הם לא התשובה. גם עם דוחפים אל האחרון את המילה "מועבט". גם "אהובי" עם הביט המדביק והחביב והסלסול של בן זקן לא משפר בהרבה את התמונה הכללית הדי עגומה. הבלדה שהיא שיר הנושא כבר מוצלחת יותר, למרות הטקסט שרחוק מלהיות הברקה לשונית ("אתה הים שלי / אני החוף שלך / יפה שלי / אני איתך / אתה הדם שלי / אני הדם שלך").
בעשר השנים שחלפו מאז שבן זקן נכנסה לחיינו, היא הוציאה מבין ידיה אלבומים ראויים ומהנים יותר. לפני כשנה היא חגגה ניצחון נוסף עם אלבום לא רע שתיעד את ההופעה שלה בקיסריה - עדיין חותמת הכשרות לכך שעשית את זה פה. היא הצליחה להדביק את התמורות שעברו על הפופ הישראלי בתקופה ההיא: התחילה באגפים היותר מסולסלים ושברה בהדרגה למקומות שבהם מוצאים בעיקר אוטו-טיונים, מקלדות שליטה, ביטים מהירים וקצת פחות מלודיות. פחות חפלה שכונתית ויותר מועדון ריקודים רגע לפני הדרופ. השילוב בין בלדות כמו "כמו מטומטמת" לבין קטעים מרימים כמו "תמיד נשאר אני" נוכח גם פה. רק שבניגוד לרפליקה שהיא לקחה משיר הילדים המוכר של דתיה בן דרור, היה ניתן לקוות שיגיע גם שינוי. באותו שיר שבטח ינוגן בלופ במסיבות פורים הקרובה של הילדים שלכם בגן או בכיתה ב', בן זקן שרה בין היתר ש"אז אל תגידו לי מה לעשות / ואל תגידו לי להשתנות / לפעמים אני עושה שמח / ולפעמים אני עושה בושות". ולמרות שהיא בהחלט משתדלת להתמקד בלעשות שמח, האכזבה ממנה היא בגלל ההתעקשות שלה לא להשתנות, ולו לשיר אחד, שגם יגיד משהו.
