שתי סוגיות מהותיות עמדו בפני ארי פולמן בבואו ליצור את גרסת האנימציה לסיפורה של אנה פרנק. האחת - איך להנגיש את זיכרון השואה ולקחיה לילדים; והאחרת – איך ליצור סרט שלא ירדד את הסיפור ההיסטורי והאימה הקיומית שעולה ממנו. לזכות סרטו "איפה אנה פרנק" (Where is Anne Frank) ייאמר, שהוא עומד במשימה בכבוד ובהצלחה. בה בעת, זהו סרט עשיר ומתוחכם גם עבור קהל מבוגר.
נקודת המוצא של הסרט, שהקרנת הבכורה העולמית שלו נערכה בפסטיבל קאן אשתקד, נעוצה בכך שאנה פרנק היא כבר מזמן סמל, אייקון של זיכרון השואה, ויומנה הוא מן היצירות הספרותיות הפופולריות והמעובדות ביותר בהקשר זה. כשני תריסר סרטים, עלילתיים ותיעודיים, הופקו בעקבות סיפורה (המפורסם שבהם הוא סרטו של ג'ורג' סטיבנס, "יומנה של אנה פרנק", מ-1959), וכן הצגות תיאטרון ובלט. דמותה הפכה למזוהה ביותר עם רדיפתם של ילדים יהודים בשואה, ועל-כן גם אמצעי לתווך את הטרגדיה ההיסטורית לקורא-צופה הצעיר.
עתה מגיע ארי פולמן, ובחירתו לספר את הסיפור המוכר היא לגמרי מקורית. למעשה, היא ממשיכה את העיסוק של סרטו המכונן "ואלס עם באשיר" (2008) בשאלות של טראומה וזיכרון אגב סיטואציה אלימה והדחקתה. בסרט האנימציה הדוקומנטרי ההוא, היה זה פולמן עצמו שיוצא למסע בעקבות זיכרונו האבוד ממלחמת לבנון הראשונה, וליתר דיוק מהטבח שהתחולל במחנות הפליטים סברה ושתילה. בסרטו הנוכחי, זוהי חברתה הדמיונית של אנה פרנק, המכונה קיטי, שבליל סערה אחד כמו מתממשת בנקודת זמן עתידנית מתוך הדיו שעמו נכתב היומן – ויוצאת לחפש את אנה, את מי שהמציאה אותה, ובדמיונה של אנה היא, קיטי, חיה.
קיטי (בדיבובה של רובי סטוקס) שאינה מודעת לזמן ולמקום בו היא נמצאת – העתיד הקרוב, מוזיאון אנה פרנק באמסטרדם – נוטלת עמה את יומנה המקורי של אנה פרנק ויוצאת לחפש אותה ברחבי העיר. זו דרכו של פולמן להפגיש אותה, בהדרגה, עם הזוועה שהתרחשה לפני שמונה עשורים. במקביל, הסרט עובר לתאר את חיי משפחת פרנק בהולנד הכבושה, הנאלצת להסתתר בדירת מחבוא. החיילים הנאצים נוכחים כאן בדמות ענקים עוטי מסיכות מאיימות – משהו שמייצג את הסכנה וחרדת המוות באמצעים מונגשים לילדים. בהווה של הסרט מוצאת עצמה קיטי נרדפת על ידי המשטרה שמחפשת את גנב היומן המפורסם ("אוצר לאומי", כפי שמכנה אותו קצין משטרה בדיבובו של פולמן עצמו), ומתוודעת למצוקתם של פליטים ושוהים זרים באירופה של ימינו.
אגב כך, לא אחת הופנו כלפי הסרט טרוניות על שום ההשוואה הדידקטית שהוא עורך בין סיפורה של אנה פרנק ורדיפת פליטים בהווה. אז ככה: ראשית, הסרט ודאי לא מתיימר ליצור אנלוגיה מופרכת כזו. שנית, התעלמות מהרלוונטיות של הסיפור לסוגיות עכשוויות של פליטוּת וגזענות הייתה, לו ננקטה, בעוכריו של הסרט. כן, הסרט מיועד בין היתר, ואולי בראש ובראשונה, לילדים ובני נוער. וכן – מותר ורצוי לדבר על ההווה משום שהאופציה האחרת היא פשוט לא מוסרית.
אנה פרנק (אמילי קארי) ממציאה את דמותה של קיטי כמעין ביטוי של דימוי נשי אידילי, בעיני הנערה המתבגרת שהיא, המושפעת מכוכבות הקולנוע ההוליוודיות של התקופה. מסעה של הדמות הפיקטיבית לאתר את מי ש"בראה" אותה, ובהדרגה לעצב קיום משל עצמה – הוא אחת ההברקות של הסרט, שבדרך זו עוסק באופן אלגורי בהפיכת היומן הפרטי ליצירה ספרותית קאנונית, חובקת עולם, המזוהה עם זיכרון השואה. זהו סרט שבו הזיכרון, קיטי, מצליח בסופו של דבר להתנתק מהטקסט הספרותי המכונן אותו.
היומן המקורי, אחרי הכל, הפך לפריט מוזיאוני, כזה המיועד להמוני התיירים הפוקדים אותו (באופן משועשע ולא בלתי ביקורתי, פולמן כולל ביניהם את דמותו המאוירת של טום קרוז מ"אהבה בשחקים"). אך מה, תוהה הסרט, בין זה ובין זיכרון? האם אין זו, אחרי הכל, פטישיזציה של זיכרון השואה? האם ההצגה המבוססת על היומן ומועלית בתיאטרון סמוך בפני בני נוער משועממים השקועים בטלפונים שלהם היא מהות הזיכרון הזה? קיטי, כלומר הזיכרון החי, שנקלעת להצגה בעיצומה, מעוררת מהומה כאשר היא מוחה כנגד האופן שבו מוצג פרט כלשהו. ואכן, איך צריך לזכור?
עוד בנושא:
הסרט שומר על נאמנות לסיפור המובא ביומן. משפחת ואן דאם חולקת את המחבוא עם משפחת פרנק, ואנה מגלה עניין בבנם פטר (סבסטיאן קרופט). בהווה שבו מתרחשת עלילת הסרט פוגשת קיטי בכייס צעיר שאף הוא שמו פטר (רלף פרוסר) – מן הסתם כדי להדגיש את האנלוגיה בין שתי הנערות. מבחינה זו קיטי היא פנטזיה המייצגת את מי שהייתה אנה פרנק לו חיה היום, כלומר בעתיד הקרוב. נערה מתוחכמת שמושיטה יד לפליטים אפריקאים המחפשים מקלט באמסטרדם, ובראשם אווה, ילדה ממאלי.
כמו ב"ואלס עם באשיר", גם כאן נדרש פולמן להתמודד עם דימויי מוות המובאים באנימציה. בהבדל אחד: "ואלס עם באשיר" הוא סרט אנימציה דוקומנטרי למבוגרים, ואילו הפעם קהל היעד הוא גם ילדים ובני נוער. הפתרון היפה שהוא מוצא נעוץ במשיכתה של אנה פרנק למיתולוגיה היוונית, ועל-כן דימויי מחנות ההשמדה מקושרים לחצייתו של נהר הסטיכס, זה שמפריד בין הארץ לבין השאול, והתנועה - מעולם החיים אל המוות. זהו גם המקום בסרט שבו קיטי, ממש כמו ילדים רבים שיצפו בו, מתוודעת למשמעות המחרידה של השואה.
פולמן כבר נדרש אל יומנה של אנה פרנק ביומן גרפי שראה אור ב-2017 עם איוריו הנפלאים של דוד פולונסקי. הקומיקס נצמד אל היומן המקורי, העמיד את אנה פרנק כגיבורה, וכמובן נחתם, כמו היומן, לפני שמשפחת פרנק נתפסה והובלה אל ברגן-בלזן שם מצאו אנה ואחותה, מרגו, את מותן (אמן, אדית, מתה באושוויץ; והאב אוטו שרד). הצפייה ב"איפה אנה פרנק" מהווה, על-כן, חוויה משלימה לקריאת היומן, הגרפי או הכתוב, ומייצרת הרהורים על כתיבה, זיכרון ואחריות באופן שלא יוחמץ על ידי קהל צעיר. בזו גדולתו וחשיבותו של הסרט.
הקרדיט מגיע, כמובן, לפולמן, אך חשוב להזכיר את שאר העוסקים במלאכה. האנימטור יוני גודמן שיצר אנימציה מרהיבה בסגנון קלאסי (והיה שותף גם לעשיית "ואלס עם באשיר"), המעצבת האמנותית לנה גוברמן, העורכת נילי פלר, והמוזיקאים קארן או ובן גולדווסר. הסרט מוקרן גם בגרסה מדובבת (שבה לא צפיתי) בקולותיהם של נעמה שטרית, ליר כץ, דרור קרן וגילה אלמגור. "איפה אנה פרנק" מאפשר התמודדות עם זיכרון השואה והשלכותיו בעבור ילדים ובני נוער, וכן מציע עושר רעיוני לקהל מבוגר. זהו סרט שיישאר עמנו עוד שנים רבות.