אם הייתי צריכה להמר על המטרה של יוצרי "אני אף אחת" (Pieces of Her), סדרת המתח שעלתה בשבוע שעבר בנטפליקס והתברגה בפסגת מצעד הצפייה בישראל, הייתי אומרת שמדובר בתצוגת תכלית ארוכה של השחקנית טוני קולט ("טרה", "לא ייאמן"). קולט, שחקנית מהפנטת ומוכשרת שמסוגלת לברוא מורכבות גם בדמות שטחית, נעה בתוך עלילה מופרכת ומרוחה, ומוקפת בשחקנים אנמיים וחסרי כריזמה. אז אם אתם תקועים עם סדרה די גרועה שמאוחר מדי לתקן, קחו אותה, היא שווה את הכסף.
"אני אף אחת": טריילר
(באדיבות נטפליקס)
"אני אף אחת" נמנית עם משפחת סדרות המתח שעובדות על הַשְהָיָה, כלומר פותחות עלילה מקופלת וחושפות לאט לאט פרטים בנוגע למסתורין שבדרך כלל נפרש בפרק הראשון. הפעם זאת לורה (קולט), שגרה עם בתה אנדי (בלה היתקוט) בעיירת חוף ציורית, ומנסה לשכנע את הצאצאית - אשה פסיבית ומעט דיכאונית בשנות ה-30 לחייה - שתעשה עם עצמה משהו. אלא שאירוע ירי שהשתיים נוכחות בו במסעדה מביא לחשיפת פיסה מעברה הלא ידוע של האם, ואנדי יוצאת בעל כורחה למסע גילוי האמת על אמה - אותו מסע שמפרנס כל כך הרבה סדרות מתח, וגם את שמונת הפרקים של "אני אף אחת".
מלאכת טוויית עלילת מתח היא משחק של תן וקח, ולמרבה הצער "אני אף אחת" לא מצטיינת במשחק הזה. רוב הבעיות שלה נובעות מחוסר אחידות ומנטייתה להתפזר בין סוגים שונים של אמצעים לקידום העלילה - בעיקר התמכרות כבדה לפלאשבקים מעברה של לורה (כשאת הגרסה הצעירה שלה מגלמת ג'סיקה בארדן, "סוף הפאקינג עולם"). בשלב מסוים אותם פלאשבקים מטילים צל על העלילה שמתקיימת בהווה ומכבידים עליה. שאר הטוויסטים בסדרה נראים כמו משהו שנלעס והוגש לצופה כמקבץ קלישאות שכבר פגשתם באינסוף סדרות דומות. הדבר היחיד שמציל את "אני אף אחת" מלהיות שום דבר הוא תצוגת המשחק המרהיבה של קולט, שמסוגלת בהבעה או שתיים להעביר את הצופה דרך קשת של רגשות, ולגרום לו להאמין לכל מה שהיא מבקשת לומר.
אנדי מחפשת ומוצאת, בין היתר, קרובי משפחה אבודים שלה (דייוויד וונהם, "שר הטבעות" ו"משחקי הכס"), ומצייתת לכללי הז'אנר שכוללים גילויים מדכדכים על אנשים שסמכה עליהם ובריחות מבוהלות של הרגע האחרון. אך כל אלה לא הופכים אותה לדמות מעניינת או לכזאת שמסוגלת להחזיק על כתפיה עלילה כלשהי. אנדי היא דמות משעממת שמשוגרת למסע מיותר על ידי אמה ללא שום הצדקה. באותה מידה היא הייתה יכולה להעלות אותה על מטוס למחנה קיץ באטלנטה ואנדי לא הייתה שואלת שאלות. היא דמות פסיבית שמוגבלת לשתי הבעות עגומות, וחסרה לה היכולת האמיתית להניע את הסיפור - האדם האחרון שהייתם שולחים לחפש את האמת. הרגעים שלה על המסך הם לרוב שטחיים ומשעממים, כיאה לבת שגדלה בצילה של אמא כריזמטית ומלאת הפתעות.
גם פרק הסיום של המותחן, המבוסס על ספרה של קארין סלוטר מ-2018, משאיר את הצופה עם תחושת "זה הכל?" כללית. מבלי לספיילר, די לציין שגם המפגש הגורלי בין החתול והעכבר מסתיים באנטי-קליימקס, ומערב (עד מתי?) מאבק על קלטת וידאו שאף אחד לא טרח לעשות לה גיבוי דיגיטלי מעולם. העלילה עוד מנסה במאמץ אחרון להכניס טוויסט שישנה את נקודת המבט על הסדרה כולה, אבל זה מעט מדי (או יותר נכון הרבה מדי) ומאוחר מדי. "אני אף אחת" מגדירה את עצמה היטב - היא סדרה נטולת זהות או אישיות שתשכחו עוד לפני שיעלה הקרדיט האחרון ברולר הסיום.
