בעת ביקור בניו-יורק, נדמה לי שבשנת 2004, הלכתי לערב שהוקדש לספרו החדש של פיטר בוגדנוביץ', Who the Hell's in It: Conversations with Hollywood's Legendary Actors. כמתבקש משמו, היה זה ספר שהתבסס על ראיונות שערך הבמאי והמבקר המנוח, שהלך לעולמו בסוף השבוע האחרון בגיל 82, עם כמה מהכוכבים הגדולים של הוליווד הקלאסית: צ'רלי צ'פלין, מרלן דיטריך, המפרי בוגרט, ג'יימס סטיוארט ומרלון ברנדו, וזו רשימה חלקית בלבד.
בוגדנוביץ' סיפר אז כיצד, בהיותו נער, נתקל ברחוב בניו יורק במרלון ברנדו (הכוכב שהה אז בעיר לרגל צילומי "חופי הכרך"). "מר ברנדו", הוא פנה אליו, "אוכל לקבל חתימה?". ברנדו לא חדל מהליכתו ורק הפטיר "כן". תוך כדי שהוא ממהר בעקבותיו, הנער בוגדנוביץ' ניסה למצוא בכיסיו פיסת נייר ועיפרון. הוא הגיש אותם לברנדו, שחתם, ואז סיפר לו שזה עתה צפה בסרט בכיכובו של השחקן חוזה פרר, שגם ביים אותו, בשם The Shrike. בניסיון לפתח שיחה הוא שאל את ברנדו אם ראה את הסרט, וזה הפטיר: "כן, חשבתי שהוא חרא", והלך. צריך היה לשמוע את הסיפור הזה, שגם מובא בספר, בלשונו של בוגדנוביץ' שהפליא אותו ערב בחיקויים נהדרים - לא רק של ברנדו אלא גם של קרי גרנט, ג'יימס קאגני וג'יימס סטיוארט. האיש היה אנציקלופדיה מהלכת של הוליווד הקלאסית.
אין זה פלא שסרטיו הגדולים, שנוצרו כולם במחצית הראשונה של שנות ה-70, היו מחווה מרגשת לתור הזהב של הקולנוע האמריקאי. כזה היה "הצגת הקולנוע האחרונה" מ-1971, סיפור מרגש על נערים מתבגרים בעיר טקסנית קטנה בשנות ה-50. שמו של הסרט מתייחס למערבון "נהר אדום" (1948) בכיכובו של ג'ון וויין, שמוצג בבית הקולנוע היחיד בעיר שנסגר בגלל כניסת הטלוויזיה. אבל הסרט עצמו, מצולם במסך רחב ובשחור-לבן יפהפה (על ידי רוברט סורטיס), מחווה בסגנונו למערבונים האמריקניים הקלאסיים. הסרט הפך את בוגדנוביץ' לאחד השמות החמים של הוליווד החדשה, לצד במאים כמרטין סקורסזה, פרנסיס פורד קופולה ורוברט אלטמן, והזניק גם את הקריירה של הדוגמנית בת ה-19, סיביל שפרד, שלימים תהפוך לבת זוגו של בוגדנוביץ'.
סרטיו הבאים של בוגדנוביץ' הצדיעו אף הם לקולנוע האמריקאי, ולא פחות מזה – לאמריקה עצמה. "מה נשמע, דוק" (1972), בכיכובם של ריאן אוניל וברברה סטרייסנד, החווה לקומדיות הסקרובול של שנות ה-30, ובמיוחד לסרטו של הווארד הוקס, "לגדל את בייבי" (1938); ואילו "ירח של נייר", שציוות את ריאן אוניל עם בתו טייטום (שבגיל 10 הפכה לזוכת האוסקר הצעירה ביותר על תפקידה בסרט), היה מלודרמה קומית על גבר נוכל ומי שהיא אולי בתו בתקופת השפל הכלכלי באמריקה. שלושת הסרטים הללו זיכו את בוגדנוביץ' בשבחים והצלחה, אבל מבט רטרוספקטיבי בסרטיו הבאים, שמייצגים את רגעי השפל בקריירה שלו, מוצא בהם עניין רב יותר מזה שניכר בהם בתחילה.
אחרי שני כישלונות ביקורתיים וקופתיים – "דייזי מילר" (1974), דרמה תקופתית לפי ספרו של הנרי ג'יימס, ו-At Long Last Love מ-1975, מיוזיקל לפי שיריו של קול פורטר, בכיכובו של ברט ריינולדס - הגיע "ניקלודיאון" (1976), הומאז' משעשע לימי הסרט האילם ולקומיקאים הגדולים שלו, צ'פלין, קיטון, לויד וסֶנט. סרטו הבא של בוגדנוביץ', שלגמרי לא זכה להערכה המגיעה לו, "המלאך ג'ק" מ-1979, מוצא את השחקן הנפלא בן גזארה בתפקיד סרסור אמריקאי בסינגפור. הסרט התבסס על ספר מאת פול ת'רו, וצולם בסינגפור עצמה. כדי שלא להרגיז את השלטונות שם, שלא אהבו את תיאור ארצם בידי ת'רו, העמידו בוגדנוביץ' וצוותו פנים שהם מצלמים דרמה רומנטית מוזיקלית.
סרטו הבא, "הם צחקו על כולם" (1981), היה קומדיה בלשית-רומנטית מענגת שבה כיכבו אודרי הפבורן ובן גזארה, שבוגדנוביץ' החשיב, גם באוזניי, בריאיון שערכנו, כסרטו האהוב עליו ביותר. בסרט הופיעה גם מאהבתו של בוגדנוביץ' באותה תקופה, דוגמנית פלייבוי דורותי סטראטן, שנרצחה אחר כך בידי בן זוגה, פול סניידר, שהתאבד. בוגדנוביץ' כתב ספר בשם "רציחתו של חד-קרן" שבו הוא גולל את מערכת יחסיהם על רקע הפקת הסרט. מסופר שהוא נהג לצפות בסרט שוב ושוב אחרי מותה. בהמשך הוא נישא לאחותה למחצה, לואיז, ושמועות מופרכות דיווחו כי הוא שילם בעבור ניתוחים פלסטיים כדי שתיראה כמו אהובתו המנוחה.
סרטו הבא, "מסכה" מ-1985, על נער מעוות פנים, היה הצלחתו הכלכלית והביקורתית האחרונה - והזמרת-שחקנית שר ביצעה בו תפקיד בלתי נשכח. אחר כך דעכה הקריירה שלו לחלוטין. הוא ביים, בין היתר, סרט המשך ל"הצגת הקולנוע האחרונה" בשם "טקססוויל" (1990), שהפגיש את כוכבי הסרט ההוא - סיביל שפרד, ג'ף ברידג'ס וטימותי בוטומס - ללא כל סיבה מיוחדת, ונחל כישלון חרוץ. הוא עצמו פשט כמה פעמים את הרגל, ובמשך תקופה מסוימת אף התגורר בביתו של קוונטין טרנטינו.
פעמיים יצא לי לראיין את בוגדנוביץ' טלפונית. בריאיון אגב סרטו הלפני-אחרון, "מצחיקה שכזאת" (2014), קומדיה שהגיבורה שלה היא נערת ליווי שהופכת לכוכבת קולנוע (ווס אנדרסון ונואה באומבך הם בין המפיקים בפועל), הוא אמר לי: "קיבלתי השראה והתיידדתי עם מספר במאים שלכולם הייתה השפעה עליי. ג'ון פורד, אורסון וולס, הווארד הוקס, היצ'קוק. אפשר לומר שלמדתי באוניברסיטה משל עצמי. היו לי המורים הגדולים ביותר. שאלתי אותם שאלות ולרובם לא היה אכפת לענות עליהן. פורד היה גוער בי לפעמים: 'אלוהים אדירים בוגדנוביץ', אתה לא יכול לעשות שום דבר חוץ מאשר לשאול שאלות? לא שמעת מעולם על סימן הקריאה?!'".
ממרחק הזמן, נדמה היה שבוגדנוביץ' רואה את התקופה ההיא של הוליווד החדשה, שבה יצר את סרטיו הגדולים ביותר, ככזו הזוכה להערכת יתר. "הרבה במאים חדשים צצו ועלו באותה תקופה, ואפילו התלוצצתי שהדרך הקלה ביותר לקבל אז הזדמנות לביים סרט היא לא לביים אחד קודם", אמר באותו ריאיון. "שיטת האולפנים קרסה, כוכבים כבר לא היו כבולים בחוזים לטווח ארוך, ולבמאים היה הרבה חופש. אבל לא הייתי קורא לזה תור הזהב, אולי תור הכסף". הוא גם התוודה על השעמום שמעוררים בו שוברי הקופות ההוליוודיים של ימינו.
בתחילת המאה הנוכחית חזר בוגדנוביץ' לעניינים בזכות הופעותיו הטלוויזיוניות, ובראשן כמובן תפקידו ב"הסופרנוס". בהופעת אורח משעשעת במיוחד שלו בסדרה "איך פגשתי את אמא", אומר מרשל (ג'ייסון סיגל) ששמו של השחקן ווילם דפו נשמע כמו צפרדע שמנהלת דיאלוג עם עורב.
בחזרה לאירוע ההוא, בסניף הדגל של רשת חנויות הספרים Barnes and Noble. בוגדנוביץ', שהעריץ את הבמאי ג'ון פורד, ואף יצר סרט תיעודי על אודותיו בשם Directed by John Ford ב-1971, סיפר איך פגש פעם את פורד והזכיר לו שכוכב סרטיו, ג'ון וויין, עתיד לחגוג את יום הולדתו בקרוב. בוגדנוביץ' הציע שאולי יקנו לו מתנה - ספר. פורד, הוא נזכר, לא הגיב. בוגדנוביץ' חזר שוב על הצעתו לרכוש ל"דוכס", זה היה כינויו של וויין, ספר, ואז שוב, עד שסבלנותו של פורד פקעה והוא פטר זאת בכעס: "כבר יש לו אחד!".
