יש כאן שתי מדינות אפשריות, אבל מקום רק לאחת. בשבוע הבא ישראל תגלה איזו מדינה היא מעדיפה להיות
סוף־סוף בחירות.
ואני לא מתכוון ל"מערכת בחירות" – כאלה היו כבר ארבע – כי מה שיקרה פה ביום שלישי יהיה קצת שונה. הפעם אלה יהיו, מה שנקרא, בחירות ישירות – למעשה אפילו לא ברבים; זו הולכת להיות בחירה.
בחירה פשוטה בין שתי אפשרויות:
מדינת ישראל, או הדבר הזה שהוא כבר יותר ממלכת יהודה־ישראל החדשה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כי תראו; כל מה שקרה כאן במערכות הבחירות הקודמות היה רק נשף מסכות גדול ומבלבל שהסתיר מאחוריו את הבחירה הזאת. הצבעתם בנט וקיבלתם לפיד. הצבעתם גנץ וקיבלתם נתניהו. הצבעתם מפלגה כלשהי וקיבלתם ביצת הפתעה שממנה הגיחה אורלי לוי־אבקסיס. כל אחד יכול היה להבטיח הכל ולקיים ההפך.
זה נגמר.
בפעם החמישית, לראשונה, אין מקום לטעויות; זה נקי ובוטה לחלוטין. כל המסכות הוסרו, כל האיפור ירד, כל המתחזים הלכו הביתה. נשארו רק מי שכבר לא מסתירים כלום: האנשים שגנבו לרבין את הסמל מהמכונית ויכולים להגיע גם אליו, ומולם האנשים שידעו, בעודם בוכים בכיכר, שמשהו בהם ובישראל נשבר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
פשטני? בכלל לא. כי לשם זה יתכנס בסוף: יש כאן כרגע שני צדדים, שני שבטים, והם לא "אחים" ולא "די קרובים בעמדות בעצם". למעשה הם רחוקים כל כך, עד שהם אפילו לא רוצים לחיות באותה מדינה:
הצד הראשון לא רוצה יותר לחיות במדינת ישראל הדמוקרטית־מערבית. מבחינתו היא סיימה את תפקידה ההיסטורי והגיע הזמן לישראל הלכתית־שמרנית, שבה מערכת המשפט משרתת את הפוליטיקאים שמינו אותה, הדת דומיננטית במרחב הציבורי, הפוליטיזציה מחייבת את כל מוסדות המדינה – כולל צה"ל והשב"כ – והשטחים הם סיפוח שצריך לקרות אתמול כי ממילא אין דבר כזה, פלסטינים. אה, וביבי. רק ביבי.
מערכות הבחירות הקודמות היו נשף מסכות: הצבעתם בנט וקיבלתם לפיד. הצבעתם גנץ וקיבלתם נתניהו. הצבעתם מפלגה כלשהי וקיבלתם ביצת הפתעה שממנה הגיחה אורלי לוי–אבקסיס
ישראל הזו ניבטת מפרצופיהם של סמוטריץ' ובן גביר, שני מייצגיה הדומיננטיים ומי שישלטו בישראל כזו בפועל. זו ישראל לאומנית, משיחית במעמקיה, חסרת סובלנות ללהט"בים, לזרים ולמתנגדים ("שמאלנים בוגדים"), נטולת ליבה שאינה הלכתית, מקדשת ילודה (רק לא באותה מחלקה עם נשים ערביות), תולה תמונה של ברוך גולדשטיין בסלון ומאמינה שעם לבדד ישכון וכולנו אור לגויים – לא משנה כמה חשיכה אנחנו מפיצים.
זו ישראל שגבולותיה משתרעים בין בן גביר מצפון לגולדקנופף מדרום, ובירתה הנצחית נתניהו.
זו ישראל שבה רוצה לחיות לפחות חצי מהציבור הישראלי.
החצי השני נחרד רק מהמחשבה על המדינה ההיא. לא על זה הוא חתם, לא ככה הוא תיכנן או מעוניין לחיות את חייו.
החצי השני נולד וגדל – והיה מעדיף להמשיך להתגורר – במדינה דמוקרטית בנוסח המקורי גם אם רחוק משלמות: מערכת משפט בלתי תלויה, מערכת של איזונים ובלמים, מדינה שמשרתת את כלל אזרחיה ולא רק גרעין פוליטי של נאמנים־בכל־מחיר וקבוצות אינטרס חזיריות, מדינה שוויונית, קולטת הגירה, חומלת זרים וגרים. מדינה שמבינה שהיא לא יכולה להשתעבד ולשאת על כתפיה היצרניות, לטווח ארוך, למעלה ממיליון חרדים שרק 50 אחוז מהגברים שבהם עובדים (ומהם רק שליש במשרה מלאה) – ועדיין בוחרים להביא בממוצע יותר משישה ילדים למשפחה. מדינה שיודעת ומבינה יהדות ואמונה, אבל מגדירה את עצמה כחילונית במובן החופש לבחור – עבורך ועבור ילדיך – מה, מתי, כמה ואיך. מדינה שמסתכלת מערבה, לפעמים אפילו עד פנסיה באיזה אי יווני
אלו שתי המדינות שאנחנו נדרשים הפעם לבחור ביניהן, כי בסוף יש כאן מקום למדינה אחת בלבד.
ואין יותר אמצע, ונדמה שכבר לא יכול להיות.
זו לא שום חלוקה דמגוגית בין ישראל ראשונה ושנייה, מזרחית או מערבית, תל־אביבית או פריפריאלית, דרוקרית או חסונית: זו בחירה בשיטת המשטר המועדפת כיום על רוב הישראלים.
ובמובן הזה, הבחירות האלה הן הבחירות הראשונות והאחרונות. היחידות שיכריעו באמת. הפעם זה הדבר עצמו: ההכרעה באיזו מדינה אנחנו מעדיפים לחיות.
זו הסיבה שהבחירות האלה הן כמעט סקר סטטיסטי, סוג של משאל עם מִספרי: כמה ישראלים רוצים עדיין ישראל דמוקרטית־חילונית שבה לבחירות יש בכלל משמעות, וכמה מעוניינים לעבור לישראל סמוטריצ'ית־נתניהואית שבה השליט, אותו אחד, תמיד מעל לכל, וכל העולם יודע בוודאות עוד לפני הבחירות מי ייבחר.
והרוב המספרי יקבל בדיוק את מה שהוא רוצה, כי הוא רוב. והחצי השני – שהוא, כפי שיתברר, קצת פחות מחצי – יהיה צודק בקביעה שהלכה לו המדינה, כי תהיה כאן מדינה אחרת, עם צורת משטר שונה מאוד מזו שהוא מבקש לחיות בה.
זה הקרב האחרון, ואחרי הייאוש והבוץ ומסך הערפל של ארבע מערכות הבחירות הקודמות, יש בבחירות האלה גם משהו מבטיח: איזו צלילות. התבהרות. אפס בולשיט. כולנו יודעים בדיוק מה כל אחד מהמועמדים מייצג (מלבד אלי אבידר. מה אלי אבידר מייצג?), ובסופו של יום תישאר רק הכרה כואבת (או משמחת, תלוי אם אתם בצד המנצח או המפסיד) ברוב הסטטיסטי שהתהווה כאן לטובת צורת משטר ומדינה מסוימות.
זו הסיבה שהבחירות האלה מוכרחות להוציא את כולנו מהבית. כי יותר מבחירות, מדובר בספירת ראשים; כמה ישראלים מעוניינים באיזה סוג מדינה. בבחירות הקודמות לא הופיעו לקלפי כשני מיליון בעלי זכות בחירה. 50 אחוז מתושבי תל־אביב, יותר ממחצית מתושבי בת־ים, 61 אחוז מתושבי נצרת, ועוד עשרות אחוזים בכל יתר הערים, פשוט נמנעו מהצבעה. קיבלו יום חופש וחשבו שמדובר באמת ביום חופש.
הפעם זה צריך להיות אחרת. אלה החיים שלנו והדרך שבה נרצה, או ניאלץ, לחיות אותם. אתם רוצים להילקח בחשבון, כי החשבון יוגש די מהר. אתם רוצים שיספרו אתכם. הפעם זו לא פוליטיקה של זהויות, התחזויות, העמדות פנים; הפעם זו הכרעה מספרית על ישראל 2.0 וסוג החיים שנחיה בה. זה יהיה חסר אחריות להישאר בבית.
אז אל תישארו. וכשהתוצאות יגיעו וייספרו, אל תנסו להכחיש אותן. ייתכן שנגזר עליכם לחיות כדיסידנטים נצחיים תחת משטר דורסני מהסוג שהשתרש בהונגריה, בפולין ובטורקיה. וייתכן שנגזר עליכם לחיות, נו, במדינה מתקדמת ומערבית שמינהל המקרקעין שלה לא לוקח בחשבון הקמת בית מקדש שלישי באזור הר הבית בזמן הקרוב.
אבל תהיה כאן ישראל שהחליטה, ברוב קולות, מה היא רוצה להיות. זו הבחירה היחידה, וזו הבחירה של יום שלישי הקרוב. כולנו צריכים להיות חלק ממנה.
כי אולי דווקא כוח פוליטי כזה, שבדמיוני אני אקים, יגרום לח"כים לעשות מה ששכחו: לעבוד בשבילנו
זו התוכנית שלי למקרה שבעוד שלושה חודשים או קצת יותר יהיו בחירות נוספות, מספר שש אם אינני טועה (איבדתי את הספירה בין סבב ב' לג'): אני אקים מפלגה קיקיונית לגמרי, תנאי הסף להיכנס אליה יהיו שיש לך דופק, כאשר הרעיון בגדול הוא להכניס מעין כיתה טיפולית לכנסת. זו תהיה רשימה שמורכבת מקובי סוויסה, מלירן חולצה אפורה, מאלעד הגמד מהאח הגדול, מברלד וכל מיני כאלה שאין להם קשר לפוליטיקה. אנחנו נאמר לציבור דבר פשוט: אם גם לכם נמאס מבחירות, תצביעו לכיתה המקדמת הזו, ובואו נכניס לכנסת חבורת מטורללים גמורים, שכל תפקידם יהיה לעשות אצבע משולשת לנבחרים ולומר להם - רציתם בחירות שישיות, עכשיו תסתדרו עם החבורה הזו שלא מסוגלת לנעול נעליים בעצמה. הם לא יקבלו משכורת, היא תיתרם למדינה, ורק יעלו סלפי מהמשכן ויוציאו לכל הפוליטיקאים את החשק לחיות. תחשבו איזו כנסת מדליקה תהיה לנו פה, דמיינו את מנו גבע אומר שלפי המדגם ליהיא גרינר נכנסת כרגע לכנסת. זה יהיה כמו סרט של האחים כהן, תחשבו איזה סיקור עולמי תהיה לתופעה הזו.
***
הרעיון יהיה פשוט: כל מי שנשבר לו הזין מהטירוף של הפוליטיקה, כל מי שחושב שהשיטה דפוקה ברמה שהכל הולך לאבדון - יצביע הצבעת מחאה למפלגת המטורללים החדשה. זו תהיה הצבעה שעושה דווקא, מפלגת פליטי ריאליטי שתכלול אולי גם דוב פנדה מגן החיות התנ"כי ולמור שלא התקבל לספארי, הם ישובצו ככה במקומות שש ושבע. זו תהיה מפלגה שלידה הפיראטים הם פרופ’ עדה יונת. זו תהיה מפלגת המטורללים המושלמים, מפלגה שאנשים חכמים יצביעו לה כדי לשים זין בקלפי, מפלגה שתשנה את כל מערך הכוחות, אבל אף אחד לא יבין מה המשמעות של השינוי, בטח לא הם. ובעיקר, זה יהיה מעין עונש על כך שהלכנו חמש פעמים בשנתיים לקלפי, וזו תהיה ערובה לכך שהבחירות השישיות יהיו האחרונות (למרות שיש מצב שבעצם המפלגה תפרוש שבוע לפני הבחירות. לא משנה, המסר ברור: היא תעשה כזה בלגן שהפוליטיקאים יבינו שהם חייבים להפסיק לרכוב על הנמר ולרצות את ההמון, אלא לעשות את מה שנכון והכרחי).
***
אבל לכל זה נגיע רק אם יהיו בחירות שישיות, אני באמת מעדיף שלא נגיע לשם, אז בואו נערך גם למציאות קצת פחות עצובה, אבל ברצינות הפעם.
"אולי בעולם שבו צריך להחליט בין חלופות, שווה בכל זאת לשקול עסקה שאומרת: אנחנו נסיר את החרם על נתניהו, והוא יבטיח פומבית לא לעצור את משפטו? וכן, אנחנו חוששים שהוא ירמה אותנו, אבל למען מדינה חזקה, מאוחדת, ננסה שוב"
אז ככה: אם גוש הימין יקבל 61, או שאחת המפלגות בגוש השני לא תעבור את אחוז החסימה והוא יפציץ אפילו יותר, מצביעי הימין חייבים לזכור משהו בשוך החגיגות: יש ציבור ענק בישראל שאמנם אין לו רוב, אבל הוא גדול ויקר והוא חושש מאוד מקואליציה צרה של ימין־חרדים, חושש מאוד מאפשרות של ביטול משפט נתניהו, חושש מאוד מישראל שתהפוך להונגריה. לא חייבים לקבל את החשש הזה, אבל באדיבות מנצחים, יהיה זה נכון לא לזלזל בו. לא ללבות אותו. לא לעשות דווקא. זו מדינה דמוקרטית, ואם הימין ינצח זכותו לשלוט, אבל זכותו גם לעשות זאת באופן שיכבד וירגיע את הצד שהפסיד. גם אם זה היה הפוך, כלומר גם אתם בטוחים שהם היו מתעמרים בכם לו היו מנצחים, גם אם באווירת הקרבות מתחשק קצת להכניס להם, אתם חייבים לחפש את הטוב. תארו לכם, למשל, מצב שנתניהו נכנס לתפקידו ואומר שהוא יערוך שינויים במערכת המשפט כי זו מערכת שזקוקה לשינוי, אבל הוא מתחייב שמשפטו ימשיך עד הסוף. תחשבו איזה אפקט מרגיע זה יהיה לאלה שהפסידו את הבחירות. דמיינו שכל השרים החדשים שייכנסו לתפקידיהם יאמרו שמערכת הבחירות הסתיימה וכעת הם עובדים בשביל כולם, לא רק בשביל אלה שהצביעו להם. הם נציגי כל הציבור.
ישראל חייבת לחזור לשגרה שקטה, ואם הימין זוכה בבחירות תהיה לו אחריות לעבוד על השקט הזה.
3 צפייה בגלריה
''אולי הפעם ננסה שוב לשלב ידיים ולבנות את המדינה הזו ביחד?''. סבב הבחירות הקודם
(צילום: אלכס קולומויסקי)
***
אם הולך להיות תיקו, מצביעי גוש השינוי או המרכז־שמאל או איך שלא קוראים לו עכשיו, יהיו חייבים לשקול מחדש את החרם על ביבי. אני מבין שאצל רבים מהם פסילתו היא דבר כמעט מקודש ואני לא רוצה להתווכח על השאלה אם היא צודקת, אלא על השאלה אם יש בה תכלית, אם היא מביאה תועלת לישראל.
אנחנו כאמור בתיקו. שוב. זה התרחיש כעת. יום רביעי בבוקר, קמנו, התקלחנו וגילינו שכלום לא השתנה. אפשר למשוך עם ממשלת מעבר לעוד סבב בחירות, או לשקול את הדברים מחדש. לשאול את עצמכם האם להגיד למיליון מצביעים שדבקים במועמד שלהם שוב ושוב להחליף אותו במשהו אחר, זה עד כדי כך הגון? האם לקחת את ישראל לעוד בחירות זה הדבר הפרגמטי?
שימו לב שאני מדבר על פרגמטי, כי אני יודע שבמחנה השינוי חושבים שללכת לעוד סבב זה הדבר המוסרי, ואני לא מתווכח על זה. מכבד. אבל השאלה כרגע איננה אם זה מוסרי או צודק, אלא היא האם זה גם חכם? בן גביר כבר על 300 מנדטים; אנחנו בטוחים שכל הסבבים האלה מביאים את ישראל למקום טוב יותר? אולי בכל זאת שווה לנסות ללכת לאחדות רחבה, למרות כל הקשיים והחשש שביבי ירמה והכל? אולי בעולם שבו צריך להחליט בין חלופות, שווה בכל זאת לשקול עסקה שאומרת: אנחנו נסיר את החרם על נתניהו, והוא יבטיח פומבית לא לעצור את משפטו? וכן, אנחנו חוששים שהוא ירמה אותנו, אבל למען מדינה חזקה, מאוחדת, ננסה שוב ונעשה קואליציה משותפת של החלקים המרכזיים של ישראל. במקום ללכת לעוד סיבוב, במקום להסתכן באיזו עריקה שתביא לממשלה צרה כלשהי שמוחזקת על ידי איזה ח"כ מבל"ד או ממפלגת נעם בצד השני, ננסה שוב לשלב ידיים ולבנות את המדינה הזו יחד?
***
ביום שלישי אזרחי ישראל יתבקשו ללכת לקלפיות בפעם החמישית בשנתיים, כאשר הם מודעים לכך שיש סיכוי גבוה שגם הפעם לא תהיה הכרעה. אנחנו נמצאים במסיבת קיטוב מתמשכת, אנחנו בעיצומו של משבר חריף ומסוכן. כדאי מאוד שנתעורר. שבת שלום.
אוהב הבחירות / "אנשים הם גזע קשה", היה אומר מנצ'יק, איש הייטק מוצלח ביותר, ששמו נגזר מהמילה מענטש, כלומר בן אדם רגיש, נגיש ומרגיש (להבדיל ממָאנְצ', הדחף לנשנושים). "אז אנשים", היה אומר מנצ'יק, "אם החליטו להיאחז במשהו כגון ארץ־עיר, דומם, צומח, דעות קדומות, נישואים, מפלגה, קבוצת כדורגל או החיים עצמם, לא תזיז אותם כמעט מדעתם. וגם אם הם יחליטו להצביע לאיקס, אין צ'אנס לעקור הרים ממקומם.
אבל מי זה באמת מנצ'יק שאמר את זה? אז הנה הקשיבו. קודם כל אציין שבניגוד לרבים שנקעה נפשם מהבחירות החוזרות ונשנות בעלות 15 מיליארד שקלים, מנצ'יק בן ה־33 (מזל אריה) אוהב דווקא בחירות, כי בעיניו כמה שמדברים יותר ויותר על אותו נושא ככה כל פעם מגלים בו משהו חדש. וככל שהבחירות חוזרות ונשנות ניתן להגיע כל פעם לתובנה אחרת בקשר למדינה ולאזרחיה, וכמובן עלבונותיה, צרותיה, יוקר מחייתה ומריבותיה הפנימיות והחיצוניות. "בחירות זה המאסטר שף שלנו", טוען מנצ'יק, "ובהן מתגלה אופי האדם וטעמו". במיוחד שכל פעם מגיעים טיפוסים חדשים לשוק, כמובן מלבד אחד או שניים שמנצ'יק מכנה אותם "הקבועים".
"נו, מה בחרת?" שאלה אותו בערב אשתו, דקות ספורות לפני המדגם. ולרגע היסס וענה: "בחרתי בארץ ישראל שלנו כי בכל קונסטלציה שלא תהיה היא שלנו". ואחר כך הגיע המדגם. ולמול ההבנה שאמנם זה לא תמיד יוצא כמו שאתה רוצה, התנחם מנצ'יק בעובדה שאצלנו לא יעבור זמן רב והוא יהיה שם שוב
"אצלי", מכריז מנצ'יק, "הבחירה תמיד תהיה מהבטן או מהאף. כלומר אינטואטיבית, היסטורית, קמאית ומה שלא מריח רע". וכשבאחד ממשחקי הכדורגל השכונתיים ביום שישי שאלו אותו החבר'ה למי יצביע, הביט בהם וענה: "למה מי אתם? מנו גבע או קמיל פוקס?" ואחר כך זרק (אולי כדי להראות שהוא בעניינים) עוד עשרות שמות של סלבס שמילאו את הארץ, ונתקעו לו בראש ברקע החיים המוזרים העוברים על פתחינו. אבל הוא, שמעולם לא ניסה לשכנע איש בדעותיו, סירב בתוקף לגלות את בחירתו כי ראה קדושה בחשאיות הבחירה. היו בו יותר מדי אחוזי חסימה בבטן מכדי שירצה לשתף בה מישהו.
ראש ממשלה ממוצא הודי / בלונדון הרחוקה, כפי שדיווח אלעד שמחיוף (שעליו אנחנו תמיד סומכים בעיניים עצומות בדיווחי החוץ), נבחר ראש ממשלה חדש ממוצא הודי בשם סונאק, ובתור אימפריה לשעבר ששלטה שלטון חסר מצרים בקולוניות וביניהן הודו וישראל, זה אקט של התקדמות. ואילו פה הכל התחמם והגיע כמעט לנקודת הרתיחה. תלו מודעות עם תמונות לא מחמיאות של היריב, ניסו לשכנע בשקרים ובסקרים ולא הקשיבו זה לזה. ומנצ'יק גיחך כי בינו לבינו לא הייתה לו שום מריבה עם איש. להפך, רק רגש עמוק כלפי אזרחים חלשים וחסרי ביטחון כלכלי ופיזי. ולכן חיכה כאזרח נאמן ליום ההצבעה בנובמבר, שזה יוצא שלישי הקרוב.
אוי בזוקה ג'ו / "סליחה?" שאל מנצ'יק בקיוסק הקטן של פיינגולד במורד הרחוב, "האם יש עוד מסטיקים כמו בזוקה ג'ו?". "יש אחד אחרון", אמר פיינגולד, שבעצמו נראה קצת כמו בוריס ג'ונסון מאנגליה. וכשמנצ'יק מצא בפתק העתידות (שבגללו אגב היינו לועסים פעם מסטיקים בזוקות בטונות) את המשפט: "אתה תהיה המנצח של העיר", זה הגניב אותו, והוא צעד ברחובות וחשב, אמנם המשחק הזה של הבחירות הוא משחק ידוע מראש, כלומר שלפני הבחירות מבטיחים הבטחות אבל אחר כך, "הצבעת ננטשת".
ואז ככל שהמשיך ללכת הזדמזם לו השיר האלמותי של אהוד מנור: אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת. משמע שגם אני הבוחר וגם אתה הנבחר, חיים באותה ארץ נושבת כמו שני משוגעים ולכן יש לנו אחריות קדושה עליה. ורק חבל (חשב) שהמנצח יצחק זיקו גרציאני ז"ל הנפלא לא איתנו כבר, כי היה יכול לנצח על התזמורת שניגנה לנו פעם את התקווה ברגש בטקסים. וכשהוא חלף בודד על הגשרים, זימזם את ההמנון כמו אבוב בודד.
ים השיבולים וים הגז / כשהגיע מנצ'יק קצת יותר רזנצ'יק (בגלל ההליכה), לבניין ההצבעות (בית ספר עממי במקרה זה) ניבטה אליו אמו מהיציע שבשמיים והציעה לו לתת את קולו לבן־גוריון, לשרון או לבגין, אבל הוא הבין שהיא כבר מזמן לא בעניינים. חברים מתים צייצו לעברו כציפורים בסתיו לחזור הביתה למפלגת־האם שלו. אבל היה זה הנוף הישראלי הישן שכאילו לחש לו (כשברקע נשמע השיר ים השיבולים של הגבעטרון שחזרו במיוחד להצבעה) "סליחה שאיפשהו נעלמו קצת הבתים הישנים עם התריסול המאובק שסימן בזמנו את תמימותנו, ציוניותנו וקיבוץ גלויותינו שנקראו כולם יחד ארץ מולדת”. ולרגע היה נדמה למנצ'יק שהוא שומע גם את ים השיבולים מתנצל בפני הים התיכון שנהיה לאחרונה ים שדות הגז. והפקקים התנצלו בחשיכה על מות הכבישים המהירים. והחזירים ששעטו לעבר חיפה ושרו את ההמנון של הביטלס: האב יו סין דה ליטל פיגיס קראולינג אין דה דירט?! סימן שאלה, סימן קריאה.
ואז כשמנצ'יק צעד אל תוך הקלפי פתאום גם ידע באופן ברור איזה פתק יטמון בתיבה הכחולה ומרוב חשאיות לא גילה את זה אפילו לעצמו. אבל רק לרגע פינטז פנטזיה דימיונית איך הנשיא יצחק (בוז'י) הרצוג מזמין אותו אחרי הספירה (של קולות הימאים) למעונו הנשיאי בירושלים ואומר לו, קח גם אתה 21 יום ותקים לנו ממשלה. אבל תעשה טובה, שהיא תהיה הכי טובה לעם ישראל. הכי מנצ'יקית.
התיבה הכחולה / יומיים לפני ההצבעה הגורלית חטף מנצ'יק שלנו נזלת של סתיו, (גוף ונפש הולכים הרי יחד) והרעיד את האוויר בעזרת נייר טואלט מגולגל שאותו לקח אפילו לקלפי. "בדקת קורונה?" שאל אותו בדאגה מישהו מהעומדים בתור להצבעה. "זה רק טיפטוף ברז הנזלת", הרגיע מנצ'יק ואחר כך נכנס ונעמד נרגש מול תיבת ההצבעות הכחולה כי חש בוודאות שקולו הקובע הוא זה שיעצב את פני הארץ בשנים הקרובות. וכמו שאמר לו פתק העתידות מבזוקה ג'ו: אתה או אנחנו ננצח.
ואז, כשעמד להרים את פתק הבחירה חשכו עיניו כשהבחין שהפתק שלו נעלם. הוא ניסה לחטט בערימת הפתקים, אבל לשווא. "פאק, איפה הוא?" זעק בהיסטריה לעבר אנשי ועדת הבחירות. "טוב, מה האותיות שלו אפשר לדעת?" שאלה גברת ראשת הוועדה. אבל הוא היה פה קורבן של עצמו, ולא רצה לגלות לה כי חשאיות הבחירה הדמוקרטית עמדה כנר לרגליו. ולמרות שחש כאילו גנבו את זהותו, שב אל מעבר לפרגוד, ואז... לא יודע מה היה אז. אני רק בטוח שהוא הצביע. לא יכול להיות שלא. הוא היה הרי האזרח הכי נאמן של המדינה וגם אם הייתה זו הצבעה עיוורת זכר את המשפט האלמותי של נעמי שמר: "אני כעיוור אחרייך הולך", מתוך "לילה בחוף אכזיב".
מלחמת האנושיות / "נו, מה בחרת?" שאלה אותו בערב אשתו, דקות ספורות לפני המדגם. ולרגע היסס וענה: "בחרתי בארץ ישראל שלנו כי בכל קונסטלציה שלא תהיה היא שלנו". ואחר כך הגיע המדגם. ולמול ההבנה שאמנם זה לא תמיד יוצא כמו שאתה רוצה, התנחם מנצ'יק בעובדה שאצלנו לא יעבור זמן רב והוא יהיה שם שוב. כי זה הקרב החוזר ונשנה על עולם וארץ טובים יותר, שבהם (כך רצה להאמין עם עוד רבים) מה שקובע ומנצח בסוף (גם אם זה לא נראה ככה חלק מהזמן) זו המענטשיקיות. כלומר החמלה והאנושיות רבת־הפנים.
ואחר כך הלילה ירד ונהיה שקט כזה על הארץ הרועשת. וכמו שכתבה המשוררת אווה קילפי לסיכום "כאשר בסתיו שקט מאוד ביער, אפשר לשמוע קוקייה מבשרת את האביב הבא". אשרי התמימים, המאמינים והמענטשיקים.
