תחילת הקריירה של קולנוענים, לא רק בישראל, אלא ברחבי העולם, היא לא עניין פשוט בכלל. צריך להסכים לכל הצעת עבודה ולכל תפקיד ולפלס את דרכך בעולם התחרותי וחסר הפשרות הזה. זה בדיוק מה שעשה רוברט רודריגז כיוצר מתחיל, אבל הוא לקח את העניין לקיצון וכבר בגיל 21 עבד על הפיצ'ר הראשון שלו ("אל מריאצ'י"), שהופק בתקציב של כ-7,000 דולר בלבד.
"החדשות צריכות לבוא עם דיסקליימר 'לצרכי בידוד בלבד'"
הסיבה הייתה שרודריגז עצמו עשה הכול על הסט - מכתיבת התסריט, דרך צילום, עריכה, סאונד וכמובן בימוי - וכך הצליח לחסוך עשרות ואפילו מאות אלפי דולרים. עד היום "אל מריאצ'י" נחשב לאחד מהסרטים דלי התקציב המצליחים בהיסטוריה וב-2011 אף נכנס לספריית הקונגרס כסרט הראוי לשימור.
לראיונות נוספים במדור:
"אני אוהב את כל העבודות האלו. אני יכול להתעסק בכל התחביבים שלי, ואז אף פעם אין לי את התחושה שאני עובד", אומר רודריגז בריאיון מיוחד ל-ynet. "זה לא כי חשבתי שאני טוב יותר מאנשים אחרים, כי האמת היא שלא הייתה לי הכשרה רשמית מאף מקום. פשוט חשבתי לעצמי שאני יכול כבר לעבוד על המוזיקה בזמן שאני כותב את התסריט, אני יכול לערוך יחד קטעים שצולמו בזמן שאני מביים, אני יכול לעבוד בצורה לא ליניארית בתהליך היצירה שלי ואני חושב שזו הסיבה שאני עושה כל כך הרבה סרטים, כי אני פועל בצורה מאוד לא מסורתית שמצאתי, שפשוט עובדת עבורי".
מאז, הבמאי בן ה-54 הצליח לסלול את דרכו להוליווד וברזומה שלו נמצאות כמה הצלחות קופתיות - בהן סדרת סרטי "ספיי קידס" ו"עיר החטאים", אך למרות זאת לא ויתר על שיטת העבודה יוצאת הדופן שלו, וגם כיום, לצד עבודת הבימוי, הוא ממשיך לכתוב, לצלם, להפיק, לערוך ולטפל במוזיקה.
כך גם בסרטו החדש, "המהפנט", שיעלה מחר (ה') לאקרנים בישראל. לתפקיד הראשי ליהק רודריגז את אפלק, שמגלם את הבלש דני רורק, שמסתבך בתוך חקירת מקרי שוד בנק לא מוסברים, כל זה בזמן שהוא מחפש אחר בתו האובדת. "האמת שממש לא כדאי לאנשים עם הזיות פראנויות לצפות בסרט הזה, כי זה כנראה פשוט יאשרר את כל מה שהם מאמינים בו", הוא טוען.
אנחנו תמיד מרותקים מהעולם הזה של היפנוזה ושינויים של המציאות. מאיפה הגיע הרעיון לסרט הזה?
"אהבתי סרטים של היצ'קוק וצפיתי בהם המון, וגדלתי עליהם. לאמא שלי קראו רבקה, אז היא לקחה אותנו לצפות הקרנה כפולה של "רבקה" ו"הנודעת" כשהיינו קטנים. וגם את "בכבלי השכחה". כל אווירת החלום, תעלולי הצילום, העריכה, הסיפור, הטוויסטים, תמיד מצאנו אותם מבדרים - לכן אני אוהב את הסרטים הללו ורציתי לעשות משהו כמותם. אז כשחשבתי על המילה היפנוזה, חשבתי על סיפור שיכולים להיות בו הרבה טוויסטים והפתעות, ובמקביל זה גם על עשיית סרטים, על מה שאנחנו עושים כמספרי סיפורים. ומה שהצופים עושים לעצמם - הם נותנים לעצמם להיכנס למעין מצב של היפנוזה. הם רוכשים כרטיס ונכנסים לשבת בתוך אולם כדי לצפות בסרט. הם יודעים שאלו שחקנים, הם יודעים שאלו דיאלוגים כתובים, אבל הם מאפשרים ליוצר הסרט להטיל עליהם כישוף, כך שהם מאמינים שמה שהם רואים אמיתי מספיק כדי לגרום להם לבכות או לצחוק, או להמליץ עליו לחברים שלהם.
אבל אם נסתכל רגע על העולם שלנו ועל ההווה, ומה קורה במציאות. אני חושבת על פייק ניוז ועל רשתות חברתיות.
"כן, כבר אי אפשר לדעת מה באמת אמיתי יותר. ואני תמיד חשבתי שאי אפשר להסתמך יותר על החדשות. אני זוכר בתור ילד שזה היה 'חדשות לצרכי בידור' - ערוצים שגרמו לאנשים לצפות בהם לצרכי בידור בלבד, עוד לפני תקופת האינטרנט אפילו. וברגע ששמעתי סיפורים על עצמי שהוצאו מחוץ לפרופורציה או מאוד לא נכונים, חשבתי, אלוהים, אני לא הולך להאמין לשום דבר יותר, הם כל כך טועים. את אף אחד כבר לא מעניין לבדוק את העובדות, זה באמת הדהים אותי, ברגע שבאמת ראיתי את ההבדל ידעתי שאסור לי להאמין לשום דבר שאני רואה או שומע, והכול לצרכי בידור בלבד. כשאת הולכת למגדת עתידות, כתוב בכניסה - 'לצרכי בידור בלבד', אז זה גם מה שצריך להיות מצוין בחדשות".
לאורך השנים, רודריגז יצר קשרי חברות קרובים עם כמה מהבמאים המובילים בהוליווד, אך אין ספק שחברו הטוב ביותר הוא קוונטין טרנטינו - הם כותבים אחד עבור השני, מביימים זה לצד זה ונמצאים ביחסים קרובים כבר שלושה עשורים. אבל לפחות במובן הגיאוגרפי הם התרחקו, כשאחד חי לו באוסטין, טקסס והשני בתל אביב. "אני אשמח לבוא לבקר את קוונטין בתל אביב, ברור", הוא אומר. "אמרתי לו שאני אגיע".
