בגיל 62 נגמרו לג'ונתן פראנזן כל הזיכרונות לשאוב מהם חומרים לסיפורים. הוא כבר עשה שימוש בכל החוויות ובכל ההתנסויות בחמשת הרומנים עבי-הכרס שלו ובעשרות המסות האישיות שפירסם, "ועכשיו זה נגמר", הוא אומר, "הגעתי לגיל שאין לי ברירה ואני צריך להמציא הכול מהדמיון. המגירות שלי התרוקנו מסיפורים אמיתיים ומדמויות מהחיים. עכשיו אני פשוט כותב בלי לדעת מה יהיה המשפט הבא. אני מגלה את הדמויות על הדף, חושף אותן משפט אחרי משפט, והכל מהדמיון".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ההצהרה הזאת מרעננת במיוחד על רקע אופנת ספרי ה-Autofiction ("אוטוביוגרפיה בדיונית") ויצירות הממואר שמציפות את המדפים בשנים האחרונות. יתרה מכך, לכתוב כמו פראנזן - מתודעה של אישה, למשל, אשת פרוורים שמנה, בודדה, מדוכאת, כמו שהוא עושה בספרו החדש והנפלא "צומת" - מעשה כזה עלול להיתפס כאקט חתרני כמעט בארה"ב של ימינו; כשהשיח הציבורי שם נשלט בידי פוליטיקת הזהויות, וכתיבה על אודות "האחר" מתפרשת כניכוס וכעבירה על צווי הנאותות התרבותית. על כך פראנזן אומר: "זה כבר הגיע לכדי אבסורד, לכדי כך שסופר צעיר בן ימינו עלול לחשוש אפילו לדמיין, על אחת כמה וכמה לכתוב, מפרספקטיבה של מישהו שאינו הוא".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אבל פראנזן כמו פראנזן, עדיין מתנזר מכתיבה בגוף ראשון, ומתעקש לכתוב דווקא על דמויות שאינן ג'ונתן פראנזן. וכשמדובר במספר כה נועז ומשוכלל, שאובססיבי לפירורי הפירורים של הנפש, ויורד לחקרה ומנתח את כל רשתות עצביה - נדרשת שקדנות: "פעולת הדמיון חיונית בניסיון להבין את הזולת מתוכו. וזה בדיוק זה, הפענוח של הדמות, הצלילה לעומקה והפיתוח של נקודת המבט, זה מה שלוקח לי הרבה שנים. זאת העבודה הקשה ביותר".
שבסופן התוצאה היא 600 ומשהו עמודים.
"גם מאותה סיבה. כי אין קיצורי דרך ביצירה של דמות רב-ממדית".
חצי שנה חלפה מאז ראה אור בארה"ב הרומן המשפחתי "צומת", והביקורות גמרו עליו את ההלל. וכעת, בתרגומה המצוין של עתליה זילבר (עם עובד), הוא רואה אור בעברית. מאז הסתיו פראנזן כבר שוקד על רומן המשך ל"צומת", שיהיה החלק השני בטרילוגיה מתוכננת: "התכוונתי לכתוב רומן משפחתי אחד, גדול, שיתפרס על פני שלושה פרקי זמן", הוא מושך בכתפיו במין התנצלות, "אבל אז ראיתי שזה יוצא יותר מאלף וכמה מאות עמודים". הספר השני והספר השלישי בטרילוגיה ילוו את בני אותה משפחה על פני שלושה דורות. שמה הגרנדיוזי של היצירה השאפתנית - "המפתח לכל המיתולוגיות" - קורץ באירוניה פראנזנית אל הרומן הקלאסי של ג'ורג' אליוט: באותו שם מכתיר גם הגיבור ב"מידלמארץ'" את יצירתו הספרותית, שבסופו של דבר אינה יוצאת לפועל.
"סופר בן 60 ומשהו שמתחיל בפרויקט של שלושה ספרים", הוא מגחך, "זה כמו להפנות אצבע משולשת לעבר הגורל". נושא הגיל וחלוף השנים יחזור ויעלה בשיחתנו - שתיארך קצת יותר משעה - שוב ושוב.
בחלון הזום פראנזן נראה על רקע סירים ומחבתות במטבח ביתו בסנטה-קרוז, קליפורניה. השעה אצלו אחת בצהריים. לפני זמן קצר שב ממשרדו שבקמפוס המקומי, שם הוא כותב "בחדר עירום ונזירי ומוגף תריסים" שבעה ימים בשבוע. הוא לא מגולח, לחייו סמוקות, עפעפיו כבדים, ונראה שהיה מעדיף לגלוש לשנת צהריים יותר מלשוחח איתי על הרגלי הכתיבה שלו: "לאחרונה ירדתי משש שעות ביום לארבע בלבד", הוא אומר, "אני כותב מדי בוקר ומפיק מעצמי עמוד אחד ביום. פעם כן, הייתי מספיק הרבה יותר. היו זמנים שכתבתי חמישה עמודים ביום, שמונה, אבל אני שמח גם בעמוד האחד הזה".
לפני כעשור, אחרי 25 שנות חיים בניו-יורק, היגר סופית לחוף המערבי בעקבות בת זוגו, הסופרת קתרין צ'טקוביץ', שהכיר בשנת 1998. את המגפה הם עברו בביתם, "במטבח הזה שאת רואה מאחוריי". היא למדה במהלכה לסרוג והוא הפר מפעם לפעם את הסגר לטובת התחביב האהוב עליו - תצפית על ציפורים. שניהם מחוסנים שלוש פעמים. בסופי השבוע הם משחקים טניס במגרש שבמורד הרחוב, צופים במשחקי פוטבול בטלוויזיה וב"באפי ציידת הערפדים". הוא לא בטוויטר וגם אינו פעיל ברשתות חברתיות אחרות. "בשנים האחרונות כמעט לא התראיינתי לעיתונות האמריקנית, ואת מעט יחסי הציבור ל'צומת' עשיתי בזום. אני מודה שהתגעגעתי לאינטראקציה עם הקהל. התגעגעתי ללחוץ את ידי הקוראים, לחתום על עותקים".
אצלנו אומרים שהקורונה נגמרה, שאפשר כבר לצאת בלי מסכה.
"גם כאן. אבל, הנה, בספטמבר נקבע לי סיבוב הרצאות וראיונות באירופה, והסתכלתי ביומן וחשבתי לעצמי שזה כבר לא יהיה כיף כמו פעם. אני לא צעיר, וכבר אין לי את הדחף המשוגע להספיק כמה שיותר. לפחות לא כמו לפני 20 שנה, כשהכול היה חדש ומרגש. המחשבה שאנשים מתעניינים במה שיש לי להגיד, הייתה מלהיבה אז יותר. אני קצת מבוגר עכשיו, ולצאת לדרכים זה כבר לא עניין פשוט כפי שהיה בעבר".
הוא נאנח: "גם הגעתי לגיל שבו אני תוהה, מה עוד אני מאחל לעצמי? אז נכון, בפרס ההוא לא זכיתי, ובמדליה ההיא עדיין לא זכיתי. אבל גם בטח לא אזכה בהם לעולם". האם הוא מתכוון בכך לפרס נובל לספרות? לאחרונה התייחס בראיון ל"וול סטריט ג'ורנל" לזכייה של בוב דילן ב-2016 ושל המשוררת לואיז גליק ב-2020: "שכנראה ניצלו לחלוטין את ההקצבה של פרסי נובל לסופרים אמריקנים עד סוף ימי חיי".
"בכנות גמורה", הוא ממשיך באותו טון שקול, במתינות, "זה לא מה שמוציא אותי מהמיטה בבוקר. אחרי שנים של מאבק אני כותב כי אני נהנה מהכתיבה, נהנה מהתהליך עצמו, מהשהות בתוך המקצב הזה של שבעה ימים במשרד. ועצם העבודה בסיפור, יום אחרי יום אחרי יום, זה באמת התגמול האמיתי".
הפרס הכי גדול.
"דבר לא ישווה לזה".
אני מזכירה לו שישראל נמצאת על מסלול נדידת הציפורים מאירופה לאפריקה - ושאם לא בגלל הנוף האנושי, שיבוא בשביל הצפרות. "לצערי לא בסיבוב הזה, אני מקווה להגיע לישראל בעתיד. ובאמת יש לי חברים שצפו אצלכם בנדידת הציפורים והעידו שבסתיו ובאביב זה מחזה יוצא דופן. וכן, זאת באמת דרך מצוינת לשכנע אותי לנסוע למקום חדש – לספר לי על אוכלוסיית הציפורים שם. אבל היי, אני אוהב גם בני אדם. לא הייתי כותב ספרים אילולא אהבתי אנשים".
"הגעתי לגיל שבו אני תוהה, מה עוד אני מאחל לעצמי? אז נכון, בפרס ההוא לא זכיתי, ובמדליה ההיא עדיין לא זכיתי. אבל גם בטח לא אזכה בהם לעולם"
דווקא עכשיו, כשאמריקה מקוטבת וזועמת מאי פעם, נדמה שפראנזן נהפך לאדם נחמד. מאז פרץ לתודעה העולמית לפני 20 שנה ביצירת המופת "התיקונים", ועם הסקנדל המתוקשר ההוא עם אופרה ווינפרי (אמ;לק: הוא עיקם עליה את האף), הכעס נהיה סימן ההיכר שלו. אחר כך יצאו גם "חירות" (2010) ו"טוהר" (2015), ובריאיונות איתו הצטייר כאינטלקטואל נרגן, ביקורתי, שמסוכסך גם עם עצמו. אפילו הוא, בכתביו, העיד בכנות שהוא כועס על כל העולם - מהתפרצויות הזעם שלו על נהגים בכביש ועד לנבואות החורבן בנושא משבר האקלים ושנאתו היוקדת לרשתות החברתיות.
הפרסונה שלו מעוררת יצרים קיצוניים: אומנם ספריו אהובים ונקראים ברבבות, אבל נראה שאת הסופר רבים אוהבים לשנוא. בעיניהם הוא נתפס כהתגלמות הגבר הלבן, הפריבילגי, הסטרייט, שבנוסף לכל הוא גם סנוב רגזן ורע מזג. אולי זוהי מחאתו השקטה נגד הטראמפיזם ואווירת הכאוס הכללית, ואולי באמת השפיע עליו הגיל: נראה שנעשה אדם חביב ואמפתי יותר, מפויס משהיה, כועס פחות גם על עצמו.
שמעתי אותך פעם אומר שבכל רומן אתה נעשה אדם חדש.
"זה עדיין נכון. אני מרגיש שחלק מתהליך הכתיבה של ספר רציני הוא הפיכתו של המחבר לאדם אחר. קודם כל כי אתה נעשה אדם אחר עם חלוף השנים. וחוץ מזה, אחד היתרונות במאבק הנוראי לכתוב משהו שלא כתבת קודם, הוא ששטחים חדשים מתגלים בך. אם אתה מנסה בכל פעם משהו חדש, זה פותח בך מודעות חדשה".
למשל?
"מודעות לאופן שבו אתה מתנהג עם אנשים".
עלילת "צומת" מתרחשת בפרוור דמיוני של שיקגו על רקע מלחמת וייטנאם ומתארת את קורותיה של משפחת הילדברנדט: זוג ההורים, ראס ומריון, וארבעת ילדיהם המתבגרים. ראס בן ה-47 הוא כוהן דת זוטר ואומלל שמרגיש שהאל מתנכר אליו. הוא אכול קנאה בקולגה צעיר ומוצלח ממנו, ומכלה את כוחותיו בחיזור נואש אחרי אלמנה צעירה מנשות הקהילה שלו. אם המשפחה, מריון, נוצרייה אדוקה בת 50, סובלת מבדידות, מדיכאון ומהשמנת-יתר. כבר שנים שהיא ובעלה לא מקיימים יחסי מין, ואת סודותיה מן העבר היא מסתירה ממנו ומילדיה, ואפילו לפני הפסיכולוגית שלה - המשמשת מעין תחליף לכומר הקתולי בתא הווידוי - היא אינה פותחת את הלב.
כמו זוג ההורים, שמתייסרים בשאלות של חטא ואנוכיות, אשמה וסמכות אלוהית, גם כל אחד מבני העשרה בבית הילדברנדט מתלבט בדילמות מוסריות: הבן הבכור, קלם (20), מתלבט אם להתמיד בלימודיו בקולג' או להתגייס לקרבות בווייטנאם, אחותו, בקי (18), מלכת התיכון היפהפייה, והיורשת היחידה של עיזבון דודתה, מתחבטת בקשר הסבוך שלה עם אחיה הבכור, והילד השלישי וסוער הנפש מכולם, פרי (16), הוא גאון פסיכופת שמתמכר לסמים. הצעיר מן הארבעה, ג'דסון בן התשע, הוא ילד תמים שמתבונן מן הצד וקולו לא נשמע.
העלילה נפרשת ברובה על פני אחר-צהריים אחד, ב-23 בדצמבר 1971. אתה זוכר איפה היית ביום ההוא?
"אני זוכר בערך. הייתי בן 12 וסביר להניח שהייתי בבית הוריי בסנט-לואיס. זה היה יומיים לפני חג המולד. סבתי מצד אמי הייתה אז בחיים, והייתה שם גם הדודה שלי, בטי. בטח הכנו את הארוחה המסורתית לחג. זה היה הדצמבר שבו, מיד אחרי הכריסמס, העלו אותי לראשונה על מטוס לביקור אצל בן הדוד שלי במיניאפוליס. אהבתי מאוד את השלג וכל אותו שבוע החלקנו על הקרח ובנינו טירות קרח. זה היה עניין מרגש ביותר לטוס במטוס בפעם הראשונה. אני זוכר שאבי ייעץ לי שמבחינה בטיחותית עדיף לי לשבת בקדמת המטוס ואני אמרתי, 'הו הנה מקום פנוי' והתיישבתי במחלקה ראשונה".
אחרי 25 שנה בניו-יורק ועוד 20 שנה לערך בקליפורניה, מה נשאר באישיותך מהמערב התיכון?
"אני כבר לא מאמין שיש דבר כזה, אישיות של המידווסט. קל לי יותר להגיד איך התעצבתי על ידי הרוח של שנות ה-70. כי אני באמת מאמין שהרוח שנשבה אז בארה"ב, ובטח בעיר שלי, בסנט-לואיס, בחצי הראשון של העשור ההוא, עיצבה בוודאות את מי שאני. ואני עדיין ממשיך להרגיש את הרוח הזאת בתוכי".
לכן "צומת" אינו ספר אירוני.
"אומנם אכן. לא איבדתי את חוש האירוניה, אבל אני לא עושה צחוק מהסבנטיז, אין לי עניין בהגחכת הצייטגייסט של אותם ימים".
מה שאמר בראשית שיחתנו - על מגירות הזיכרון שהתרוקנו - נכון חלקית: בספר המסות שלו "אזור אי-הנוחות" הוא מספר כי בנעוריו השתתף בפעילות מטעם הכנסייה, בקבוצת נוער דתית שהנהיג בעירו כומר היפי נערץ, ארוך שיער, והדים לדמותו ניכרים ב"צומת" באותו כומר צעיר וכריזמטי שראס הילדברנדט מתקנא בו כל כך על הצלחתו לסחוף אחריו את בני הנוער בעיירה.
"זה נכון. ושם, באותה קבוצת נוער דתית שהייתי חלק ממנה, המסר היה כנות ואותנטיות. שם גם הונחל לי מה שדיברנו עליו קודם - חוסר החשיבות של סמלי הצלחה והתמקדות בתהליך ולא בתגמולים חיצוניים. כל זה מאוד סבנטיז - זו מורשת שנות ה-60 שנעלמה מארה"ב עם פרוץ הרוח הקרייריסטית של שנות ה-80. ולמעשה, זו גישה שאף פעם לא חזרה לאופנה - למעט אולי פה, בצפון קליפורניה, וזאת אחת הסיבות שכשהגעתי לראשונה לסנטה-קרוז הרגשתי מיד בבית".
הגרוביות הזאת, התמימות.
"זה היה הניגוד הגמור למרוץ הקרייריסטי שניו-יורק טבעה בו. גם אני, ב-25 שנות חיי בניו-יורק, עבדתי במלוא המרץ על הקריירה שלי. ובכל זאת, מיטב הספרות שהפקתי מעצמי מאז 1998 נעשה כאן, בקליפורניה. ואת כל זה אני מייחס לא לרוח המקום אלא לרוח הזמן, לא למידווסט אלא לסבנטיז".
בזמן הכתיבה האזנת למוזיקה מהתקופה?
"כן, מדי פעם הייתי חוזר לקרוסבי סטיל, נאש ויאנג, ניל יאנג, קרול קינג, ג'וני מיטשל. אבל השירים צרובים בי כל כך שכמעט לא הייתי צריך להאזין להם כדי להיזכר".
זה נכון שצמד הצעירים על תמונת העטיפה הם חברים שלך?
"היה לנו קשה למצוא תמונה לעטיפה. רצינו תמונה של בני נוער משנות ה-70. אבל אם תעשי גוגל על 'נעורים בשנות ה-70 המוקדמות' תמצאי המון קלישאות. במחשב היו לי כל מיני תמונות מפעם, וכששלחתי אותן כרפרנס למעצבים הגרפיים של ההוצאה, הם ראו את התמונה של החברים שלי, ביל וקארן, ואמרו 'הו, הנה העטיפה שחיפשנו'".
ומה ביל וקארן אמרו על זה?
"הם צחקו, ואישרו לי להשתמש בה לעטיפה. אבל גם הם לא זכרו מי היה הצלם. חודשים חיפשנו אותו. ביל וקארן העלו את התמונה לקבוצות בפייסבוק אבל אף אחד לא ידע להגיד מי זה היה שצילם אותה. לכן אין לו קרדיט".
אולי זה אתה?
"לא, לא. אני רק סרקתי את התמונה הזאת לצורך התחקיר, לא צילמתי אותה".
חשבתי על דוסטויבסקי כשקראתי את "צומת". הספר עוסק בין השאר בחוויה הדתית ובחוסר היכולת להימנע מחטא, אבל זה לא "החטא ועונשו" שעלה בדעתי, אלא "האחים קרמזוב" דווקא.
"יש לי באמת רגש עמוק כלפי דוסטויבסקי. ובאמת, אחרי שסיימתי את 'צומת' קראתי שוב את 'האחים קרמזוב'. רציתי לבדוק, מעבר ליחסים עם האבא, עד כמה דוסטויבסקי השקיע בפיתוח מערכות היחסים של האחים בינם לבין עצמם. וזה היה הרבה יותר עסיסי ממה שזכרתי, יש שם הרבה כיף שאתה לא מוצא לעיתים קרובות בספרות עילית, את האינטנסיביות הרגשית הזאת בין אחים, זה ריגש אותי".
מערכת היחסים הקרובה ביותר ב"צומת" נרקמת בין האח והאחות, בקי וקלם, שהם הגדולים מבין הארבעה.
"קלם היה למעשה נקודת המוצא לכל הספר. הרגשתי שאני יודע מי קלם יהיה בגיל 70 וניסיתי לדמיין מי הוא היה בגיל 20. הוא נער אינטלקטואל עם חוש מוסרי חזק, ששקוע במאבק להוכיח את עצמו מול אבא שלו, נער רגיש, שהמחשבה של סקס מאיימת עליו עד כדי שיתוק כמעט. הנקודה החשובה היא שקלם מאוהב, או סוג של מאוהב באחותו, וברור שהוא נאמן לה נאמנות עמוקה. וזה האתגר שעמד לנגד עיניי: לנסות לעצב בין אח ואחות מערכת יחסים שהיא אינטנסיבית ומשמעותית מאוד מבחינה רגשית, אבל לעשות את זה בלי להיות מגעיל, בלי להכניס לתוך הקשר גילוי עריות".
בין ההתייחסויות לקשרי אחים, פראנזן מציע גם קריאה חדשה לסיפור התנכ"י של יוסף ואחיו. ב"צומת" מתפרץ ראס הממורמר ואומר: "האחים הגדולים מכרו את יוסף לעבדות כי הם קינאו בו. כי אלוהים היה עם יוסף. הוא היה ילד הפלא, הבן האהוב, הייתה לו מתת האל. כשקראתי את ספר 'בראשית' בצעירותי נראה לי ברור לחלוטין מי הטוב ומי הרע. אבל אתה יודע מה? כשאני קורא את הספר הזה עכשיו, יוסף דוחה אותי. האהדה שלי נתונה כל כולה לאחים, כי אלוהים לא בחר בהם. הכול נקבע מראש והם היו חסרי המזל".
"כשהייתי ילד וראינו את המחזמר 'יוסף וכתונת הפסים המשגעת' כולנו התאהבנו ביוסף ובכמה שהוא נפלא וקורן ונהדר", פראנזן נזכר. "אבל מה שמוזר זה שבקריאה שנייה חשתי קרבה גדולה יותר אל האחים שלו, אל הקנאה שלהם. יוסף הוא הבן המועדף על אביו והמועדף על אלוהים, זה נאמר בסיפור התנכ"י שוב ושוב. והאחים שלו, לא לחינם הם שונאים אותו. כי העניין עם יוסף הוא שהוא יודע שהוא משהו מיוחד, הוא היה רברבן ומלא בעצמו".
כמו יעקב אבינו, גם ברומן החדש של פראנזן חוטאים ההורים בהעדפת ילד מילדיהם על פני האחרים: האב הדחוי מעדיף את בתו היפהפייה והמקובלת חברתית, והאם מעדיפה את בנה המחונן כי היא מזהה בו את עצמה ואת מחלת הנפש של אביה. אי-השוויון והאפליה בין מי שנולדו "מיוחסים בעיני אלוהים" ובין מי שלא זכו להימנות עם בעלי ההזדמנויות להצלחה בחיים מקבלים ביטוי גם במעשי הצדקה של נשות הכנסייה למען השחורים משכונת העוני בעיירה.
יוסף כמוך הוא האח הצעיר במשפחה.
"לי אין אחים קנאים. שני אחיי גדולים ממני בתשע וב-12 שנים. לכן לא הייתה בינינו תחרות, ובאמת, באופן עקבי, תמיד הסתדרנו יפה. ועם זאת, הם נוטרים לי טינה, ובצדק רב, על כמה קלים היו הדברים עבורי. היו להם את כל המאבקים עם ההורים שלנו, ועד שאני נולדתי הוריי כבר היו מבוגרים ורגועים יותר. הם למדו מהטעויות שעשו והיו בטוחים יותר בהורות שלהם".
"אנו חיים בזמנים סופר-דתיים. ההתנערות הזאת מהעובדות, מהמדע, ההתנערות מכל סמכות ממשלתית או אינטלקטואלית. אנחנו רואים כאן את מתנגדי החיסונים, רואים את החיבור בין התנועה האוונגליסטית ובין טראמפ. התחושה היא שדעתם של כולם נטרפה"
החל מגיל עשר היה פראנזן הבן היחיד בבית: "למעשה היינו אמא שלי ואני רוב הזמן לבדנו. אבי היה מהנדס ונעדר לשבועות ארוכים". על אביו הוא מספר: "הוא היה אינטלקטואל וביקורתי, ודמות מאוד משמעותית וחזקה בחיים שלי. היו לו תפיסות מוסריות נוקשות, הוא היה שיפוטי, כולם קצת פחדו ממנו. כל עוד הוא היה בחיים, ניסיתי תמיד לזכות באישור שלו, ולא לגמרי הייתי חופשי לכתוב מה שאני רוצה". מותו של האב ממחלת האלצהיימר ובעקבותיה המסה המצמררת שכתב פראנזן, "המוח של אבא" – קדמו לשער המגזין "טיים" עם דיוקנו של הבן שהתנוסס עליו תחת הכותרת "סופר אמריקני גדול": "אבי לא הספיק לראות את זה, וחבל, כי אני יודע שזה היה משמח אותו יותר מהכול".
הוריך היו דתיים?
"לא במיוחד. הם הלכו לכנסייה בימי ראשון, אבל לא ממש האמינו במה שצריך להאמין. הם הלכו כי כך נהגו כולם בקהילה שלהם וזה היה הדבר הנכון לעשות".
על מרכזיותה של הדת במאה ה-21 הוא אומר: "אנו חיים בזמנים סופר-דתיים. ההתנערות הזאת מהעובדות, מהמדע, ההתנערות מכל סמכות ממשלתית או אינטלקטואלית. אנחנו רואים כאן את מתנגדי החיסונים, רואים את החיבור בין התנועה האוונגליסטית ובין טראמפ. התחושה היא שדעתם של כולם נטרפה".
ועם זאת, את הפרוטסטנטיות הנוצרית אתה מצייר בספר בעין חומלת.
"אני לא אדם דתי אבל הדת חשובה לי, הדת עיצבה את מי שאני עד היום. הברית הישנה והברית החדשה היו עבורי חוויה מכוננת. אלמלא הייתה האמונה בכוח מטפיזי תנאי הכרחי להיותך דתי, אז כן, גם אני סוג של אדם דתי. ולמרות שאני משוכנע שאלוהים הוא המצאה, כשאני שומע מישהו מדבר על השגחה עליונה, על אהבת האל ועל מושגים כמו חמלה וסליחה, זה מתחבר למערך של אסוציאציות שאני מרגיש שהן נכונות לי. וזה נעשה יותר ויותר חשוב לי לזכור את הפרספקטיבה הזאת. את ההשלמה עם הדברים כהווייתם. אני מזהה את זה כמוכר לי וזה מושך אותי".
אמו נפטרה מסרטן לפני 23 שנים. באותו ראיון ל"וול סטריט ג'ורנל" אמר עליה שהיא ידעה להכאיב לו בנקודות הכי רגישות: "זה מחייב עין חדה" - אמר שם - "מחייב לבחון את האדם מקרוב ולזהות מה הכי יכול להכאיב לו. ואז יש גם האתגר המילולי לשלח את המכה הניצחת בלי להשאיר בה את טביעות האצבע שלך". עוד הוסיף ש"בשנותיה האומללות אמי הבהירה לי שספרות בעיניה זה רק אוסף של שקרים".
מה היא הייתה אומרת לו קראה את "צומת"?
"אני לא יודע אם היא הייתה אוהבת את ספריי המוקדמים", הוא אומר בחיוך, ומכוון לדמותה של האם ב"התיקונים" - אישה קולנית והיסטרית, רדופה בדעות קדומות, כסאטירה קומית כמעט, כסטריאוטיפ של עקרת בית מיושנת מפרוורי אמריקה התיכונה. "וזה לא מקרי שלא הצלחתי לכתוב את 'התיקונים' אלא אחרי שהיא מתה. אבל נראה לי שאת 'צומת' היא הייתה מחבבת. היא הייתה מעריכה את זה שהפעם אני לא מרושע כלפי הדמויות שלי, שאני אוהב אותן ומקבל אותן כפי שהן, ושאני לא משתעשע על חשבונו של אף אחד".
ב"צומת" אתה באמת סלחני יותר כלפי האם, אתה מבין אותה יותר.
"לאחרונה שוחחתי על אמא שלי עם חבר טוב. הוא התגייר, ולמד בבית הכנסת שלו על טקסי הטהרה ושימור הגופה וכו'. זה התחיל בזה שהוא אמר שהמת אינו מת כל עוד יש מישהו חי שזוכר אותו, וזה כמובן רעיון מוכר, אבל הוא אמר עוד משהו שהפתיע אותי ועורר בי התפעלות. הוא אמר שלא רק שהמת ממשיך לחיות במחשבתם של החיים, אלא שהאדם המת גם ממשיך להשתנות. ובאותו רגע הרהרתי בזה ואמרתי לו, 'אתה יודע מה? זה נכון'. ביולי זה יהיה 23 שנים מאז מותה של אמי והיא מוסיפה ומשתנה מאז ועד היום. היא ממשיכה להתפתח במחשבותיי".
ממשיכה לגדול.
"באופן מוזר, כן. אני מניח שזה קשור לכך שאני עצמי הולך ומתבגר וגילי נעשה קרוב יותר לגיל שלה. ואם להיות ישר, אולי אני גם הולך ושוכח מי היא הייתה באמת. אני ממציא את אמא שלי כפי שהייתי רוצה שהיא תהיה או כפי שהייתה עשויה להיות. זה קשור גם לכך שאני מבין מתוכי את הדברים שהעסיקו אותה אז ומעסיקים אותי עכשיו, דברים שלא הייתה לי כל מודעות אליהם כשהייתי ילד".
"צומת" יכול להיחשב גם כמתנת הוקרה להוריך.
"בואי נניח לרגע שזה באמת נכון, ובניגוד לכל הראיות שמצביע עליהן ההיגיון הבריא, הוריי עדיין חיים באיזו גלקסיה רחוקה, ומתקיימים שם בצורה על-חומרית כזאת או אחרת. אם הם אומנם שם, והייתי יכול לשלוח אליהם במתנה משהו שאי-פעם כתבתי, הייתי כנראה שולח להם את הספר הזה, את 'צומת'".
ואיזו ציפור הייתה מתאימה להיות הדוור, השליח שימסור בכנפיו את הספר?
"בעיניי פינגווין הוא היפה ביותר מכל העופות. אז למשימה הזאת אולי פינגווין יכול היה להיות שגריר טוב".
פורסם לראשונה: 07:52, 13.05.22
