"ספייס ג'אם: אגדה חדשה" (Space Jam: A New Legacy) הוא, בראש ובראשונה, מוצר בידור תאגידי. ככזה תכלית קיומו היא מיקסום של מותג "האחים וורנר", באמצעות הפצצת הצופים בדימויים שטבע התאגיד בתרבות הפופולרית במאה השנים האחרונות. להכין דור חדש של צופים לצריכת התכנים של האולפן בעיבודים החדשים שלהם ובשלל הפלטפורמות שבהן הם מוצעים במאה ה-21.
ספייס ג'אם: אגדה חדשה – טריילר
כן, כן, אני יודע. זה "סרט לילדים" ו"לא צריך לחפש בו משמעויות". אבל עבור אלו שגדלו ואהבו את סרטי האנימציה של האחים וורנר, אלו שמאמינים שסרטי אנימציה יכולים וצריכים להיות יותר משעתיים של הסחת דעת לילדים, יש משהו מאוד מדכדך ב"ספייס ג'אם: אגדה חדשה". גם ברגעים בהם הסרט מצליח מעל המצופה לתפקד כבידור.
לעוד ביקורות קולנוע:
ההורים בוודאי זוכרים מילדותם את "ספייס ג'אם" (1996) שבו נשאב מייקל ג'ורדן לעולם אנימציה. כדי לסכל השתלטות עוינת על דמויות האנימציה, ג'ורדן שיחק כדורסל עם באגס באני, דאפי דאק ושאר החבורה. תכלית הסרט המקורי הייתה לחבר את הקהל הצעיר של דמויות האנימציה המפורסמות למותג הספורט וההנעלה הגדול בעולם. "ספייס ג'אם" היה ירוד למדי: עלילה שבלונית, יכולות משחק לא קיימות של ג'ורדן, ושעטנז שאולי סיפק את אלו שראו אותו בילדותם, אך הוא עלוב למדי בהשוואה לשיאי האנימציה של דיסני ופיקסאר שנוצרו באותן שנים.
הסרט המקורי היה לא יותר מפלטפורמה צינית ששורשרה למקורות הכנסה נוספים (משחקי מחשב, קומיקס, מרצ'נדייזינג). ובכל זאת בהשוואה לנוכחי הוא נדמה כמופת של נאיביות. מבחינה קולנועית הסרט החדש קצת טוב יותר מהקודם – מלוטש יותר, בעל מבנה עלילתי שלם יותר. כבידור רועש לילדים שהגוף שלהם מוצף בסוכר ממזנון הקולנוע – הוא יעשה את העבודה. חובבי אנימציה בוגרים עשויים לחוות בו מפח נפש.
כמו בסרט הקודם, גם כאן ההתחלה היא בילדותו של הכדורסלן שנכון להיום רבים מחשיבים כגדול בעולם – לברון ג'יימס. ב-1998 באקרון אוהיו, לברון בן ה-13 הוא כדורסלן מחונן, אך כשהוא משתעשע במשחק המחשב "לוני טונס" בקונסולת גיימבויי הוא לא עולה מרוכז למגרש. אחרי הנזיפה של המאמן הלקח ברור: כדורסל ורק כדורסל. משחקי מחשב ודמויות "לוני טונס" הם דברים שהוא צריך לזנוח.
בקפיצה להווה לברון הוא אב ממוקד במטרתו להפוך את שני בניו לשחקי כדורסל מצטיינים. הבן הבכור דריוס (סייאיר ג' רייט) הולך בעקבות האב, אבל הבן הצעיר "דום" (סדריק ג'ו) מפגין כישרון יוצא דופן בפיתוח משחק מחשב של תחרות כדורסל. בין האב ובן יש חיכוך אודות היכולת של האב להשלים עם העדפתו של הבן לכדורסל ווירטואלי על פני הממשי.
לברון לוקח את בניו לפרזנטציה בחברת וורנר שבה מנסים לשכנע אותו להשתלב באופן וירטואלי: גופו יסרק והוא יהפוך להיות "מר פריז" מול בטמן, ירחף על מטאטא מעופף כהארי פוטר במשחק קווידיץ', או יחליף את חאליסי ברכיבה על דרקון ב"משחקי הכס". תוכנית סרת טעם זו נהגתה על ידי אלגוריתם האינטליגנציה המלאכותית של האולפן הקרוי אל-ג'י רית'ם (דון צ'ידל). כשלברון מסרב להצעה, האלגוריתם הזועם שואב את לברון ואת הבן הצעיר דום לתוך המרחב הווירטואלי הקרוי "יקום השרת של וורנר". כדי לזכות בחופש לברון יצטרך לבנות קבוצת כדורסלנים שתורכב מדמויות הלוני טונס שתתמודד עם הקבוצה של אל-ג'י ריתם (שבינתיים גייס לצד שלו את דום הכועס על אביו).
מה שהם ישחקו לא יהיה "כדורסל" אלא גרסת משחק מחשב לכדורסל שבה ניתנות נקודות בונוס למהלכים פרועים שבינם לבין המשחק המקורי, גם בגרסת האנימציה שלו, יש קשר מועט. לא בטוח שזה סרט שיעניין באיזושהי צורה חובבי כדורסל, אבל גם לא בטוח שהסרט יתאים לחובבי אנימציה שמעדיפים דיוק ומחשבה על פני גודש מטורף של ריפרורים וקינטיות צבעונית ורועשת.
לברון אולי סירב להיסרק לשרת של וורנר אך זה מה שקורה בפועל בסרט. אם "ספייס ג'אם" המקורי ניסה, בחוסר הצלחה, לפתח את החיבור בין אנימציה ולייב אקשן שהיה ב"מי הפליל את רוג'ר ראביט" (1988), הרי שמקור ההשפעה המרכזי על "ספייס ג'אם: אגדה חדשה" הוא סדרת סרטי "סרט לגו" (החל מ-2014) ועבודתם של הבמאים פיל לורד וכריסטופר מילר. ברקע העלילה של "סרט לגו" היה אב מיושן ששומר על הפרדה בין מערכות לגו שונות, והבן הפוסטמודרני שמערבב מערכות של פיראטים, קאובויים וגיבורי-על. כל זה הומחש באמצעות "הפצצת שטיח" של ציטוטים של דמויות, משפטים וסיטואציות ממוצרי תרבות פופולריים, וזה בדיוק מה שמחכה לצופי הסרט הנוכחי. כולל הלקח שבו האב ישחרר וילמד לתת לכל אחד לעשות את מה שהוא יודע לעשות.
בעוד הסרט המקורי הסתפק בהתנגשות בין דמויות האנימציה של ה"לוני טונס" ודמויות הלייב אקשן הבודדות ובראשן ג'ורדן, כאן יש כניסה ויציאה ל"עולמות תוכן" שמשתייכים לשלל הסרטים והסדרות של כל מה שקשור לתאגיד וורנר – סרטי אולפני וורנר וסדרות הטלוויזיה של HBO. חלק מהריפרורים יהיו מוכרים לילדים (גיבורי העל של DC), רובם לא (סרטים כמו "מטריקס" ו"קזבלנקה", סדרות כמו "הפלינסטונס") וחלקם לדברים שאף הורה שפוי לא היה נותן לילדיו להכיר (הבריונים מ"התפוז המכני", המהלכים הלבנים מ"משחקי הכס" והליצן פניוויז מסרט האימה "זה"). בחלק מהמקרים החיבורים משעשעים למדי – במיוחד זה שנעשה בין דמויות ה"רוד ראנר" ו-וויל אי. קיוטי ו"מקס הזועם: כביש הזעם" (2015).
אז תלכו למולטיפלקס, תסתובבו בין בובות סרות טעם של מוצרי תרבות פופולרית, תקנו אוכל עם תועפות סוכר ומלח במזנון, ותיכנסו לסרט שבו אתם בעיקר צרכנים פוטנציאלים הצופים בתצוגת תכלית של הפלטפורמות והמוצרים של תאגיד וורנר. פה ושם, מתחת לכל הרע וההמולה, תזכרו בדמויות האהובות, וברגעים הקלאסיים שמרופררים מהעבודות של בוב קלמפט, פריץ פרילינג, טקס איבורי וצ'אק ג'ונס. אז גם אם לא הכול נורא, זה לא משתווה למקור.
